דבר העורך

בפרשת קרח התורה מספרת על בעל המחלקת הראשון שהיה בעם ישראל ועל הענש הגדול במיתה המשנה שנענשו שם אפלו יונקי שדים, והזהרנו בלאו מיחד ולא תהיה כקרח ועדתו. ופותחת הפרשה: "ויקח קרח... ויקהלו על משה ועל אהרן". וברש"י: לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהנה.

וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו? עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יצאה ממנו - שמואל ששקול כמשה ואהרן, אמר בשבילו אני נמלט (נצל), וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כלם מתנבאים ברוח הקדש וכו', אמר, אפשר כל הגדלה הזאת תצא ממני ואני אדם?! לכך נשתתף לבא לאותה חלקה (מחלקת), ששמע מפי משה שכלם אובדים ואחד נמלט (נצל), 'אשר יבחר ה' הוא הקדוש' - טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ומשה היה רואה (רש"י על פי מדרש תנחומא).

ומה ראה קרח לחלק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עזיאל שמנהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור (בהוראה של ה' יתברך).

מבארים לנו חז"ל, מה היה הגורם להביא את קרח למחלקת עם משה? זו הקנאה. ועדין יש לתמה, והיאך הגיע קרח לכזו קנאה עמקה שתביאהו עד כדי לכפר במשה, והלא אנו רואים בעלי קנאה בכל דור ודור, ואין מגיעים לכאלו תוצאות חמורות עד כדי לכפר בתורה ובמשה, וכמו שאמרו חז"ל (ירושלמי סנהדרין פרק חלק הלכה א'): קרח - מין היה, כפר בתורה מן השמים ובנבואת משה רבנו.

המשנה באבות (ג', כ"א) אומרת: "הקנאה והתאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם". האדם מקנא במה ששוה לו, אדם שיקר אצלו הממון מקנא הוא בבעלי הממון, כיון שהממון תופס אצלו ערך חשוב.

אדם ששואף לכבוד, יקנא באנשים בעלי מעמד שיש להם כבוד גדול, כיון שהכבוד אצלו ערך חשוב.

וכן בשאר התאוות והחשקים של עניני העולם - יקנא האדם באחרים במה שנפשו חושקת.

כמו כן האוהב תורה ודבק בחכמתה, יקנא בבעלי תורה, ואדרבא ככל שעסק התורה יהא חשוב אצלו, כן תגדל אצלו הקנאה בבעלי תורה וחכמה.

הקנאה נובעת מהתחושה ש"חסר לי" ושלשני "יש יותר מדי". רבי נחמן מברסלב אומר, קנאה היא הפוך האמונה. למה? כי מאמין אמתי יודע שכל מה שיש לחברו נקצב לו במדיק מאת השם, וזה לא גורע ממנו דבר.

הקנאה מעורת: היא גורמת לאדם להפסיק לראות את הטוב שלו ולהתמקד רק בחסר.

מספר על חיט עני שהיה חי בשמחה גדולה עם משפחתו. כל ערב היה שר ורוקד על כך שיש לו פת לחם. שכן שלו, עשיר וקנאי, לא יכול היה לסבל את השמחה הזו. הוא אמר לעצמו: "איך יכול להיות שלי יש הכל ואני לא שמח, והוא שאין לו כלום - מאשר"?...

העשיר החליט לנסות את החיט. הוא זרק לחצרו שקית עם 99 מטבעות זהב. החיט מצא את השקית ושמח מאוד, אבל אז התחיל לספר. "חסר מטבע אחד למאה עגל"! חשב. מאותו רגע, החיט הפסיק לשיר. הוא התחיל לעבד בפרך, לחסך בכל שקל, להסתכל על השכן העשיר בקנאה ורק לרדף אחרי המטבע המשלים ל-100.

הקנאה היא ההפך הגמור מהבטחון. בטחון הוא הידיעה שמה ששיך לי - יגיע אלי, ומה שלא - איני זקוק לו. אהרן הכהן, בעמדו אל מול המנורה, מלמד אותנו שאפשר לחיות ללא קנאה, בשמחה עבור הזולת. זהו הלב הטהור שמאפשר לנו ללכת ברגש לפני הבורא, ללא 'המשקל העודף' של הממון והתאוה.