סיפור: החלון המתוקן בחצות הליל (פרשת קרח)

צלצול הטלפון הצורמני והטורדני קטע את שנתו של חיים הזגג. הוא ניסה להתעלם מהצלצולים כדי שיוכל להמשיך בשנתו, בתקווה שהמטלפן האלמוני יחדל מנסיונותיו, אך הלה לא התייאש והתקשר שוב ושוב למרות השעה המאוחרת באישון ליל. לבסוף הרים חיים את האפרכסת, ובקול עייף ורוגז שאל את המטלפן לרצונו. 'האם הינך יכול לבוא אל דירתי עכשיו ולשים זגוגית חדשה בחלוני המנופץ?' חיים התעצבן מאוד על הבקשה המוזרה, והרעים בקולו, 'אתה לא מתבייש? לשם כך הערת אותי באמצע הלילה? אינך יודע שהנני עובד קשה במשך היום, עד שכל אבריי כואבים ומשוועים למעט מנוחה? מה 'בוער' לך עכשיו שאני אבוא ואתקן? תמתין עד מחר בבוקר'. באופן אוטומטי ניתק את השיחה המוזרה, וניסה להתחפר בשמיכתו ולחזור להירדם.

אולם לא חלפה דקה, והטלפון השמיע את קולו ברמה, תוך התעלמות מוחלטת מהשעה המאוחרת ומהשיחה הקשה. חיים הרים שוב את האפרכסת, המטלפן, חזר והפציר בו בתחנונים שיבוא בדחיפות לתקן את חלון ביתו, תוך שהוא מבטיח לו סכום כפול ומכופל, ככל אשר יבקש, העיקר שיגיע בהקדם לביתו. לא נותרה ברירה בידו של חיים, ולנוכח הסכום הגבוה המובטח התרצה לצאת אל המלאכה. לא לפני שהוא מברר את הכתובת.

כאשר הגיע חיים הזגג אל הכתובת, נכונה לו הפתעה מוחלטת שלא ציפה אליה, בפתח הבית המתין לו האדמו"ר מבאבוב רבי שלמה הלברשטאם זצ"ל בכבודו ובעצמו. למראהו ההדור של האדמו"ר נבוך חיים עד מאוד והתבייש שסירב בתחילה להיענות לבקשת האדמו"ר להגיע לביתו. אולם חייכו הרחב של האדמו"ר הפשיר את המבוכה וחימם את לבו. חיים עשה את מלאכתו בזריזות, בסיום העבודה ביקש האדמו"ר לשלם את שכרו כמבוטח, אולם חיים מיאן לקבל את הכסף באומרו שזהו כבוד גדול לעזור לרבי הקדוש ואין ברצונו ליטול על כך אפילו פרוטה. אך האדמו"ר עמד על שלו והכריח אותו ליטול את הכסף.

לפני שנפרדו, העז חיים לשאול את האדמו"ר מדוע הפציר בו כל כך שיבוא באמצע הלילה לתקן את החלון, ומדוע הדבר לא סבל שום דיחוי עד הבוקר? האדמו"ר השיב לו והזהירו באזהרה חמורה שלא יגלה סוד זה לאיש, באותה תקופה התחוללה מחלוקת ומריבה בין קבוצות שונות בארצות הברית, ואחד מבעלי המחלוקת לחץ על האדמו"ר להתערב לטובתו, אך האדמו"ר – שהיה אוהב שלום בכל לבו ונפשו – סירב בתוקף ליטול חלק במחלוקת, ומרוב כעס השליך הלה אבנים אל עבר ביתו של האדמו"ר כנקמה על אי התערבותו, וניפץ את זגוגית החלון.

המשיך האדמו"ר לספר לחיים, 'חשבתי לעצמי, שמחר בבוקר כאשר יבואו החסידים להתפלל בבית הכנסת יראו את החלון המנופץ, ויבררו מה אירע, וכשיוודע להם דבר המעשה ירצו לנקום את נקמתי, ולהיפרע מזורק האבנים, ואז תפרוץ אש המחלוקת ותתלקח בעוצמה עד אשר מים רבים לא יוכלו לכבותה. ועל כן לא נותרה ברירה בידי אלא להזעיקך באישון ליל כדי שתתקן מיד את החלון, ושוב לא יוודע לאיש שהשליכו אבנים אל ביתי, ולא תפרוץ המחלוקת'.

נלך כולנו בעקבותיו ובדרכיו המאירות. נכבה את אש המריבה בטרם תפרוץ ותשחית במלוא העוצמה, ובחיוך אחד קטן נוכל לפייס ולהרגיע לטובת כולנו. (האמנתי ואדברה)