בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת קרח

דבר העורך

בפרשת קרח התורה מספרת על בעל המחלקת הראשון שהיה בעם ישראל ועל הענש הגדול במיתה המשנה שנענשו שם אפלו יונקי שדים, והזהרנו בלאו מיחד ולא תהיה כקרח ועדתו. ופותחת הפרשה: "ויקח קרח... ויקהלו על משה ועל אהרן". וברש"י: לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהנה.

וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו? עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יצאה ממנו - שמואל ששקול כמשה ואהרן, אמר בשבילו אני נמלט (נצל), וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כלם מתנבאים ברוח הקדש וכו', אמר, אפשר כל הגדלה הזאת תצא ממני ואני אדם?! לכך נשתתף לבא לאותה חלקה (מחלקת), ששמע מפי משה שכלם אובדים ואחד נמלט (נצל), 'אשר יבחר ה' הוא הקדוש' - טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ומשה היה רואה (רש"י על פי מדרש תנחומא).

ומה ראה קרח לחלק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עזיאל שמנהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור (בהוראה של ה' יתברך).

מבארים לנו חז"ל, מה היה הגורם להביא את קרח למחלקת עם משה? זו הקנאה. ועדין יש לתמה, והיאך הגיע קרח לכזו קנאה עמקה שתביאהו עד כדי לכפר במשה, והלא אנו רואים בעלי קנאה בכל דור ודור, ואין מגיעים לכאלו תוצאות חמורות עד כדי לכפר בתורה ובמשה, וכמו שאמרו חז"ל (ירושלמי סנהדרין פרק חלק הלכה א'): קרח - מין היה, כפר בתורה מן השמים ובנבואת משה רבנו.

המשנה באבות (ג', כ"א) אומרת: "הקנאה והתאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם". האדם מקנא במה ששוה לו, אדם שיקר אצלו הממון מקנא הוא בבעלי הממון, כיון שהממון תופס אצלו ערך חשוב.

אדם ששואף לכבוד, יקנא באנשים בעלי מעמד שיש להם כבוד גדול, כיון שהכבוד אצלו ערך חשוב.

וכן בשאר התאוות והחשקים של עניני העולם - יקנא האדם באחרים במה שנפשו חושקת.

כמו כן האוהב תורה ודבק בחכמתה, יקנא בבעלי תורה, ואדרבא ככל שעסק התורה יהא חשוב אצלו, כן תגדל אצלו הקנאה בבעלי תורה וחכמה.

הקנאה נובעת מהתחושה ש"חסר לי" ושלשני "יש יותר מדי". רבי נחמן מברסלב אומר, קנאה היא הפוך האמונה. למה? כי מאמין אמתי יודע שכל מה שיש לחברו נקצב לו במדיק מאת השם, וזה לא גורע ממנו דבר.

הקנאה מעורת: היא גורמת לאדם להפסיק לראות את הטוב שלו ולהתמקד רק בחסר.

מספר על חיט עני שהיה חי בשמחה גדולה עם משפחתו. כל ערב היה שר ורוקד על כך שיש לו פת לחם. שכן שלו, עשיר וקנאי, לא יכול היה לסבל את השמחה הזו. הוא אמר לעצמו: "איך יכול להיות שלי יש הכל ואני לא שמח, והוא שאין לו כלום - מאשר"?...

העשיר החליט לנסות את החיט. הוא זרק לחצרו שקית עם 99 מטבעות זהב. החיט מצא את השקית ושמח מאוד, אבל אז התחיל לספר. "חסר מטבע אחד למאה עגל"! חשב. מאותו רגע, החיט הפסיק לשיר. הוא התחיל לעבד בפרך, לחסך בכל שקל, להסתכל על השכן העשיר בקנאה ורק לרדף אחרי המטבע המשלים ל-100.

הקנאה היא ההפך הגמור מהבטחון. בטחון הוא הידיעה שמה ששיך לי - יגיע אלי, ומה שלא - איני זקוק לו. אהרן הכהן, בעמדו אל מול המנורה, מלמד אותנו שאפשר לחיות ללא קנאה, בשמחה עבור הזולת. זהו הלב הטהור שמאפשר לנו ללכת ברגש לפני הבורא, ללא 'המשקל העודף' של הממון והתאוה.

קרח - תוכן ענייני הפרשה

א. מחלקת קרח ועדתו ודתן ואבירם, (און בן פלת לבסוף נצל מהמחלקת) ו-250 הנשיאים - כנגד משה רבנו ואהרן הכהן.

ב. משה מתפלל, מנסה לעשות שלום, וכשלא הסכימו, הציע נסיון לבחירת כהן גדול חדש למחרת, על ידי שיביאו כלם מחתות עם קטרת, ומתוכם ה' יבחר את הכהן הגדול (ומי שלא ראוי לכך, ימות - לגדל העברה החמורה).

ג. קרח ו-250 הנשיאים מקריבים מחתות עם קטרת ואש במזבח הפנימי, ועם ישראל באו לראות מי יבחר, והיתה גזרת כליה על כל עם ישראל, ומשה התפלל שיענש רק קרח ולא שאר כל בני ישראל.

ד. ה' צוה שכלם יתרחקו ממקום קרח, עדתו ואהליהם, ומשה הלך שוב לנסות לעשות שלום, ולא הסכימו.

ה. אחר כך מתנה משה לבני ישראל, שאם יבלעו קרח ועדתו באדמה, הדבר יעיד שנבואת משה אמת וכי ה' הוא שצוה אותו למנות את אהרן לכהן גדול ואם לא - אז לא ה' שלחני. הענש - נבקעה האדמה, ונבלעו בה קרח, עדתו, דתן ואבירם, כל משפחותיהם וכל רכושם. ובמקביל - 250 הנשיאים שהקטירו את הקטרת, נשרפו באש.

ו. צווי ה' לצפות את מזבח העולה במחתות השרופים, זכרון למארע הנורא.

ז. אסור עשית מחלקת, והאסור לחלק על הכהנה.

ח. תלונת בני ישראל על שנענשו קרח ועדתו, מיד התחילה מגפה, בה מתו 14,700 איש. אהרן הקטיר קטרת ועמד בין החיים לבין המתים, ותעצר המגפה.

ט. השקטת המחלקת על ידי הנחת מטות נשיאי השבטים בקדש הקדשים, ורק מטה אהרן פרח והוציא פרי - ראיה נוספת לבחירתו של אהרן לכהן גדול.

י. תפקיד הלויים: לשמר שלא יכנס זר למשכן.

יא. כ"ד מתנות כהנה הנאכלות במקדש: 1בשר חטאת בהמה, 2וחטאת העוף, 3אשם ודאי, 4ותלוי, 5שלמי צבור, 6ושתי הלחם (בשבועות), 7לחם הפנים, 8ומתר המנחות, 9ומנחת העמר, 10ולג שמן של מצרע.

הנאכלות בירושלים: 11בכור, 12בכורים, 13המורם מתודה, איל נזיר ושלמים, 14עורות קדשי קדשים נתנים לכהנים.

בכל ארץ ישראל: 15תרומה, 16חלה, 17בכורים, 18ראשית הגז, 19זרוע לחיים וקבה, 20פדיון הבן, 21פדיון פטר חמור, 22שדה אחזה, 23וחרמים, 24וגזל הגר.

"ומדוע תתנשאו..." (ט"ז, ג') - בכל מדה שאדם הגיע בה לשלמות, במדה זו חושדים בו

מובא ב'שפת אמת' בשם הרבי רבי בונם זצ"ל: על משה רבינו התורה העידה שהיה ענו מכל אדם, וחשדו אותו במדת הגאוה, משום שבכל מדה שאדם הגיע בה לשלמות - דוקא במדה זאת חושדין אותו. שמי שרחוק מתכונה ומדה, אינו יודע להזהר מסימן חיצוני הנראה כהוכחה לתכונה זו, כאדם וחוה לפני החטא שכתוב עליהם שהיו ערומים ולא יתבוששו, ואמרו (קדושין פ"א:) יצר אלבשה ולכך בושה לעמד ערום לפניו.

מעין זה מובא בגמרא (בבא בתרא נ"ח.) רבי בנאה קבל רשות מאברהם אבינו להכנס למערת המכפלה, משום שרבי בנאה ידע שבעולם ההוא אין יצר הרע, ולא יתפלא שאברהם ושרה ישנו יחד, כלומר שאין יצר הרע בעולם הבא ולכך אין בושה, וכן מצינו ביעקב אבינו שהגיע לדרגה כה גבוהה בצניעות, שלא ראה קרי מימיו (יבמות ע"ו), לכן לא התביש ונשק לרחל (בראשית כ"ט, י"א) ואנשי המקום רננו עליו (במדרש בראשית רבה פרשה ע' אות י"ב). וכן אמר 'הבה את אשתי ואבוא אליה' (שם כ"ט, כ"א), משום שופריה (יפי) של יעקב אבינו מעין שופריה (יפי) של אדם הראשון (בבא מציעא פ"ד. ועין עוד בילקוט שמעוני בראשית רמז ט"ו), כלומר יעקב אבינו היה בדרגה של אדם הראשון קדם החטא שלא התביש. מעין זה מצינו בגמרא (בבא בתרא צ"א:): רבי יוחנן אמר: זוכרני שנערים ונערות בני שש עשרה, שבע עשרה, טילו ולא חטאו. כלומר, משום שהיו רחוקים מעריות לא נזהרו לטיל ביחד.

וכן בגמרא (כתבות י"ז.) רב אחא הרכיב את הכלה על הכתפים ומרקד, אמרו לו רבנן: אם גם אנו נעשה כך? אמר להם: אם היא דומה לכם כקורה - מתר לכם, אם לא - אסור לכם. הינו מי שמגיע לדרגה גבוהה בקיום איזו מצוה - אינו חש להזהר ממנה, וממילא אינו יודע להזהר מפני לזות שפתים - וחושדין בו.

לפי זה מובן מה שאמרו בגמרא (סוטה מ"ט:): משמת רבי בטלה ענוה. אמר לה רב יוסף לתנא: לא תתני ענוה, דאיכא אנא, ופרש רש"י: שאני ענותן. וקשה איזוהי ענוה היא זו, שמכריז על עצמי שהוא ענו? אלא שהוא היה ענו גדול ומשלם, לכן לא צריך להזהר מבטוי זה.

אומרים בשם רבי יוסף ראזין ז"ל (הרוגוצ'ובר): בירושלמי מובא שהיה ענו גדול בשם 'אנא', עליו אמר רב יוסף, איכא 'אנא'. ['אמרי שמאי']

"וישמע משה ויפל על פניו" (ט"ז, ד')

ובתרגום יונתן בן עזיאל כתב: משה שמע שכל אחד מהם קנא את אשתו ממשה, 'ויפל על פניו' - מבושה, כפי שאמרו בגמרא (סנהדרין ק"י). ששמע שחשדוהו מאשת איש.

יוצא שנפילת אפים זו היתה על עלבונו של משה, ורבנו בחיי מפרש שנפילת אפים של משה היתה על עלבונו של אהרן, כפי שכתוב 'ויפל על פניו' לשון יחיד, ולא כתוב 'ויפלו על פניהם'. משום שאהרן בענותנותו לא חס על כבודו - שהם חלקו על כהנתו, אבל משה ראה עלבון אחיו וחס על כבודו, לפיכך נפל על פניו הוא לבדו. ואולי בנפילת אפים זו העניש משה לקרח ולכל עדתו, ומכאן למד רבי אליעזר הגדול שהעניש לרבן גמליאל בנפילת אפים (בבא מציעא נ"ט:). יוצא לפי פרושו של רבנו בחיי שמשה תבע את עלבונו של אהרן ונפל על אפיו להעניש את קרח ואנשיו.

ולפי פרוש התרגום יונתן בן עזיאל והגמרא משה נפל על אפיו על עלבון שלו. וזה דומה לנפילת אפים של רבי אליעזר הגדול כפי שמובא בגמרא שם, שרבן גמליאל פגע בכבודו של רבי אליעזר, כדי שלא ירבו מחלקת בישראל, וקבעו את ההלכה לפי הרב. בכל זאת רבן גמליאל היה שרוי בצער.

לכן אשתו של רבי אליעזר הגדול שהיתה אחותו של רבן גמליאל, לא נתנה לרבי אליעזר לפל על אפיו.

ופעם אחת שלא נזהרה מספיק ורבי אליעזר הגדול נפל על אפיו, מיד אמרה לו: הרגת את אחי רבן גמליאל, וכך היה. שאלו אותה: מנין ידעת? וענתה ואמרה: כך מקובלני מבית אבי אבא מבית דוד, כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה, פרש רש"י: לפי שצער הלב הוא וקרוב להוריד דמעות. שמי שנופל על אפיו בתפלה הקדוש ברוך הוא מקבל תפלתו מיד. לכן כשמשה נפל על אפיו - קרח ועדתו נענשו. ['אמרי שמאי']

"ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם..." (ט"ז, ט"ו) - הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים

רבי זידל אפשטין הביא בספרו 'הערות' רעיון מוסרי מאלף: במדרש (במדבר רבה י"ח, ד) מבאר שאחר שגלחו את קרח, משום שנאמר (ח, ז) 'והעבירו תער על כל בשרם', התחיל קרח מחזר אחרי כל ישראל ולא היו מכירים אותו (משום שהיה מגלח). אמרו לו: מי עשה לך כן? אמר להם: משה עשה לי כן ולא עוד אלא נטלני בידי וברגלי והיו מניפין אותי ואומר לי 'הרי אתה טהור', והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה, והושיבו באהל מועד. באותה שעה כנס קרח עדתו ואמר להם: הרביתם עלינו משא יותר משעבוד מצרים, טוב לנו תחת מצרים מתחת ידיכם. ובקשו לסלקו למשה.

רואים שמשום שנכנס למחלקת נתדרדר עד ליצנות, פקפוק וזלזול במצות ה' ובדברי נביאו משה. ומשה מציע לקרח לעשות נסיון (ט"ז, ו-ז) 'זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו ותנו בהם אש ושימו עליהם קטרת לפני ה' מחר והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש'. ומשה פונה להקדוש ברוך הוא בבקשה ותפלה (ט"ז, ט"ו) 'אל תפן אל מנחתם', ולכאורה מה מקום עתה ובמצב זה לעמד בתפלה, הרי המה קמו לחלק ולערער על דבר ה' ובמבחן זה יראו מי צודק. האם משה ותורתו אמת או חס ושלום לא, אם כן האם יש צד שתפלת עדת קרח ומנחתם תתקבל? אמר רבי ירחם ממיר זצ"ל בשם הסבא מקלם: משה רבינו ידע מה ערכה של תפלה, וכפי שמצינו בתהלים (קמ"ה) 'קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת' - 'כל קוראיו' - אפלו של אדם רשע ומשחת, אם רק הוא באמת. ואפלו אם יהיה בזה אשור להשקפתו הכפרנית ובטול האמונה, בכל זאת חשש משה שמא יקבל הקדוש ברוך הוא תפלתם, לכן התפלל ובקש 'אל תפן אל מנחתם'.

מכאן למדים עד כמה הקדוש ברוך הוא שומע תפלה ומצפה וממתין לתפלתם של ישראל בכל עת ומצב. ומזה אנו נלמד כמה גדול כוחנו בתפלה, ובפרט תפלה על רוחניות, לו ידענו איזה כח יש בידינו, כל עולמנו היה נראה אחרת, כמה צרות וצער יכולים היינו למנע בתפלה, וכתוב בגמרא (יבמות ס"ד.) אמר רבי: יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים - מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים.

רואים שלא כמו שאנו חושבים, שיש צרה ולכן צריך להתפלל, רק רצונו יתברך שנתפלל ולכן הקדוש ברוך הוא מביא הצרה. ונזכר היכן שיש את הצרה שם יש את ההצלה, וכפי שאנו אומרים בברוך שאמר (בתפלת שחרית) 'ברוך גוזר ומקים', רק שה' יתברך מבקש שנתפלל אליו.

"ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם..." (ט"ז, ט"ו) - ספור מרגש

באחת הקהלות החרדיות בדרום הארץ היתה גננת שעשתה את מלאכתה במסירות רבה. היא החדירה בילדים יראת שמים ומדות טובות, אך פעלה בשקט ובצניעות, ללא 'קולות וברקים'. היא לא הרבתה להשתמש באמצעים מודרניים, אלא היתה נאמנה לשיטות הישנות והטובות שהוכיחו את עצמן בכל הדורות. רב ההורים היו מרצים מאד מהגננת, הם עמדו על מעלותיה, הללו את הפרות המשבחים שהוציאה מתחת ידה וראו ב'שיטת העבודה' שלה מעלה גדולה ולא חסרון, אך אחד ההורים לא היה מרצה. הוא טען שגננת זו 'מהדור הישן' וצריך להחליפה בגננת צעירה שיודעת להתאים את עצמה ל'עדן החדש' שבו אנו חיים. הוא קם ועשה מעשה - שלח מכתב למחלקת הפקוח של רשת הגנים והציג בפניהם את הענין. הממנים ברשת הגנים קבלו את טענותיו והחליטו לפטר את הגננת. השמועה עשתה לה כנפים...

אחד ההורים, אברך תלמיד חכם, התקשר לגננת כדי לאמת את הדבר, והיא אשרה שאכן קבלה מכתב פטורין מהנהלת רשת הגנים. ההורה לא השלים עם ההחלטה וגמר אמר לפעל לבטל אותה. הוא טען כי לא יתכן שהמעלה שלה תהפך לחסרון, אך בטרם ינקט בצעד מעשי - הוא בקש מהגננת להציג בפניו את עמדתה, איך היא רואה את כל התמונה והאם יש לה מה להשיב כנגד טענותיו של אותו הורה.

בתגובה, אמרה הגננת: 'אני מודה ומתודה, באפן כללי אני שמה יותר דגש על התכן והמהות ופחות על הצורה, אך יחד עם זאת, בשנים האחרונות אני מתאימה את עצמי ככל יכלתי לשיטות הפעלה ולאמצעים המתקדמים'.

כאן היא הוסיפה גלוי עצוב מחייה האישיים: 'בחדשים האחרונים אנחנו מתמודדים עם מחלה קשה של בננו. מטבע הדברים, הדבר גוזל ממני זמן וכחות נפש וגוף. אני משתדלת מאוד שהילדים בגן לא יחושו בכך, אך אני רק בן אדם, לא מלאך. לכן בזמן האחרון אני מקדישה פחות זמן לעבודות ולהפעלות למיניהן, אני מעדיפה להקדיש את הזמן ואת הכוחות שלי לחנוך ילדי הגן. אני שמה דגש על תפלה, יראת שמים ומדות טובות"...

האב הזדעזע לשמע על ההתמודדות האישית שמלוה את הגננת והחליט לפעל באפן מעשי לבטול הפטורין. הוא פנה לרשת הגנים ובקש לשוחח עם הממנים, ובתגובה נאמר לו כי עליו לשלח מכתב בו יציג את עמדתו והוא יעבר לגורמים המסמכים. אך הוא לא הסתפק בכך. נודע לו כי בעוד כמה ימים תערך בירושלים אספת מנהלים ומפקחים של רשת הגנים. כשהגיע היום נסע האברך מן העיר הדרומית לירושלים ונכנס למשרדי רשת הגנים. הוא פנה למזכיר ובקש רשות להכנס לאספה ולומר את דבריו בפני הנוכחים. המזכיר דחה את דבריו בנמוק שזהו כנוס פנימי, אך הוא התעקש: 'באתי במיחד מדרום הארץ, תנו לי לדבר חמש דקות, לא יותר'... המזכיר ראה את התעקשותו של האברך ונכנע, אך התרה בו: 'חמש דקות על השעון, לא יותר'!...

הוא נכנס לחדר האספות ובקש את רשות הדבור. 'ברשותכם, אפתח בספור: פעם נסע רבי שבתי יודלביץ זצ"ל לארצות הברית כדי לאסף כסף למטרה קדושה. הוא הגיע לבית הכנסת של אחת הקהלות היהודיות העשירות ובקש לדבר בפני הצבור, אך הגבאי סרב: 'האנשים כאן עסוקים מאד, אין להם זמן לשמע דרשות ארכות'. 'בבקשה, תנו לי לדבר, באתי במיחד מארץ ישראל', הפציר בו רבי שבתי, והגבאי נעתר:

'בסדר, נתן לך חמש דקות. אבל אנחנו מבקשים ממך שלא לחרג מהזמן'... אמר להם רבי שבתי: 'רבותי, אני רוצה לספר לכם ספור נורא שהתחולל בשמים: בגיהנם ישבה קבוצה גדולה של יהודים עשירים והתיסרו בחם הלוהט ששרר שם... מחצה דקה הפרדה בין גיהנם לגן עדן. בעודם מתיסרים ביסורי הגיהנם, הם שמעו מעבר למחצה קולות עולצים של הצדיקים אשר התענגו על למוד התורה.

אמרו יושבי הגיהנם: 'לא יתכן כדבר הזה! כל חיינו היינו רגילים לחיות בתנאים נוחים, בחדרים ממזגים, ואלו הצדיקים היו רגילים לחיות בתנאים דלים ופשוטים. איך התהפכו היוצרות?! הבה נפרץ פרצה קטנה במחצה, כדי שיכנס אלינו משב רוח מרענן מגן העדן ויהיה לנו למשיב נפש'. אך הצדיקים שמעבר למחצה סרבו, ונמוקם עמם: 'אנחנו לא מותרים על אויר גן עדן! כל פרצה עלולה להפחית מן האויר הזה ואיננו מוכנים לכך"! יושבי הגיהנם התחננו על נפשם: 'לכם יש שפע של אויר גן עדן, ואלו אנו נחנקים באויר החם של הגיהנם. לא יקרה לכם דבר אם תנדבו לנו קרטוב מן האויר שלכם, עבורנו זו תהיה הצלת חיים! אנא מכם, היכן מדת החסד שלכם'?!

רבי שבתי עצר את שטף דבורו. כל המבטים הפנו לעברו, כלם הסתקרנו לדעת את המשך הספור. אך רבי שבתי עמד על הבימה ולא המשיך בדבריו. כשראה את עיניהם הפעורות של הנוכחים, אמר: 'אני מצטער מאוד, חמש הדקות שהקצבו לי הסתימו ועלי לעמד במלתי'.

אמר לו הגבאי: 'בבקשה, תמשיך! אנחנו סקרנים, מה עלה בגורלם של יושבי הגיהנם? האם הצדיקים בגן עדן התירו להם לפרץ פרצה במחצה'? אמר להם: 'אני מודה לכם שהארכתם לי את רשות הדבור. ובכן, אחרי דין ודברים הכרע שאת הפרצה במחצה שבין גן עדן לגיהנם יוצרים בעולם הזה, לא בעולם הבא. מי שחושש שמקומו יהיה בגיהנם ורוצה שלפחות תהיה איזו פרצה במחצה אשר תאפשר חדירת אויר של גן עדן לתוככי הגיהנם - יש לו אפשרות ליצר אותה כאן בעולם הזה. וכיצד יוצרים את הפרצה הזאת? על ידי שהאדם יוצר בעולם הזה קשר וחבור אל הצדיקים ולומדי התורה. וכיצד יוצרים את הקשר הזה? על ידי עזרה ותמיכה באותם תלמידי חכמים ולומדי תורה'...

רבי שבתי סים את דבריו: 'מי שזכה לתמך בחייו בתלמידי חכמים ולומדי תורה, גם אם חלילה יירש גיהנם, לפחות יזכה שתהיה פרצה במחצה המבדילה בין גן עדן לגיהנם. דרך פרצה זו יכנס משב רוח של אויר גן עדן, שיצנן לו מעט את אש הגיהנם. אך מי שבימי חייו לא יצר שום קשר וחבור אל לומדי התורה ולא תמך בהם, לא יועילו כל תחנוניו בגיהנם ליצר פרצה במחצה המבדילה בינו לבין גן עדן. כמה אמלל אדם זה! אך אף אחד לא אשם לו, אין לו לבוא בטענות אלא לעצמו'! האברך סים את ספורו באזני ראשי רשת הגנים, ואז הוסיף ואמר: 'גם לי הסתימו חמש הדקות שהקצבתם לי... אני מסים את דברי, אך דבר אחד רצוני לומר לכם: רבותי! אתם עומדים לפטר גננת צדקנית שמחדירה בילדי הגן יראת שמים ומדות טובות, וכעת היא נאלצת להתמודד עם מחלת בנה. חשבו היטב לפני שאתם עושים צעד דרסטי כל כך'!...

האברך סים את דבריו והשאיר את הנוכחים בפיות פעורים... הדברים עשו את שלהם ובעקבות זאת החלט לבטל את פטורי הגננת.

ההנהלה גם החליטה להעלות את משכרתה כדי להקל על מצוקתה הכלכלית עקב ההתמודדות הקשה. והכל בזכות דרשה של חמש דקות! ['שש באמרתך']

"אמר אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחתת מבין השרפה..." (י"ז, ב') - הנושא בעל חברו - ספור

מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', היה מפלא במדותיו. אף שרבים הכירוהו ממאבקיו נגד אותם אלו הפוגעים ביהדות, עם זאת היה כלו לב. מלאך עלי אדמות. מצד אחד היה תקיף מול אלו שנסו לפגע בעקרי התורה, אבל בד בבד היה רגיש ורחמן. כדי להמחיש את תקיפותו נספר (מובא ב'אוצרות יוסף'): בזמן שאחד מראשי המדינה כהן באחד מתפקידיו הבכירים, הוא רצה מאוד להפגש עם הרב שך. אך מאחר ולרב שך היו טענות נגדו, הוא נמנע מלפגש אותו.

באחת הפעמים הזדמן אותו האיש לארוע בבני ברק, והוא רצה לנצל את ההזדמנות כדי להכנס לרב שך. היה זה יום שלישי בשבוע, היום בו היה אומר הרב שך 'שעור כללי' בישיבת פוניבז' (שעור לכל בחורי הישיבה). אנשיו של האיש דפקו על דלתו של הרב, ואמרו כי הלה רוצה להכנס אל הרב שך. "אמרו לו", אמר הרב שך למקרביו, "שאני מכין שעור, ואין באפשרותי לקבל אנשים". נסו לשכנע אותו שמדבר באישיות בכירה ביותר, אבל הרב שך בשלו. ביום שלישי הוא אינו מקבל אנשים.

ידוע כי אכן יום שלישי בשבוע, היה מקדש כל כלו להכנת השעור בישיבה. ביום זה הוא לא קבל אליו איש. היה זה 'תרוץ טוב' כדי להמנע מפגישה עם אותו אדם.

כאשר עמדה על הפרק השאלה האם להצטרף לממשלה בראשותו של השמאל או לתמך במעמד הימין של אז, חכו כלם למוצא פיו של הרב שך, שהיה אמור להחליט באשר לתמיכתה של "דגל התורה". באותם ימים נערך כנס של "דגל התורה" באולם "יד אליהו" בתל אביב, הרב שך היה אמור לשאת שם נאום בפני קהל אלפים. הצפיה היתה כי בנאום הזה הוא גם ישמיע את דעתו באשר לתמיכתו באחד המעמדים. כל כלי התקשרת בארץ ובעולם, המתינו למוצא פיו ושדרו בשדור חי את נאומו. במהלך נאומו מתח הרב שך בקרת חריפה ביותר על מחנה השמאל בין השאר אמר: "ברצוני לומר דברים בלי פחד. אם יש כיום בני קבוצים שלא יודעים מה זה יום כפור, מה זו שבת ומה זה מקוה, אין להם שום משג ביהדות, מגדלים שפנים וחזירים, וכי יש להם קשר עם אבותיהם? האם יש להם קשר ליהדות"? ואז המשיך ותקף את השמאל ואת מפלגת "המערך" דאז, שהיתה הסמן הקיצוני נגד הדת באמרו: "האם המערך הוא דבר קדוש? הלא המה נתקו עצמם מכל העבר שלנו ומבקשים תורה חדשה. אם אין שמירת שבת ואין יום כפור, אז במה הם נחשבים יהודים"? בתקשרת זכור עד היום הנאום הזה כ'נאום השפנים'. נאום שעורר יהודים רבים הרחוקים מיהדות לחשב על השאלות שהציג הרב שך "במה אתם יהודים"?

אותו הרב שך, היה יודע לחוש היטב בצער הזולת. בשעתו היתה מפלגה 'חרדית' שיצאה נגד גדולי התורה. בכמה מערכות בחירות היתה לה נציגות בכנסת. הרב שך ועוד גדולי ישראל, יצאו בתקיפות נגדה. לאחר תקופה היא התמודדה בבחירות ולא עברה את אחוז החסימה. באו לספר לרב שך בשמחה, כי המפלגה נכשלה בבחירות, אך הרב שך נזף בהם באמרו: "על מה השמחה? אמנם אני נגדם בהשקפה, אבל סוף-סוף הם יהודים, יש להם צער על שנכשלו בבחירות, וכי אנחנו יכולים לשמח כאשר יהודים אחרים נמצאים בצער"?...

כך גם אמר הרב שך בשיחה בהיכל הישיבה לאחר הבחירות (מחשבת מוסר חלק א'): "היו מעשים שהיה בהם כדי פגיעה, ונראה שעל פי דרך התורה צריך להצטער על כך שאנשים מצטערים. הם נפגעו והפסידו והם עצובים במפלת תנועתם, אמנם היינו צריכים ומכרחים לעשות כך, וכך הורו לעשות, אך מצד שני יש להיות נושא בעל עם חברו ולהצטער עמו, וזו מדרגה גבוהה, להצטער עם השני במצב זה ולהתבונן שמכל מקום פגענו בשני. ללמד ולתקן, כדי שהפגיעה בשני לא תהיה אצלנו כהפקר, שלא יהיה זלזול בכבוד חברו, להיות מחזק בזה, כי אם אין נזהרים ופוגעים כשאין בזה צרך ובלי כונה ראויה - זה גורר עוד ועוד, וצריך מאוד להזהר".

מדהים לראות איזו תקיפות מצד אחד, ואיזו חמלה ורחמים מהצד השני. זה הכח של התורה הקדושה, וזהו כוחו של מנהיג וגדול בישראל.

"ותבלע אתם ואת בתיהם..." (ט"ז, ל"ב)

ב'ספר הדורות' מובא שקרח היה גלגול של קין, ועל כן מת במיתה משנה מדה כנגד מדה. כנגד מה שהכניס את הבל לאדמה, ככתוב 'קול דמי הבל אחיך צעקים אלי מן האדמה', כך גם הוא נענש שבלעתו האדמה.

"ודתן ואבירם בני אליאב..." (ט"ז, א) - דתן ואבירם נתגלגלו בפרים שהקריב אליהו, ולהבדיל נביאי הבעל

מובא ב'סדר הדורות' (ב' אלפים תתקס"ב, בשם ה'חסד לאברהם'): הפרים, שאחד מהם הקריב אליהו ואחד מהם הקריבו נביאי הבעל, היו גלגולים מדתן ואבירם, שנתחלל שם שמים על ידם ונתקנו פה, ואבירם התגלגל בפר שהביאו נביאי הבעל, לפי שהיה יותר אביר לב (וזה מרמז בשם 'אבירם') בענין המחלקת (ועין עוד שם ב' אלפים תתפ"ב, שדואג ואחיתפל הם דתן ואבירם).

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]