"שאהו בחיקך..." (י"א, י"ב) - תקוה שזו תהיה אבן קטנה - ספור

מספר על הרב יוסף זלמן ריבלין זצ"ל, בעל גמ"ח (גמילות חסדים) גדול להלואות, שנוהג היה להכניס אבן קטנה בתוך מעטפת כסף ההלואה.

כששאלוהו לפשר הדבר, ענה באמצעות ספור על ה'חתם סופר' זצ"ל: כשמסר פעם ה'חתם סופר' את שיעורו לתלמידיו, התפרץ אדם למקום תוך כדי שיעורו ופער את פיו בדברי נבלה אימים כנגדו.

ה'חתם סופר' סבל עלבונו בשקט, וכשסים האיש לחרף ויצא מהמקום, שאל ה'חתם סופר' את עצמו בקול: מדוע האיש תקף אותי, הלא לא זכור לי שעשיתי לו אי פעם טובה כלשהי...!

למדתי מזה שיש אנשים שיש בהם טבע קלוקל להשיב רעה תחת טובה, לכן מניח אני אבן קטנה בתוך המעטפה, בתקוה שכך לא יזרק עלי הלווה אבן ענקית...

נתבונן במעשי עם ישראל במדבר: משה רבינו פונה אל הקדוש ברוך הוא בעקבות התנהגותם הקלוקלת של חלקים מעם ישראל, בעת היותם במדבר: "האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך" (במדבר י"א, י"ב).

נאמר בספרי: 'וכי היכן צוהו "שאהו בחיקך"? אלא בשעה ששלח הקדוש ברוך הוא את משה ואהרן להוציא את בני ישראל ממצרים, נאמר "ויצום אל בני ישראל", אמר להם הקדוש ברוך הוא למשה ולאהרן: הוו יודעין שסרבנין וטרחנין הם, אלא, על מנת שתקבלו עליכם שיהיו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים, ואתם - תעשו להם טובתם להוציאם ממצרים'.

שאל רבי אלעזר מנחם שך זצ"ל: מדוע הצטוו משה ואהרן לעשות טובה לעם ישראל בשעה שהם גומלים להם רעה תחתיה? עמק שאלתו היא, שאולי בעצם זה שעושים טובה לאדם שעושה לך רע, אנו מאפשרים לעוות זה להמשך?! אולי כדי לחנכו אל הדרך הטובה, עדיף להתעלם ממנו עד שישוב מדרכו הרעה?

והשיב על כך מרן זצ"ל: ונראה שכונת ה'ספרי' ללמדנו פרק חשוב ביחסים שבין אדם לחברו: על ידי עשית טובה לכל ישראל, ביכלתם להביא לכך שלא יקללו ושלא יסקלום באבנים, ואדרבא, במקום בו מצויה המחלוקת או האכזריות, קימת החובה ביתר שאת לפעל פעלות הטבה וחסד, שזו הדרך היעילה להתגבר ולצמצם את השפעת המדות הרעות הללו'. ובהוראה למעשה: 'מכאן עלינו ללמד להתנהגות שלנו כלפי חברינו בדרך קל וחמר, ומה משה רבינו, שהיה לו דין מלך והכל היו חיבים בכבודו, ובכל זאת הצטוה על ידי הקדוש ברוך הוא לעשות מעשי הטבה וחסד אפילו אם יעמדו ללחם נגדו, קל וחמר אנו, שגם בשעה שקמים עלינו אנשים ומצרים לנו - אל לנו לפגע בהם ולנהג בהם ביד קשה, אלא להתיחס אליהם במידת החסד, ובכך תסור מאליה מידת רשעותם כלפינו.

למדנו מדבריו את ההנהגה לנתקל באדם שאינו יודע להעריך את שנותנים לו, וביותר מכך מחזיר רעה תחת טובה. התשובה: "שאהו בחיקך", תוסיף להיטיב עמו ביתר שאת, ובכך הוא ישנה את דרכו, שהפסוק אומר: "אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חתה על ראשו וה' ישלם לך" (משלי כ"ה, כ"א-כ"ב).

מבאר המלבי"ם: 'במה שאתה מיטיב וידמה לו שאתה חותה גחלים על ראשו - כי יזכר את אשר חטא לנגדך והרע לך, ויבוש ויכלם מעתה, שמכרח לקבל לחם ומים ממך תחת רעתו'. כלומר הנתינה תפעל פעלה שתעורר חשבון נפש בלב השונא לשנות דרכו. ומה שאנו רואים בצווי (דברים כ"ג, ה) "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'... על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", הרחיב בזה הרמב"ן: 'הכתוב הרחיק שני האחים האלו שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל (את) אביהם (לוט) ואמם מהחרב והשבי... והיו חיבים לעשות טובה עם ישראל והם עשו עמם רעה', ומהראוי לאחר גיורם להיטיב עמם ביתר שאת, ועל ידי כך הם ישנו דרכם?

התשובה היא: יש להבדיל בין יחידים בעם, לעם שלם. כשהקדוש ברוך הוא הזהיר את משה ואהרן לכשיהיו מקללים וסוקלים אתכם באבנים, ודאי היתה הכונה לתופעה הקימת בחלק מעם ישראל, אך לא מאפינת את אפי העם כלו.

עם ישראל במהותו מכיר טובה וגומל חסדים, אך עמון ומואב, כשרואים את צאצאי אברהם שנלחם בחירוף נפש להציל את סבם לוט, ולולי זאת הם לא היו בעולם! והנה צאצאי אברהם, עם נודד במדבר, עובר לידם ואין מהם מגיש להם כוס מים!! זה עם שהגנים שלו פגועים ולא בני שנוי, ועל כן לא ראוי לדבוק בעם ישראל.