"בהעלתך את הנרת..." (ח', ב') - דמוי נרות בית הכנסת ושבת לנרות בית המקדש

כתב רבינו בחיי ('כד הקמח' ערך בית הכנסת): 'חיב אדם להדליק נרות בבית הכנסת, לפי שהמקום מיחד לתפלה, שהיא מפעלות הנשמה שנמשלה לנר, שכן אמר שלמה: "אור צדיקים ישמח" (משלי י"ג, ט'), ועל כן הנשמה נהנית ושמחתה מרובה ומתפשטת באותה שמחה'.

ויש להוסיף את הגמרא (ברכות ל"ד): 'אמר רבי חייא בר אבא: אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות', ומפרש רבינו יונה שעל ידי ראית האור מתישבת דעתו ויוכל לכון כראוי, שתפלתו היא תפלה מעלה יותר כשיש אור.

ולכן גם בהדלקת נרות בבית הכנסת שיך טעם זה - משום שיש רבוי אורה בבית הכנסת. יש שכתבו הסבר נוסף על פי דברי ה'חנוך' (מצוה צ"ח): 'שצוונו הקדוש ברוך הוא להיות נר דלוק בבית המקדש להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי דרך הבריות להתכבד בבתיהם בנרות דולקים וכל ענין ההגדלה בו כדי שיכניס האדם בלבו כשיראהו מורא וענוה'. אם כן, הסבר זה שיך גם להדלקת נרות בבית הכנסת, שנרות בית הכנסת הם כעין נרות שבמקדש. כמו כן, נרות השבת המאירים הם כדגמת נרות המקדש, ונראה שבאמת מקבילים כל פרטי בנין בית המקדש וכליו להלכות שבת קדש, כגון שבבית המקדש היו נרות, שלחן ובגדים מיחדים - כן בשבת: נרות ושלחן ובגדי שבת.

וכעין זה כתב ה'שפת אמת' (פרשת בהעלתך שנת תר"ס): כמו שבנרות של בית המקדש היה האור יוצא לכל העולם, והיה אור תורה יוצא משם, כנאמר (ישעיה ב', ג'): "כי מציון תצא תורה", כן בשבת קדש יוצא אור ותורה לכל הימים.

וכמובא ב'בעל הטורים' על הפסוק "ואתה תצוה": "תצוה" בגימטריה "נשים צוה", רמז להדלקת הנר לנשים חובה בשבת.