דבר העורך

פותחת הפרשה במעשה המנורה (ח, ג): "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה". וברש"י: להגיד שבחו של אהרן, שלא שנה (רש"י על פי ספרי). רבים תמהו, מדוע 'לא לשנות' הוא שבח לאהרן הכהן הגדול, מה יכול היה לשנות, ואיזו סבה היתה לו לשנות ממה שצוה? רש"י בתחלת הפרשה תמה: למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות". עד כאן לשונו.

הש"ך ('שפתי כהן') הוסיף בשם חז"ל, כשראה אהרן שלא הקריב לא הוא ולא שבטו, אמר שמא עדין לא נתכפר לי מעשה העגל, ובסבתו לא שם בלב של שבטו להביא קרבן, כמו ששם בלב של כל אחד ואחד מהנשיאים שהביאו כלם קרבן, וזה ודאי אינו אלא סיוע והתעוררות מאתו יתברך. ושבטו נחסר מזה. וחשב שהחסרון הוא מסבתו. ואז אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות'. ואז חל מהפך מבירא עמיקתא לאגרא רמא: אהרן דואג ונאנח 'אוי לי, שמא בשבילי אין הקדוש ברוך הוא מקבל שבטו של לוי'. ולפתע הוא שומע את הבשורה המשמחת: שלך גדולה משלהם, אתה מדליק את המנורה במשכן, ולדורות בחנכת בית חשמונאי בכהנים.

כלומר השיב לו הקדוש ברוך הוא שלך גדולה משלהם, שהרי הדלקת הנרות שלך עתידה להמשיך ולהאיר גם לאחר חרבן המקדש, ואילו חנכת הנשיאים אין השפעתה נמשכת אלא בזמן שבית המקדש קים. במאמר מסגר נלמד שכל מעשה שאנחנו עושים אם זה מצוה או חסד ועזרה לזולת, למרות שברב הפעמים אין אנו רואים את השפעתה המידית, אין ספק שהיא משפיעה! מתי היא משפיעה? זה יכול להיות במידי או ימים, או שנים ואפילו לצאצאינו.

באפן טבעי מי שמתבשר בבשורה טובה במיחד, משנוי קיצוני - הפחות שבשבטים למעלה שבכלם - כי אז רגש גאוה והתנשאות אופף אותו, ברם, לא כן אהרן הכהן, וזהו 'מגיד בשבחו של אהרן שלא שנה' - לא שנה משאר הנשיאים בהרגשה שלו, הרי הנשיאים הקריבו בשוה, ולא היה מקום להתנשאות, גם אהרן, למרות כל השנוי הקיצוני לטובה - לא שנה, ללא התנשאות, ללא הרגשת גאוה. זהו שבחו של אהרן, השולט על לבו ועל רגשותיו, כפי שראינו בקבלת הפנים למשה "וראך ושמח בלבו", הוא הנושא את החשן עם האורים והתמים על לבו - לב טהור ומשלם.

באור נוסף מובא ברמב"ן, שהשבח של אהרן שלא שנה, שהוא עצמו הדליק את המנורה כל חייו, אף על פי שמצות הדלקה היתה כשרה בבניו, כפי שנאמר "יערך אתו אהרן ובניו", אהרן הזדרז במצוה גדולה זו.

ובירושלמי (שבת י"ב, ג): "והקמת את המשכן כמשפטו" וכי יש משפט לעצים? אלא אי זה קרש שזכה להנתן בצפון ינתן בצפון, בדרום ינתן בדרום.

ולפי זה יש לומר עוד שזהו שבחו של אהרן, שלא שנה את סדר הנרות: מי שהיה בקצה הימני, ומי שהיה במזרח נשאר במזרח, וזהו שבחו שלא שנה מסדר הקנים.

אלא שתמוה: אם כך היא המצוה לא לשנות מהסדר - מהו שבחו של אהרן? ואם אין זו מצוה אלא מעלה וחסידות, מדוע כתוב "כאשר צוה ה' את משה"?

ה'שפת אמת' ו'תכלת מרדכי' פרשו: טבע האדם כשמתחיל דבר חדש מתעורר ומתלהב, אולם כשמתרגל - ההתלהבות דועכת, ועושה הדבר בעצלתים. ברם, אהרן כל חייו הדליק באותה שמחה, באותה התרגשות והתלהבות כמו שעשה ביום הראשון שבו הדליק את המנורה לראשונה.

כלפי מה הדברים אמורים? כשאנו נכנסים לבית הכנסת או לבית המדרש, עלינו להרגיש כאלו נכנסנו בפעם הראשונה, כעין 'את האלקים התהלך ברגש', וכפי שדוד המלך עליו השלום כתב (תהלים כ"ז, ד): "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו". כלומר: דוד המלך מבקש שלא רק "ישב" שם כדיר קבע, אלא שתמיד תהיה לו התחושה של "מבקר" - התחדשות. שהמקום לעולם לא יהפך עבורו להרגל, אלא שבכל פעם שהוא נכנס ירגיש כאלו זו הפעם הראשונה שהוא מבקר שם. וישמע החכם ויוסף לקח.