נדבת שמן למאור בבית הכנסת - סגלה גדולה

מובא במדרש שהמצוה הגדולה ביותר זה מי שנדב שמן להדלקת המנורה בבית המקדש, ומי שהיה מביא את שמן הזית להדלקת המנורה, היה זוכה לפרנסה גדולה מאד, כפי שמספר במדרש (שיר השירים רבה ב', ה') על עובד אדום הגתי, שבזכות שהיה מדליק נר בערב ובבקר בזמן שהיה ארון הקדש בביתו, זכה שהקדוש ברוך הוא ברך אותו ואת כל ביתו בשפע גדול מאד.

מובא בזהר: היום שאין בית המקדש, מי שנודב שמן למאור כדי שיהיה אור במקום שמתפללים ולומדים תורה - בבית המדרש - כדי שיוכלו ללמד, מעלתו גדולה ביותר וזוכה לשפע של פרנסה. כמו כן מי שנודב שמן למאור עבור בית הכנסת לנר תמיד, אף על פי שיש אור חשמל בבית הכנסת, יש ענין להדליק בו נר תמיד בשמן זית, שהרי בית הכנסת נקרא 'מקדש מעט', וצריך להדליק בשמן זית לכתחלה, זכר למקדש. וכתב ה'בן איש חי': מי שרוצה לראות נסים גדולים בפרנסה, שינדב שמן למאור להאיר את בית הכנסת, ובפרט נר תמיד שצריך לדלק יום ולילה.

וכתבו האחרונים: היום, שיש לנו חשמל, רצוי שישלם את הוצאות החשמל של בית הכנסת לצרך המאור להאיר למתפללים, ואז מבטח לו לראות נסים ונפלאות, וכפי שרואים שתקנו לפני תפלת מוסף נוסח מיחד 'מי שברך' על העוסקים בצרכי צבור, וכן מי שנותנים נר למאור לבית הכנסת - שהקדוש ברוך הוא ישלם שכרם.

ראוי לצין את דברי 'בעל הטורים' (שמות כ"ה, ל"א: בפרשת המנורה אין את האות סמ"ך), לומר: במקום נר אין שטן ואין מזיק, ובזכות נר מצוה ותורה אור סותם פיו של שטן מלהשטין, שמעלת נר שהוא דוחה כל מיני מזיקין גם בנרות בית הכנסת.