"והיה טעמו כטעם לשד השמן" (י"א, ח') - איזה טעם מיחד היה במן שירד בשבת, יותר מאשר המן שירד במשך כל השבוע?

המן שירד במשך כל השבוע - טעמו היה כטעם לשד השמן, אבל במן שירד לשבת - טעמו היה כצפיחית בדבש, שהיא עסה שנלושה בשמן ודבש, שנתוסף בו מתיקות לענג שבת. כך כתב המלב"ים בפרשת בשלח, ומביא שם את דברי חז"ל שלנערים היה טעם המן כטעם לשד השמן, ולזקנים היה טעם דבש, כי קדשת השבת מתיחסת לזקנים, שאצלם תמיד נחשב כשבת. ובמלב"ים בפרשתנו כתב שלצדיקים היה המן מתהפך לכמה טעמים שרצו לטעם בו, ועל זה נאמר "ועינו כעין הבדלח", כמו שנראה בבדלח מראות רבים, כך מצאו במן את כל הטעמים. אבל לרשעים - טעם המן היה כטעם לשד השמן, שלא התהפך אצלם לטעמים חלוקים, אלא רק טעם לשד השמן.

ואומר המדרש (ילקוט שמעוני רמז תשל"ד, ח): "מה הדד הזה עיקר לתינוק והכל טפל לו, כך היה המן עיקר לישראל והכל טפל להן. דבר אחר מה הדד הזה, אפלו תינוק יונק הימנו כל היום אינו נזוק, כך היה מן, אפלו ישראל אוכלין אותו כל היום אינו מזיקן (נעכל בגוף במלואו ואין בו פסלת כלל).

דבר אחר מה הדד הזה, שהוא מין אחד ומשתנה למינין הרבה (יש בו כל טעם שאדם רוצה), כך המן משתנה להם לישראל לכל דבר שהיו רוצין. משל, אומר לאשה אל תאכלי שום ובצל, מפני התינוק (כי הבצל לא טוב לתינוק).