בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת בהעלותך

דבר העורך

פותחת הפרשה במעשה המנורה (ח, ג): "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה". וברש"י: להגיד שבחו של אהרן, שלא שנה (רש"י על פי ספרי). רבים תמהו, מדוע 'לא לשנות' הוא שבח לאהרן הכהן הגדול, מה יכול היה לשנות, ואיזו סבה היתה לו לשנות ממה שצוה? רש"י בתחלת הפרשה תמה: למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות". עד כאן לשונו.

הש"ך ('שפתי כהן') הוסיף בשם חז"ל, כשראה אהרן שלא הקריב לא הוא ולא שבטו, אמר שמא עדין לא נתכפר לי מעשה העגל, ובסבתו לא שם בלב של שבטו להביא קרבן, כמו ששם בלב של כל אחד ואחד מהנשיאים שהביאו כלם קרבן, וזה ודאי אינו אלא סיוע והתעוררות מאתו יתברך. ושבטו נחסר מזה. וחשב שהחסרון הוא מסבתו. ואז אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות'. ואז חל מהפך מבירא עמיקתא לאגרא רמא: אהרן דואג ונאנח 'אוי לי, שמא בשבילי אין הקדוש ברוך הוא מקבל שבטו של לוי'. ולפתע הוא שומע את הבשורה המשמחת: שלך גדולה משלהם, אתה מדליק את המנורה במשכן, ולדורות בחנכת בית חשמונאי בכהנים.

כלומר השיב לו הקדוש ברוך הוא שלך גדולה משלהם, שהרי הדלקת הנרות שלך עתידה להמשיך ולהאיר גם לאחר חרבן המקדש, ואילו חנכת הנשיאים אין השפעתה נמשכת אלא בזמן שבית המקדש קים. במאמר מסגר נלמד שכל מעשה שאנחנו עושים אם זה מצוה או חסד ועזרה לזולת, למרות שברב הפעמים אין אנו רואים את השפעתה המידית, אין ספק שהיא משפיעה! מתי היא משפיעה? זה יכול להיות במידי או ימים, או שנים ואפילו לצאצאינו.

באפן טבעי מי שמתבשר בבשורה טובה במיחד, משנוי קיצוני - הפחות שבשבטים למעלה שבכלם - כי אז רגש גאוה והתנשאות אופף אותו, ברם, לא כן אהרן הכהן, וזהו 'מגיד בשבחו של אהרן שלא שנה' - לא שנה משאר הנשיאים בהרגשה שלו, הרי הנשיאים הקריבו בשוה, ולא היה מקום להתנשאות, גם אהרן, למרות כל השנוי הקיצוני לטובה - לא שנה, ללא התנשאות, ללא הרגשת גאוה. זהו שבחו של אהרן, השולט על לבו ועל רגשותיו, כפי שראינו בקבלת הפנים למשה "וראך ושמח בלבו", הוא הנושא את החשן עם האורים והתמים על לבו - לב טהור ומשלם.

באור נוסף מובא ברמב"ן, שהשבח של אהרן שלא שנה, שהוא עצמו הדליק את המנורה כל חייו, אף על פי שמצות הדלקה היתה כשרה בבניו, כפי שנאמר "יערך אתו אהרן ובניו", אהרן הזדרז במצוה גדולה זו.

ובירושלמי (שבת י"ב, ג): "והקמת את המשכן כמשפטו" וכי יש משפט לעצים? אלא אי זה קרש שזכה להנתן בצפון ינתן בצפון, בדרום ינתן בדרום.

ולפי זה יש לומר עוד שזהו שבחו של אהרן, שלא שנה את סדר הנרות: מי שהיה בקצה הימני, ומי שהיה במזרח נשאר במזרח, וזהו שבחו שלא שנה מסדר הקנים.

אלא שתמוה: אם כך היא המצוה לא לשנות מהסדר - מהו שבחו של אהרן? ואם אין זו מצוה אלא מעלה וחסידות, מדוע כתוב "כאשר צוה ה' את משה"?

ה'שפת אמת' ו'תכלת מרדכי' פרשו: טבע האדם כשמתחיל דבר חדש מתעורר ומתלהב, אולם כשמתרגל - ההתלהבות דועכת, ועושה הדבר בעצלתים. ברם, אהרן כל חייו הדליק באותה שמחה, באותה התרגשות והתלהבות כמו שעשה ביום הראשון שבו הדליק את המנורה לראשונה.

כלפי מה הדברים אמורים? כשאנו נכנסים לבית הכנסת או לבית המדרש, עלינו להרגיש כאלו נכנסנו בפעם הראשונה, כעין 'את האלקים התהלך ברגש', וכפי שדוד המלך עליו השלום כתב (תהלים כ"ז, ד): "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו". כלומר: דוד המלך מבקש שלא רק "ישב" שם כדיר קבע, אלא שתמיד תהיה לו התחושה של "מבקר" - התחדשות. שהמקום לעולם לא יהפך עבורו להרגל, אלא שבכל פעם שהוא נכנס ירגיש כאלו זו הפעם הראשונה שהוא מבקר שם. וישמע החכם ויוסף לקח.

בהעלתך - תוכן ענייני הפרשה

א. צווי ה' שאהרן ייטיב (יכין את הפתילה והשמן) וידליק את נרות המנורה, לכוון הנר האמצעי, ומעשה המנורה.

ב. קדוש הלוים לעבודה: גלוח, הזאה, טבילה, קרבן, תנופה.

ג. הקרבת הפסח בי"ד ניסן, ו"פסח שני" ב-י"ד איר (ט', א'-י"ד).

ד. ענן ה' על המשכן, ומסעות בני ישראל וחניתם על פי הענן ועל פי צווי משה.

ה. צווי ה' למשה לעשות שתי חצוצרות מכסף ולתקע בהן למקרא הנשיאים, למסע, במלחמה, ובקרבנות המועדים.

ו. מסע בני ישראל מהר סיני, יתרו חוזר למדין, דברי משה ליתרו כשרצה לשוב לארצו.

ז. "ויהי בנסע הארן" - פרשה בפני עצמה (י', ל"ה-ל"ו).

ח. עם ישראל מתאוננים-ונענשים בתבערה, ונסיון תאות הבשר (י"א, א'-ה').

ט. תאור המן, צבעו, טעמו, סדר ירידתו - "עטוף" בטל (יא, ו-ט).

י. תלונות בני ישראל. ה' אומר למשה למנות 70 זקנים, ואכילת הבשר (שלו) במשך חדש שלם (י"א, ט'-כ"ב).

יא. אלדד ומידד מתנבאים במחנה, ו"קברות התאוה".

יב. מרים ואהרן מדברים על משה, ענשה של מרים (צרעת), תפלת משה על מרים, דבר ה', המתנת עם ישראל למרים במשך שבעה ימים - מפני כבודה - עד שנטהרה מהצרעת.

"בהעלתך את הנרת..." (ח', ב') - הרגיל בנר זוכה לבנים תלמידי חכמים

מובא בגמרא (שבת כ"ג): 'הרגיל בנר הוין ליה בנים תלמידי חכמים'.

והינו שישנן ג' מצוות הנעשות על ידי הדלקת נר, ומסגלתן שהמהדר בהן שיהיה נר יפה, יזכה על ידן לבנים צדיקים ותלמידי חכמים, והמצוות הן: נר שבת, נר חנכה ונרות בית המקדש - בית הכנסת.

בנר שבת ובנר חנכה ראוי להדר שיהיו המנורה והפמוטים נאים ומהדרים, ושיהיו הנרות גדולים ויפים, וההדלקה תהיה בזמן הנכון עם כל הלכותיה כדין.

אמנם בענין נרות בית הכנסת, אשרי מי שיהדר להיות ראשון בבית הכנסת, שיהיה הוא המדליק את נורות החשמל, וגם נוהגים אנשי מעשה להתנדב את חשבון החשמל של בית הכנסת בכדי לזכות לסגלה של בנים תלמידי חכמים, וכלל הוא שככל שיהדר האדם יותר בכל עניני הנרות הנזכרים, יזכה לבנים יותר מאירים וצדיקים. ובאמת ישנה עוד מצוה חשובה הנעשה על ידי תקון נרות, ועל ידה יכול לזכות האדם לבנים טובים וחשובים, והוא מה שאמרו במדרש (תנחומא תצוה סימן ח'): 'מפני מה זכה שאול למלכות? מפני שהיה זקנו (קיש הוא אבי שאול) מדליק לרבים במבואות האפלין'.

הינו במקומות האפלים ברשות הרבים, מי שמתקן שם אורות להאיר עיני האנשים בחשכה זכותו גדולה מאד, וזוכה לבנים שיאירו עיני הרבים במעשיהם הטובים.

גם בזמננו אפשר לקים מצוה חשובה זו, ובמיחד בחדרי מדרגות, במחסנים ובמקלטים בבנינים המשתפים, שקורה הרבה שנורות החשמל שרופות, ואימה חשכה גדולה נופלת על מי שמזדמן שם, שמגשש בחשך ואף נתקל במכשולים. אשרי מי ששם לבו באפן אישי, ואינו מחכה לועד-הבית, אלא הוא עצמו טורח להאיר מקומות הללו.

והנה ידוע מנהג ישראל שהנשים נותנות צדקה לפני הדלקת הנרות ומתפללות על בנים צדיקים ותלמידי חכמים.

באמת ענין זה מועיל בכל מצוה שיש בה סגלה לדבר מסים, שעל ידי עשית המצוה נפתחים שערי שמים לגבי אותו הדבר, ואז היא השעה הנכונה להתפלל ולבקש מהקדוש ברוך הוא, כי יתכן שהשערים יפתחו לו והוא לא יקח מהם כלום.

משל למי שפותחים לפניו תבה מלאה כסף וזהב לרב, אם לא יושיט ידיו ויקח בפעל, יצא ריקן כלעמת שבא. לכן כשעושים מצוה המסגלת לענין מסים, כהדלקת נרות, צריך לצרף למצוה את התפלה, כדי שימלאו חפניו מהשפע הטוב.

וגם האנשים, כשמשתתפים עם נשותיהם במצות הדלקת נר שבת על ידי שמכינים ומסדרים את הנרות ומצחצחים הפמוטים, מה מאד ראוי לצרף באותו זמן גם תפלה מעמק הלב.

וכן כשמתעסקים במצות נר חנכה ובהדלקת נר בית הכנסת, או כשמחליף נורת חשמל במקום אפל, רצוי מאד לבקש ולהתפלל באותו זמן, ויזכה לבנים תלמידי חכמים ומאירי עיני ישראל. אכי"ר.

"בהעלתך את הנרת..." (ח', ב') - דמוי נרות בית הכנסת ושבת לנרות בית המקדש

כתב רבינו בחיי ('כד הקמח' ערך בית הכנסת): 'חיב אדם להדליק נרות בבית הכנסת, לפי שהמקום מיחד לתפלה, שהיא מפעלות הנשמה שנמשלה לנר, שכן אמר שלמה: "אור צדיקים ישמח" (משלי י"ג, ט'), ועל כן הנשמה נהנית ושמחתה מרובה ומתפשטת באותה שמחה'.

ויש להוסיף את הגמרא (ברכות ל"ד): 'אמר רבי חייא בר אבא: אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות', ומפרש רבינו יונה שעל ידי ראית האור מתישבת דעתו ויוכל לכון כראוי, שתפלתו היא תפלה מעלה יותר כשיש אור.

ולכן גם בהדלקת נרות בבית הכנסת שיך טעם זה - משום שיש רבוי אורה בבית הכנסת. יש שכתבו הסבר נוסף על פי דברי ה'חנוך' (מצוה צ"ח): 'שצוונו הקדוש ברוך הוא להיות נר דלוק בבית המקדש להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי דרך הבריות להתכבד בבתיהם בנרות דולקים וכל ענין ההגדלה בו כדי שיכניס האדם בלבו כשיראהו מורא וענוה'. אם כן, הסבר זה שיך גם להדלקת נרות בבית הכנסת, שנרות בית הכנסת הם כעין נרות שבמקדש. כמו כן, נרות השבת המאירים הם כדגמת נרות המקדש, ונראה שבאמת מקבילים כל פרטי בנין בית המקדש וכליו להלכות שבת קדש, כגון שבבית המקדש היו נרות, שלחן ובגדים מיחדים - כן בשבת: נרות ושלחן ובגדי שבת.

וכעין זה כתב ה'שפת אמת' (פרשת בהעלתך שנת תר"ס): כמו שבנרות של בית המקדש היה האור יוצא לכל העולם, והיה אור תורה יוצא משם, כנאמר (ישעיה ב', ג'): "כי מציון תצא תורה", כן בשבת קדש יוצא אור ותורה לכל הימים.

וכמובא ב'בעל הטורים' על הפסוק "ואתה תצוה": "תצוה" בגימטריה "נשים צוה", רמז להדלקת הנר לנשים חובה בשבת.

נדבת שמן למאור בבית הכנסת - סגלה גדולה

מובא במדרש שהמצוה הגדולה ביותר זה מי שנדב שמן להדלקת המנורה בבית המקדש, ומי שהיה מביא את שמן הזית להדלקת המנורה, היה זוכה לפרנסה גדולה מאד, כפי שמספר במדרש (שיר השירים רבה ב', ה') על עובד אדום הגתי, שבזכות שהיה מדליק נר בערב ובבקר בזמן שהיה ארון הקדש בביתו, זכה שהקדוש ברוך הוא ברך אותו ואת כל ביתו בשפע גדול מאד.

מובא בזהר: היום שאין בית המקדש, מי שנודב שמן למאור כדי שיהיה אור במקום שמתפללים ולומדים תורה - בבית המדרש - כדי שיוכלו ללמד, מעלתו גדולה ביותר וזוכה לשפע של פרנסה. כמו כן מי שנודב שמן למאור עבור בית הכנסת לנר תמיד, אף על פי שיש אור חשמל בבית הכנסת, יש ענין להדליק בו נר תמיד בשמן זית, שהרי בית הכנסת נקרא 'מקדש מעט', וצריך להדליק בשמן זית לכתחלה, זכר למקדש. וכתב ה'בן איש חי': מי שרוצה לראות נסים גדולים בפרנסה, שינדב שמן למאור להאיר את בית הכנסת, ובפרט נר תמיד שצריך לדלק יום ולילה.

וכתבו האחרונים: היום, שיש לנו חשמל, רצוי שישלם את הוצאות החשמל של בית הכנסת לצרך המאור להאיר למתפללים, ואז מבטח לו לראות נסים ונפלאות, וכפי שרואים שתקנו לפני תפלת מוסף נוסח מיחד 'מי שברך' על העוסקים בצרכי צבור, וכן מי שנותנים נר למאור לבית הכנסת - שהקדוש ברוך הוא ישלם שכרם.

ראוי לצין את דברי 'בעל הטורים' (שמות כ"ה, ל"א: בפרשת המנורה אין את האות סמ"ך), לומר: במקום נר אין שטן ואין מזיק, ובזכות נר מצוה ותורה אור סותם פיו של שטן מלהשטין, שמעלת נר שהוא דוחה כל מיני מזיקין גם בנרות בית הכנסת.

"שאהו בחיקך..." (י"א, י"ב) - תקוה שזו תהיה אבן קטנה - ספור

מספר על הרב יוסף זלמן ריבלין זצ"ל, בעל גמ"ח (גמילות חסדים) גדול להלואות, שנוהג היה להכניס אבן קטנה בתוך מעטפת כסף ההלואה.

כששאלוהו לפשר הדבר, ענה באמצעות ספור על ה'חתם סופר' זצ"ל: כשמסר פעם ה'חתם סופר' את שיעורו לתלמידיו, התפרץ אדם למקום תוך כדי שיעורו ופער את פיו בדברי נבלה אימים כנגדו.

ה'חתם סופר' סבל עלבונו בשקט, וכשסים האיש לחרף ויצא מהמקום, שאל ה'חתם סופר' את עצמו בקול: מדוע האיש תקף אותי, הלא לא זכור לי שעשיתי לו אי פעם טובה כלשהי...!

למדתי מזה שיש אנשים שיש בהם טבע קלוקל להשיב רעה תחת טובה, לכן מניח אני אבן קטנה בתוך המעטפה, בתקוה שכך לא יזרק עלי הלווה אבן ענקית...

נתבונן במעשי עם ישראל במדבר: משה רבינו פונה אל הקדוש ברוך הוא בעקבות התנהגותם הקלוקלת של חלקים מעם ישראל, בעת היותם במדבר: "האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך" (במדבר י"א, י"ב).

נאמר בספרי: 'וכי היכן צוהו "שאהו בחיקך"? אלא בשעה ששלח הקדוש ברוך הוא את משה ואהרן להוציא את בני ישראל ממצרים, נאמר "ויצום אל בני ישראל", אמר להם הקדוש ברוך הוא למשה ולאהרן: הוו יודעין שסרבנין וטרחנין הם, אלא, על מנת שתקבלו עליכם שיהיו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים, ואתם - תעשו להם טובתם להוציאם ממצרים'.

שאל רבי אלעזר מנחם שך זצ"ל: מדוע הצטוו משה ואהרן לעשות טובה לעם ישראל בשעה שהם גומלים להם רעה תחתיה? עמק שאלתו היא, שאולי בעצם זה שעושים טובה לאדם שעושה לך רע, אנו מאפשרים לעוות זה להמשך?! אולי כדי לחנכו אל הדרך הטובה, עדיף להתעלם ממנו עד שישוב מדרכו הרעה?

והשיב על כך מרן זצ"ל: ונראה שכונת ה'ספרי' ללמדנו פרק חשוב ביחסים שבין אדם לחברו: על ידי עשית טובה לכל ישראל, ביכלתם להביא לכך שלא יקללו ושלא יסקלום באבנים, ואדרבא, במקום בו מצויה המחלוקת או האכזריות, קימת החובה ביתר שאת לפעל פעלות הטבה וחסד, שזו הדרך היעילה להתגבר ולצמצם את השפעת המדות הרעות הללו'. ובהוראה למעשה: 'מכאן עלינו ללמד להתנהגות שלנו כלפי חברינו בדרך קל וחמר, ומה משה רבינו, שהיה לו דין מלך והכל היו חיבים בכבודו, ובכל זאת הצטוה על ידי הקדוש ברוך הוא לעשות מעשי הטבה וחסד אפילו אם יעמדו ללחם נגדו, קל וחמר אנו, שגם בשעה שקמים עלינו אנשים ומצרים לנו - אל לנו לפגע בהם ולנהג בהם ביד קשה, אלא להתיחס אליהם במידת החסד, ובכך תסור מאליה מידת רשעותם כלפינו.

למדנו מדבריו את ההנהגה לנתקל באדם שאינו יודע להעריך את שנותנים לו, וביותר מכך מחזיר רעה תחת טובה. התשובה: "שאהו בחיקך", תוסיף להיטיב עמו ביתר שאת, ובכך הוא ישנה את דרכו, שהפסוק אומר: "אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חתה על ראשו וה' ישלם לך" (משלי כ"ה, כ"א-כ"ב).

מבאר המלבי"ם: 'במה שאתה מיטיב וידמה לו שאתה חותה גחלים על ראשו - כי יזכר את אשר חטא לנגדך והרע לך, ויבוש ויכלם מעתה, שמכרח לקבל לחם ומים ממך תחת רעתו'. כלומר הנתינה תפעל פעלה שתעורר חשבון נפש בלב השונא לשנות דרכו. ומה שאנו רואים בצווי (דברים כ"ג, ה) "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'... על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", הרחיב בזה הרמב"ן: 'הכתוב הרחיק שני האחים האלו שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל (את) אביהם (לוט) ואמם מהחרב והשבי... והיו חיבים לעשות טובה עם ישראל והם עשו עמם רעה', ומהראוי לאחר גיורם להיטיב עמם ביתר שאת, ועל ידי כך הם ישנו דרכם?

התשובה היא: יש להבדיל בין יחידים בעם, לעם שלם. כשהקדוש ברוך הוא הזהיר את משה ואהרן לכשיהיו מקללים וסוקלים אתכם באבנים, ודאי היתה הכונה לתופעה הקימת בחלק מעם ישראל, אך לא מאפינת את אפי העם כלו.

עם ישראל במהותו מכיר טובה וגומל חסדים, אך עמון ומואב, כשרואים את צאצאי אברהם שנלחם בחירוף נפש להציל את סבם לוט, ולולי זאת הם לא היו בעולם! והנה צאצאי אברהם, עם נודד במדבר, עובר לידם ואין מהם מגיש להם כוס מים!! זה עם שהגנים שלו פגועים ולא בני שנוי, ועל כן לא ראוי לדבוק בעם ישראל.

"ויאמר אדני משה כלאם" (י"א, כ"ח) - אלדד ומידד באו בגלגול בשני אלמים

מובא בגמרא (מסכת חגיגה ג.): מעשה בשני אלמים שגרו בשכנות רבי, וכשהיה רבי (רבי יהודה הנשיא) נכנס לבית המדרש - גם הם נכנסו וישבו לפניו, והיו נעים ונדים בראשם ומרחשין בשפתותיהן (בלי נשמע קולם).

התפלל רבי עליהם שיוכלו לדבר, ומצאם שלמדו הלכות, ספרא, ספרי וכל הש"ס.

וכתב החיד"א ('נחל קדומים' בפרשה אות כ"ג): 'יש לרמז שתי אותיות ראשונות אלדד ומידד הוא אלמי. ונתקימה קללת יהושע אדני משה 'כלאם', אותיות כאלם'.

וה'בן איש חי' - הגאון הגדול רבנו יוסף חיים זצוק"ל (בספרו 'בן יהוידע' חגיגה ג') באר: התגלגלות אלדד ומידד בשני האלמים היא 'הואיל וגלו נבואתם בפיהם נעשו אלמים בעבור משה רבינו'.

"בכל ביתי נאמן הוא" (י"ב, ז') - ספור מדהים

מעשה בבחור, שהגיע לגיל קרוב לשלושים, אך טרם מצא את זווגו. ביום מן הימים הציעו לו שדוך, וסוף סוף, בפעם הראשונה אחרי שנים רבות, הבחורה מצאה חן בעיניו.

קבעו כמה פגישות והם החליטו לקים פגישה אחרונה ובה יחליטו, באפן סופי, לכאן או לכאן.

הבחור לא רצה לקחת סכונים. היות שהפגישה נועדה להתקים מחוץ לעיר, הוא יצא בשעה מקדמת, כך שגם אם יהיו פקקים, הוא יגיע בזמן ולא יאחר. הוא הגיע בשעה מקדמת וראה שנותר לו זמן עד הפגישה. במקום להמתין ברחוב, החליט להכנס לבית כנסת סמוך ולעין בספר בינתים. סמוך למקום מושבו היה מנח על השלחן הספר 'אלופינו מסבלים' שכתב הרב אליהו פורת טהרני, ראש ישיבת 'ברכי יוסף'. הוא פתח את הספר באקראי, וראה שכתוב שם שהמדה הגדולה ביותר שאדם נמדד בה היא מדת הסבלנות. ככל שלאדם יש יותר סבלנות והוא לא כועס - הוא מרגיש טוב יותר. סבלנות - כך היה כתוב שם - היא מלשון סבל. אם אדם מוכן לסבל כל מיני גזרות ואינו מגיב בכעס - הסבלנות הזאת מחליפה את הסבל! הסבלנות מבטלת את הגזרות.

בשעה שנקבעה יצא הבחור מבית הכנסת והמתין לבחורה במקום שקבעו. חלפה רבע שעה, חצי שעה והבחורה לא הגיעה. 'לא מתאים לה', הרהר הבחור לעצמו, 'בכל הפגישות דיקה והגיעה בזמן, וגם אם חל איזשהו עכוב בלתי צפוי, מדוע אינה מתקשרת'...?

לאחר שעה ורבע (!) הגיעה הבחורה והתנצלה שהיו פקקים גדולים בדרך... עמד לו על הלשון לומר לה שהיה עליה להתקשר ולהודיע שיש עכובים כדי שלא יאלץ להמתין שעה ורבע ברחוב... אבל מיד נצר את לשונו: 'הרי זה עתה קראתי על מדת הסבלנות'... והוא הרגיע אותה: 'פקקים בדרך קורים, קשה לצפות ולשער אותם מראש, הכל בסדר'...

באמצע הפגישה אמרה לו הבחורה: 'אומר את האמת. בכל מהלך הפגישות מאד מצאת חן בעיני, אבל מישהו ספר עליך שאתה טיפוס קפדן וקצר רוח, ואני לא מסגלת לחיות תחת לחץ. החלטתי שבפגישה האחרונה אבדק את מדת הסבלנות שלך. החלטתי לאחר אחור משמעותי, ולראות איך אתה מגיב... אם תגיב בעצבנות - אני לא מתאימה לך. אבל משנוכחתי לראות את תגובתך הסבלנית, ועוד בכזה מאור פנים, בחלומות הכי ורדים שלי לא חלמתי על כזה חתן, ואני מענינת לסגר'...

'אני שמח מאד על החלטתך', השיב הבחור. 'גם את מצאת חן בעיני, אולם מכיון שאני נרגש מאד, וקשה לי לקבל החלטות במצב כה נרגש, אני מציע ש"נישן על זה עוד לילה" ומחר נחליט'...

כשחזר הבחור הביתה, רץ מיד לרבי אברהם גנה ובסקי זצ"ל, ואמר לו: 'כבוד הרב, אני מטבעי קצר רוח מאד, והבחורה אמרה לי שעם טיפוס כזה היא לא מסתדרת. כל מה שהצלחתי בפגישה זו להגיב אחרת, היה זה משום שבדיוק ראיתי ספר שכתוב בו על מעלת הסבלנות. אבל זה לא אני! מבחינתה זה, לכאורה, מקח טעות! אני מכשיל אותה'...

השיב לו הרב גניחובסקי: 'זה לא מקח טעות! פעם אחת שלמדת משהו בספר ובצעת את מה שכתוב בו הלכה למעשה - זה ישפיע עליך לכל החיים'. קדשת התורה כה חזקה, שכשאדם לומד בה - הוא יכול להפך לאדם אחר, בעל מדות מתקנות יותר! למחרת סגרו הזוג במזל טוב.

"והיה טעמו כטעם לשד השמן" (י"א, ח') - איזה טעם מיחד היה במן שירד בשבת, יותר מאשר המן שירד במשך כל השבוע?

המן שירד במשך כל השבוע - טעמו היה כטעם לשד השמן, אבל במן שירד לשבת - טעמו היה כצפיחית בדבש, שהיא עסה שנלושה בשמן ודבש, שנתוסף בו מתיקות לענג שבת. כך כתב המלב"ים בפרשת בשלח, ומביא שם את דברי חז"ל שלנערים היה טעם המן כטעם לשד השמן, ולזקנים היה טעם דבש, כי קדשת השבת מתיחסת לזקנים, שאצלם תמיד נחשב כשבת. ובמלב"ים בפרשתנו כתב שלצדיקים היה המן מתהפך לכמה טעמים שרצו לטעם בו, ועל זה נאמר "ועינו כעין הבדלח", כמו שנראה בבדלח מראות רבים, כך מצאו במן את כל הטעמים. אבל לרשעים - טעם המן היה כטעם לשד השמן, שלא התהפך אצלם לטעמים חלוקים, אלא רק טעם לשד השמן.

ואומר המדרש (ילקוט שמעוני רמז תשל"ד, ח): "מה הדד הזה עיקר לתינוק והכל טפל לו, כך היה המן עיקר לישראל והכל טפל להן. דבר אחר מה הדד הזה, אפלו תינוק יונק הימנו כל היום אינו נזוק, כך היה מן, אפלו ישראל אוכלין אותו כל היום אינו מזיקן (נעכל בגוף במלואו ואין בו פסלת כלל).

דבר אחר מה הדד הזה, שהוא מין אחד ומשתנה למינין הרבה (יש בו כל טעם שאדם רוצה), כך המן משתנה להם לישראל לכל דבר שהיו רוצין. משל, אומר לאשה אל תאכלי שום ובצל, מפני התינוק (כי הבצל לא טוב לתינוק).

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]