"בזאת יבא אהרן אל הקדש..." (אחרי י"ט, ט"ו)

פרשת "אחרי מות", מתחילה ברגע של שבר גדול (מות שני בני אהרן) וממשיכה להנחיות של תיקון וקדשה ובצווי על עבודת יום הכפורים. התורה אומרת: "בזאת יבא אהרן אל הקדש".

המלה "בזאת" נראית לכאורה מיתרת - הרי בהמשך מפרט בדיוק מה הוא צריך להביא (פר בן בקר ואיל).

ברם המדרש והחסידות מסבירים ש"זאת" היא לא רק עבודת הקרבנות, אלא המטען הרוחני שהוא מביא אתו.

"זאת" מרמזת על הענוה, על הידיעה שגם הכהן הגדול, ביום הכפורים, נכנס לקדש הקדשים לא בזכות כוחו, אלא בזכות הכניעה וההתבטלות שלו לפני הבורא. וה'כלי יקר, אומר: ש"זאת" מרמזת על כך שאהרן צריך לבוא עם מדת הענוה והתפלה. הוא מסביר שהמלה "זאת" היא לשון פניה קרובה, כמו אדם שעומד בתפלה ומצביע על דבקותו בבורא.

לרבי מקוצק הגיע חסיד ובכה לו על מר גורלו. הוא הרגיש שהוא רחוק מהשם יתברך, שהוא מלא בטעיות ושהוא "שבור" לגמרי. הוא שאל: "איך אני יכול להתפלל או לעשות מצוה כשאני מרגיש כל כך לא ראוי"?...

הרבי מקוצק הסתכל עליו וענה: "הקדוש ברוך הוא לא מחפש כלים שלמים. הוא מחפש לבבות שבורים. כלי שלם - אין בו מקום להכניס שום דבר חדש. כלי שבור - יכול להכיל את כל האור של העולם". הוא הסביר לו שדוקא מהמקום של ה"אחרי מות" - אחרי שהרגשנו שאבדנו משהו, אחרי שנכשלנו - משם מתחילה הכניסה האמתית אל הקדש.

והדבר משליך לחיינו באופן הבא:

א. צמיחה מתוך שבר: הפרשה נקראת "אחרי מות", אבל היא עוסקת כלה בחיים ובשיא העבודה הרוחנית. המסר עבורנו הוא שגם כשאנחנו חוים אבדן, כשלון או חלום שנגוז, זו לא נקדת הסיום. זו הנקדה שבה אנחנו בונים את הקומה הבאה שלנו.

ב. הכוח שבצניעות: "בזאת יבא אהרן" - לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים להיות "משלמים" כדי להצליח או כדי להיות ראויים להערכה. התורה מלמדת אותנו שהכניסה למקומות הקדושים (בזוגיות, בקרירה, בנפש) נעשית דוקא כשאנחנו משחררים את האגו ובאים בפשטות ובפתיחות הלב.

ג. תיחום וגבולות: חלק גדול מהפרשה עוסק באסורים (עריות, וכדומה). זה מלמד אותנו שקדשה היא לא רק לעשות דברים טובים, אלא גם לדעת איפה לשים גבול. היכלת להגיד "עד כאן" יוצרת מרחב מוגן ומקדש לחיינו.

חז"ל דורשים ש"זאת" רומזת לתורה, שנאמר עליה: "וזאת התורה אשר שם משה". אהרן הכהן לא נכנס לקדש הקדשים רק מכוחו האישי והפנימי שלו, אלא מכוח החבור שלו למשהו גדול ממנו - לתורה ולעשות את צווי ה' - רצון ה' יתברך.

בעלי הרמז מצביעים על כך שהמלה 'בזאת' בגימטריה - 410 כמנין השנים שעמד בית המקדש הראשון. אבל יש כאן עמק נוסף: המלה "זאת" קשורה גם למלה "זאת תפלתי" כלומר אהרן נכנס אל הקדש בזכות התפלה.

מספרים על ה'בעל שם טוב' הקדוש שהגיע פעם לעיר אחת בערב יום הכפורים. הוא ראה שהקהלה כלה בחרדה עצומה, והחזן רעד מפחד לפני העמוד.

ה'בעל שם טוב' אמר להם: "למה אתם מפחדים? המלך נמצא כאן"! הוא הסביר ש"בזאת" זה הלב השבור שהופך לתפלה. אהרן נכנס לקדש לא עם רשימת השגים, אלא עם ה"זאת" - עם התחנה הפשוטה של יהודי שרוצה קרבה.

ללמדך, כשאומרים לאהרן "בזאת יבא אל הקדש", אומרים לו: הקדש הוא לא רק מקום פיזי, אלא הוא מצב תודעתי. כשאתה נכנס לשם אתה מביא אתך: השלמה עם מה שאתה כרגע (מה שיש לך), חבור למשהו גבוה יותר (תורה וערכים), ענוה ותפלה (פתיחות הלב).

כך עלינו להתייחס בבואנו להתפלל ולבקש מאתו יתברך.