דבר העורך

השבת נקרא שתי פרשות: "אחרי מות" ו"קדשים". בפרשת "קדשים" מופיע פסוק יסודי בהנהגות שבין אדם לחברו, המצוה: "בצדק תשפט עמיתך", שכונתו לדון כל אחד לכף זכות. ובפסוק מיד לאחר מכן מופיעה המצוה "לא תלך רכיל בעמיך" (י"ט, ט"ו-ט"ז).

מצוות "בצדק תשפט" ו"לא תלך רכיל" - שתי מצוות שונות ונפרדות הן, אך לעתים קשורות הן זו בזו. על ידי מצות "בצדק תשפט" יכול אדם להנצל מהאסור החמור של רכילות ולשון הרע.

"בצדק תשפט עמיתך", היא מצות עשה מן התורה, המחיבת את הדין לשפט בצדק וביושר ולא להטות את הדין. חובה על הדינים להשוות את שני בעלי הדין, כדי שלא יהיה עוות הדין. לדגמה: שלא יניחו לאחד מהם להאריך בדבורו, ולשני יאמרו לקצר דבריו. שלא יסבירו פנים לאחד וידברו עמו רכות ואל האחר ירעו פנים וידברו אליו קשות, ועוד.

כמו כן נכלל במצוה זו החיוב לדון לכף זכות כל אדם. כשם שדן את האדם לכף זכות - בשמים דנים אותו לכף זכות. בפרט מי שידוע כצדיק - יש ללמד עליו זכות, אפילו אם למוד הזכות נראה דחוק ורחוק, שהרי אמרו חז"ל (ברכות י"ט.): "אם ראית תלמיד חכם שחטא בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שודאי עשה תשובה".

כיצד יכול אדם להנצל מהאסור החמור של רכילות על ידי "בצדק תשפט"? אומר ה"חפץ חיים" (הלכות רכילות ה', ו'): "ודע, שיש עוד חלק באסור קבלת רכילות... שאפילו אם נתברר לו שהוא אמת מה שספרו לו, שאחד דבר עליו או עשה מעשה נגד רצונו, אך יש בדבר הזה לשפטו לצד הטוב ולצד הזכות, שלא היה כונתו להקניטו בזה, רק ענין אחר... וידוע שמצוה מן הדין לדון אותו לכף זכות... והכל בא על ידי שלא דן אותו לכף זכות". ה"חפץ חיים" מזהיר כאן על אופן חדש של קבלת רכילות.

מספר הרב חזקיהו מישקובסקי שליט"א: אדם עשה מעשה שנראה לכאורה כאלו נעשה כדי לפגע בי או להקניט אותי. התברר לי בברור גמור שאמת מה שספרו על אותו אדם, והוא אכן עשה את המעשה. אבל אני יכול לפרש את המעשה בשני אפנים: אני יכול לפרשו בצורה הפשוטה שנראית הגיונית, ועל פי זה הוא עשה לי עול. וזאת, אני יכול למצא צד זכות, ולפרש את הענין באפן שאין בו גנות. ממילא - אין כאן רכילות ולא לשון הרע, ואין כעס ועלבון, ואין שנאה ולא ריב ומדון. כלומר עלי להפך ממש את את הראש "לעקם" אותו כדי לדון לכף זכות. אם כן, "ראש עקום" - למה הוא נחוץ? "ראש עקום" נחוץ כדי לדון לכף זכות! נראה לנו כאלו לדון לכף זכות זה בעצם להמציא המצאות. האדם מרמה את עצמו כביכול. אבל האמת היא, שבמקרים רבים דוקא ה"עקמומיות" מתגלה כיושרה - צד הזכות מתברר במבחן המציאות כאמתי. כאשר באים אל בן אדם בטענות על בנו, או אפילו על עצמו, אין לו שום בעיה לדון לכף זכות. הוא ממציא תרוצים מתחת לאדמה כדי להגן על בנו או לתרץ את עצמו. הוא יעשה את כל המאמצים למצא צדדים של זכות, גם אם הם דחוקים וכמעט בלתי אפשריים. ולמה? מחמת האהבה. בואו נזכר, שהאדם שעליו מדברים הוא בן אהוב של הקדוש ברוך הוא. הוא בן אהוב בדיוק כמונו, והקדוש ברוך הוא חפץ שילמדו זכות על בניו.

רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל היה מוצא זכות על כל יהודי, שהרי כל יהודי הוא חלק מעם קדש - בן של הקדוש ברוך הוא.

על הפסוק בשיר השירים (ו', ז'): "כפלח הרמון רקתך", דורשת הגמרא בסנהדרין: "אפילו ריקנין שבך מלאין מצוות כרמון". עלינו להשתדל מאד למצא את המעלה הטובה בכל יהודי וללמד עליו זכות!

ונסים בתפלה שחבר רבי אלימלך מליז'נסק זצ"ל: "אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה. ותחזק התקשרותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך. שיהא הכל נחת רוח אליך, וזה עקר כונתנו".

וישמע החכם ויוסיף לקח.