בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת אחרי מות קדושים

דבר העורך

השבת נקרא שתי פרשות: "אחרי מות" ו"קדשים". בפרשת "קדשים" מופיע פסוק יסודי בהנהגות שבין אדם לחברו, המצוה: "בצדק תשפט עמיתך", שכונתו לדון כל אחד לכף זכות. ובפסוק מיד לאחר מכן מופיעה המצוה "לא תלך רכיל בעמיך" (י"ט, ט"ו-ט"ז).

מצוות "בצדק תשפט" ו"לא תלך רכיל" - שתי מצוות שונות ונפרדות הן, אך לעתים קשורות הן זו בזו. על ידי מצות "בצדק תשפט" יכול אדם להנצל מהאסור החמור של רכילות ולשון הרע.

"בצדק תשפט עמיתך", היא מצות עשה מן התורה, המחיבת את הדין לשפט בצדק וביושר ולא להטות את הדין. חובה על הדינים להשוות את שני בעלי הדין, כדי שלא יהיה עוות הדין. לדגמה: שלא יניחו לאחד מהם להאריך בדבורו, ולשני יאמרו לקצר דבריו. שלא יסבירו פנים לאחד וידברו עמו רכות ואל האחר ירעו פנים וידברו אליו קשות, ועוד.

כמו כן נכלל במצוה זו החיוב לדון לכף זכות כל אדם. כשם שדן את האדם לכף זכות - בשמים דנים אותו לכף זכות. בפרט מי שידוע כצדיק - יש ללמד עליו זכות, אפילו אם למוד הזכות נראה דחוק ורחוק, שהרי אמרו חז"ל (ברכות י"ט.): "אם ראית תלמיד חכם שחטא בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שודאי עשה תשובה".

כיצד יכול אדם להנצל מהאסור החמור של רכילות על ידי "בצדק תשפט"? אומר ה"חפץ חיים" (הלכות רכילות ה', ו'): "ודע, שיש עוד חלק באסור קבלת רכילות... שאפילו אם נתברר לו שהוא אמת מה שספרו לו, שאחד דבר עליו או עשה מעשה נגד רצונו, אך יש בדבר הזה לשפטו לצד הטוב ולצד הזכות, שלא היה כונתו להקניטו בזה, רק ענין אחר... וידוע שמצוה מן הדין לדון אותו לכף זכות... והכל בא על ידי שלא דן אותו לכף זכות". ה"חפץ חיים" מזהיר כאן על אופן חדש של קבלת רכילות.

מספר הרב חזקיהו מישקובסקי שליט"א: אדם עשה מעשה שנראה לכאורה כאלו נעשה כדי לפגע בי או להקניט אותי. התברר לי בברור גמור שאמת מה שספרו על אותו אדם, והוא אכן עשה את המעשה. אבל אני יכול לפרש את המעשה בשני אפנים: אני יכול לפרשו בצורה הפשוטה שנראית הגיונית, ועל פי זה הוא עשה לי עול. וזאת, אני יכול למצא צד זכות, ולפרש את הענין באפן שאין בו גנות. ממילא - אין כאן רכילות ולא לשון הרע, ואין כעס ועלבון, ואין שנאה ולא ריב ומדון. כלומר עלי להפך ממש את את הראש "לעקם" אותו כדי לדון לכף זכות. אם כן, "ראש עקום" - למה הוא נחוץ? "ראש עקום" נחוץ כדי לדון לכף זכות! נראה לנו כאלו לדון לכף זכות זה בעצם להמציא המצאות. האדם מרמה את עצמו כביכול. אבל האמת היא, שבמקרים רבים דוקא ה"עקמומיות" מתגלה כיושרה - צד הזכות מתברר במבחן המציאות כאמתי. כאשר באים אל בן אדם בטענות על בנו, או אפילו על עצמו, אין לו שום בעיה לדון לכף זכות. הוא ממציא תרוצים מתחת לאדמה כדי להגן על בנו או לתרץ את עצמו. הוא יעשה את כל המאמצים למצא צדדים של זכות, גם אם הם דחוקים וכמעט בלתי אפשריים. ולמה? מחמת האהבה. בואו נזכר, שהאדם שעליו מדברים הוא בן אהוב של הקדוש ברוך הוא. הוא בן אהוב בדיוק כמונו, והקדוש ברוך הוא חפץ שילמדו זכות על בניו.

רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל היה מוצא זכות על כל יהודי, שהרי כל יהודי הוא חלק מעם קדש - בן של הקדוש ברוך הוא.

על הפסוק בשיר השירים (ו', ז'): "כפלח הרמון רקתך", דורשת הגמרא בסנהדרין: "אפילו ריקנין שבך מלאין מצוות כרמון". עלינו להשתדל מאד למצא את המעלה הטובה בכל יהודי וללמד עליו זכות!

ונסים בתפלה שחבר רבי אלימלך מליז'נסק זצ"ל: "אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה. ותחזק התקשרותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך. שיהא הכל נחת רוח אליך, וזה עקר כונתנו".

וישמע החכם ויוסיף לקח.

אחרי מות - תוכן ענייני הפרשה

א. אחרי מות נדב ואביהוא, ה' הזהיר את שבט הכהנים, על אסור כניסה לבית המקדש ולקדש הקדשים - שלא בשעת עבודה.

ב. סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכפורים (וכניסתו לקדש הקדשים ארבע פעמים, בהזית דם הפר והשעיר, בקטרת, ובהוצאת המחתה) והקרבת קרבנות היום הקדוש.

ג. דיני התענית ביום הכפורים - (חמשה ענויים), אסור מלאכה, וכפרת החטאים.

ד. ענש כרת לשוחט קדשים מחוץ למקדש וכן למקריבם שם.

ה. מצות קדשת ישראל:

א. אסור ההליכה בדרכי הגויים ובמנהגיהם.

ב. אסור להתחתן עם קרובי משפחה (מסימים) - פרשת עריות.

ג. אסור העברת ילדי ישראל למלך (באש), ואסור חלול ה'.

קדשים - תוכן ענייני הפרשה

א. מצוות ה': לנהג בקדשה. מורא אם ואב. שמירת שבת. אסור התבוננות בעניני הבלי עבודה זרה (כמו קריאת ספרי עבודה זרה). אסור מחשבת פגול בקרבנות ונותר (בשר שנותר לאחר הזמן שמתר לאכל בו קרבנות). מתנות עניים בשדה (לקט, פאה) בכרם (פרט ועוללות). אסור גנבה ושקר. אסור שבועת שקר וחלול ה'. אסור הלנת שכר שכיר. אסור לקלל יהודי. אסור להכשיל בעצה שאינה הוגנת (וכן להכשיל בעברה, ח"ו). החיוב לשפט בצדק ולדון לכף זכות. אסור לשון הרע. "לא תעמד על דם רעך". אסור לשנא יהודי. החיוב להוכיח את חברו שחטא. אסור נקימה ונטירה. "ואהבת לרעך כמוך". אסור כלאים: בשמוש בבעלי חיים, בגדולי קרקע, ובבגדים (שעטנז). אשם שפחה חרופה. דיני ערלה: שלוש שנים אסורים הפירות החדשים בהנאה ובשנה הרביעית נאכלים בירושלים (בזמן המקדש, ובטהרה). "לא תאכלו על הדם". אסור חזוי עתידות - תמים תהיה עם ה'. אסור גלוח פאות הראש, אסור גלוח הזקן בתער. אסור לשרט בבשר (בגלל צער אבלות) ואסור קעקוע בעור. החיוב לשמר את קדשת ישראל והשבת. ומורא המקדש (לנהג קדשה במקדש, ובבית הכנסת). אין לפנות אל האוב והידעוני (חוזי עתידות וכדומה בכוח הטמאה). החיוב לכבד תלמידי חכמים וישישים. אסור לצער גר, ומצות אהבתו. אסור לרמות במשקל או במדה, ומצוה שהמדידה תהיה בצדק ובדקדוק.

ב. ענשי עברות (בפרשה הקודמת הזכרו האסורים ובפרשה זו הענשים. מכאן שאין עונשין אלא אם כן מזהירים):

א. ענש מעביר בנו למלך, וענש מקלל אביו או אמו (כ', א'-ז').

ב. ענשי אסורי העריות (המפרטים בפרשת אחרי) (כ', ח'-כ"ב).

ג. ענש בעל אוב וידעוני - רגימה באבן, ככל הנסקלים.

ג. שבח ישראל הקדושים לה' בכל מעשיהם, ובזה זוכים לארץ ישראל - ארץ זבת חלב ודבש.

"בזאת יבא אהרן אל הקדש..." (אחרי י"ט, ט"ו)

פרשת "אחרי מות", מתחילה ברגע של שבר גדול (מות שני בני אהרן) וממשיכה להנחיות של תיקון וקדשה ובצווי על עבודת יום הכפורים. התורה אומרת: "בזאת יבא אהרן אל הקדש".

המלה "בזאת" נראית לכאורה מיתרת - הרי בהמשך מפרט בדיוק מה הוא צריך להביא (פר בן בקר ואיל).

ברם המדרש והחסידות מסבירים ש"זאת" היא לא רק עבודת הקרבנות, אלא המטען הרוחני שהוא מביא אתו.

"זאת" מרמזת על הענוה, על הידיעה שגם הכהן הגדול, ביום הכפורים, נכנס לקדש הקדשים לא בזכות כוחו, אלא בזכות הכניעה וההתבטלות שלו לפני הבורא. וה'כלי יקר, אומר: ש"זאת" מרמזת על כך שאהרן צריך לבוא עם מדת הענוה והתפלה. הוא מסביר שהמלה "זאת" היא לשון פניה קרובה, כמו אדם שעומד בתפלה ומצביע על דבקותו בבורא.

לרבי מקוצק הגיע חסיד ובכה לו על מר גורלו. הוא הרגיש שהוא רחוק מהשם יתברך, שהוא מלא בטעיות ושהוא "שבור" לגמרי. הוא שאל: "איך אני יכול להתפלל או לעשות מצוה כשאני מרגיש כל כך לא ראוי"?...

הרבי מקוצק הסתכל עליו וענה: "הקדוש ברוך הוא לא מחפש כלים שלמים. הוא מחפש לבבות שבורים. כלי שלם - אין בו מקום להכניס שום דבר חדש. כלי שבור - יכול להכיל את כל האור של העולם". הוא הסביר לו שדוקא מהמקום של ה"אחרי מות" - אחרי שהרגשנו שאבדנו משהו, אחרי שנכשלנו - משם מתחילה הכניסה האמתית אל הקדש.

והדבר משליך לחיינו באופן הבא:

א. צמיחה מתוך שבר: הפרשה נקראת "אחרי מות", אבל היא עוסקת כלה בחיים ובשיא העבודה הרוחנית. המסר עבורנו הוא שגם כשאנחנו חוים אבדן, כשלון או חלום שנגוז, זו לא נקדת הסיום. זו הנקדה שבה אנחנו בונים את הקומה הבאה שלנו.

ב. הכוח שבצניעות: "בזאת יבא אהרן" - לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים להיות "משלמים" כדי להצליח או כדי להיות ראויים להערכה. התורה מלמדת אותנו שהכניסה למקומות הקדושים (בזוגיות, בקרירה, בנפש) נעשית דוקא כשאנחנו משחררים את האגו ובאים בפשטות ובפתיחות הלב.

ג. תיחום וגבולות: חלק גדול מהפרשה עוסק באסורים (עריות, וכדומה). זה מלמד אותנו שקדשה היא לא רק לעשות דברים טובים, אלא גם לדעת איפה לשים גבול. היכלת להגיד "עד כאן" יוצרת מרחב מוגן ומקדש לחיינו.

חז"ל דורשים ש"זאת" רומזת לתורה, שנאמר עליה: "וזאת התורה אשר שם משה". אהרן הכהן לא נכנס לקדש הקדשים רק מכוחו האישי והפנימי שלו, אלא מכוח החבור שלו למשהו גדול ממנו - לתורה ולעשות את צווי ה' - רצון ה' יתברך.

בעלי הרמז מצביעים על כך שהמלה 'בזאת' בגימטריה - 410 כמנין השנים שעמד בית המקדש הראשון. אבל יש כאן עמק נוסף: המלה "זאת" קשורה גם למלה "זאת תפלתי" כלומר אהרן נכנס אל הקדש בזכות התפלה.

מספרים על ה'בעל שם טוב' הקדוש שהגיע פעם לעיר אחת בערב יום הכפורים. הוא ראה שהקהלה כלה בחרדה עצומה, והחזן רעד מפחד לפני העמוד.

ה'בעל שם טוב' אמר להם: "למה אתם מפחדים? המלך נמצא כאן"! הוא הסביר ש"בזאת" זה הלב השבור שהופך לתפלה. אהרן נכנס לקדש לא עם רשימת השגים, אלא עם ה"זאת" - עם התחנה הפשוטה של יהודי שרוצה קרבה.

ללמדך, כשאומרים לאהרן "בזאת יבא אל הקדש", אומרים לו: הקדש הוא לא רק מקום פיזי, אלא הוא מצב תודעתי. כשאתה נכנס לשם אתה מביא אתך: השלמה עם מה שאתה כרגע (מה שיש לך), חבור למשהו גבוה יותר (תורה וערכים), ענוה ותפלה (פתיחות הלב).

כך עלינו להתייחס בבואנו להתפלל ולבקש מאתו יתברך.

"בצדק תשפט עמיתך" (קדשים י"ט, ט"ו) - לפי הנהגת האדם עם הבריות כך דנים אותו

כתב ה'חפץ חיים' (בספר 'שמירת הלשון' ח"א שער התבונה פ"ד): 'ידוע שחובתו של האדם וזכותו תלויים לפי רב המצוות והעוונות שיש בידו, כמו שאמרו חז"ל (קדושין מ: ובירושלמי תענית פ"ג ה"ד, קהלת רבה י, א) אם רב מצוות, הוא בגדר צדיק. ואם רב עוונות, הוא בגדר רשע.

ואמרו בגמרא (ראש השנה ט"ז:) ג' ספרים נפתחים ליום הדין, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, ורשעים גמורים - היינו רב עוונות (כפרוש רש"י שם) - נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, ובינונים תלויים ועומדים ליום הכפורים.

והנה ידוע שבזכויות שיש ביד האדם, אף אם כחול ירבון, אם הקדוש ברוך הוא יתנהג עמו במדת הדין - לא ישארו בידו כי אם מעט מזעיר. כי כמה מהם לא השלים לעשות אותם בכל פרטיהם ואפניהם הנאותים למצוה. ואפלו אותם שהשלימם כדין לא היו באהבה וביראה ובשמחה הראויים לעשית המצוה. כללו של דבר, אם ידקדק הקדוש ברוך הוא אחר עשית מצוותיו ימצאו רבן בעלי מומין, והמצוות שישארו לו יהיו מעוט דמעוט נגד העוונות שיש לו, ויקרא רשע.

אבל אם הקדוש ברוך הוא יתנהג עמו במדת הרחמים ויחפש עליו זכות בכל עניניו ישארו זכויותיו על מקומם... ואפלו אם נמנו מעשיו ויש לו רב עוונות, אם הקדוש ברוך הוא יתנהג עמו במדת הרחמים הגמורה יתמעט מנינם, כי בודאי ימצאו מהעוונות שיש לחפות עליו שעשה אותם בשגגה.

כללו של דבר אם ירצה הקדוש ברוך הוא לחפש זכות על האדם - לא יבצר ממנו, וממילא אם יתמעטו מקצת עוונותיו תכריע כף הזכות ויקרא צדיק. וכל זה תלוי בהנהגה שהנהיג עצמו עם הבריות. אם דרכו לדון לכף זכות, דנים אותו לזכות. ואם דרכו ללמד חובה על הבריות, גם המלאכים ידברו עליו רע למעלה. בעולם הבא האדם חורץ את דינו - כך גם מובא בשם החיד"א (מעינם של אבות, אבות ג') באור לדברי המשנה 'דע לפני מי אתה עומד ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון'. ומה ההבדל בין דין לחשבון? החיד"א מבאר שיש הבדל מהותי ביניהם, וכי כך היא כונת התנא: כאשר האדם מגיע לעולם העליון, מראים לפניו מעשים רעים שעשה מאן דהו, ומבקשים ממנו לחרץ הדין ולגזר הענש. ולאחר שהאדם עושה כפי שנתבקש ודן את אותו פלוני על פי מעשיו, מתחשבנים עמו על אותם מעשים שעשה וגובים ממנו את ענשו! זהו ההבדל בין הדין לבין החשבון.

מתחילה האדם דן את מעשי זולתו בלא לדעת שהוא דן בעצם את עצמו, ואחר כך עורכים עמו חשבון ומחיבין אותו כפי שהוא חיב את זולתו.

על פי זה באר ה'בעל שם טוב' הקדוש את מאמר דוד המלך (תהלים ל"ט, ט'): "מכל פשעי הצילני, חרפת נבל אל תשימני".

דוד המלך נושא תפלה, שיזכהו הקדוש ברוך הוא לדון כל אחד לכף זכות, ובכך, יזכה שידונוהו לכף זכות. 'מכל פשעי הצילני', כיצד? על ידי 'חרפת נבל אל תשימני'! אם לא אחרף הנבלים, אלא אדון את כלם לכף זכות, אזכה להנצל מפשעי.

המדבר טוב על חברו, מלאכי השרת מדברים עליו טוב - במדרש (משלי י"ב) נאמר: אם ראית אדם שמדבר טוב על חברו - אף מלאכי השרת מדברים עליו טוב. ואם ראית אדם שמדבר רע על חברו - אף מלאכי השרת מדברים עליו רע. ובזה נתבאר הפסוק (תהלים קכ"א) 'ה' צלך על יד ימינך', דהינו כפי שהצל עושה מה שהאדם עושה, כן מתנהגים עמו מלמעלה.

לכן אם מתנהג בחסד וברחמים ומלמד זכות על אחרים - כך מתנהגים עמו משמים. ['תוכו רצוף אהבה']

"וחי בהם" (אחרי י"ח, ה) - להסתפק במועט - ספור

את הספור הבא מספר רבי יעקב שיש שליט"א בספרו 'לרומם': לספור הבא התודעתי כשהסעתי ראש כולל חשוב לביתו בבני ברק. מדבר בתלמיד חכם, מחבר ספרים ויודע ש"ס, שגדל משפחה בת שלושה עשר ילדים בדירה בת שני חדרים. משהגענו לביתו, לפני שירד מהרכב, אמר לי: 'אני חיב לך הכרת טובה על שהסעת אותי לביתי, ולכן אני רוצה לספר לך ספור מדהים, שתוכל להפיץ אותו בדרשות שאתה מוסר ברבים'.

וכך ספר: 'לפני תקופה קבלתי טלפון מיושב ראש 'עזר מציון' שספר לי כי קבל פניה מאחד מערוצי התקשרת הגדולים בארץ, שאינו חשוד באהדת צבור שומרי התורה והמצוות. האיש שמעבר לקו הטלפון פנה לרבי חנניה צ'ולק עם הבקשה הבאה: הערוץ בו הוא עובד מפיק כתבה נרחבת, המוכיחה שילדים הגדלים בצפיפות דיור - נפלטים מהמערכת החנוכית והופכים לעברינים צעירים. תופעה זו נפוצה בכל רחבי תבל, מלבד בעיר הכי צפופה בישראל, שאחוזי הפשיעה בה הכי נמוכים בעולם - בני ברק. מפיקי הכתבה בקשו לפענח את סודו של הצבור החרדי המנפץ את הסטיגמה העולמית ומוכיח שילד יכול לגור בצפיפות ולגדל לאדם נורמטיבי, מתפקד ומצלח. הם פנו לרב צ'ולק ובקשו את עזרתו באתור משפחה חרדית ברוכת ילדים, שתסכים להדגים בפני הצופים את ארח החיים החרדי הפשוט והצנוע. בתחלה חשב רבי חנניה לעצמו 'מה נרויח מזה? מה הקב"ה ירויח מזה? איזה קדוש ה' יצא מזה? הרי כל מגמתה של התקשרת - לקחת מציאות חיובית ויפה, ולהציג אותה בצורה מסלפת ומעותת. מי יודע איזו תדמית הם ינסו להדביק לצבור שומרי התורה והמצוות? בתחלה חשב לדחות את הפניה ולא לשתף פעלה עם הערוץ, אך במחשבה שניה אמר לעצמו: 'הרי מדבר בענין צבורי שנוגע לכלל שומרי התורה והמצוות, איך יכול אני לקבל החלטה כזו על דעת עצמי בלבד'? והחליט לפנות עם השאלה אל רבי אהרן ליב שטינמן זצ"ל. תשובתו הבהירה של רבי אהרן ליב פתחה צהר להבנה מהי דעת תורה: 'ודאי שצריך לשתף אתם פעלה! הרי אם הם סמנו לעצמם מטרה - להגיע למשפחה בבני ברק - הם יגיעו בין אם תרצה ובין אם לא. עדיף שאנחנו ננוט אותם מאשר שהם ינוטו אותנו, עדיף שאנו נבחר במי שידע ליצג את הצבור החרדי בצורה ונכונה ומכבדת שתביא לקדוש ה', במקום שהם יבחרו במישהו משולי המחנה, שיגרם, חלילה, לחלול ה''. ממשיך התלמיד חכם לספר: 'רבי חנניה הציג בפני רבי אהרן ליב רשימה של כמה משפחות שנראו בעיניו כמתאימות לאתגר, ורבי אהרן ליב בחר מתוכה את המשפחה שלי... בתחלה חשבתי בלבי: 'מה לי ולנטל הזה? מדוע זה אסכים שהבית שלי יהפך להפקר והתעודים שלו יופצו בכל העולם? מדוע זה אותר על הפרטיות שלי ואתן לתקשרת לשבת לי בדירה כמו עצם בגרון'? אבל במחשבה שניה אמרתי לעצמי: 'הרי רבי אהרן ליב פסק שיש בכך קדוש ה', במהלך הדורות יהודים עשו מעשים גדולים יותר בשביל קדוש ה'...'. הבעתי את הסכמתי והצבתי בפני ערוץ התקשרת שני תנאים: הראשון - שילדי וילדותי לא ישהו בבית במהלך הצלומים. התנאי השני - הם יכולים לסקר ולתעד את הבית כאות נפשם, אך נאסר עליהם לצלם אותי ואת רעיתי. בתנאי הראשון הם עמדו ובתנאי השני - לא... התנאי הראשון לא היה תלוי בהם, כיון שדאגנו מראש שהילדים לא ימצאו בבית בעת הצלומים. אך את התנאי השני הם הפרו ברגל גסה; במהלך הצלומים חשבתי לתמי שהם רק מראינים אותי ומצלמים את המקרר ומכונת הכביסה, אך לא הבנתי שיש ברשותם מצלמה נסתרת שמתמקדת בי וברעיתי. אנשי הערוץ הגיעו בפמליה גדולה של עתונאים, מפיקים וצלמים, שלחלקם לא היה מקום בבית הזעיר. במהלך הראיון הם בקשו להבין 'איך הילדים שלך חיים בלי טפת מרחב אישי? איך יש להם מקום להכין שעורי בית? הם לא מרגישים מסכנים ואמללים'?! השבתי להם: אני לא יכול לומר לכם שזה קל לגור בבית כל כך קטן, חז"ל אומרים 'דירה נאה מרחיבה דעת של אדם' (ברכות נ"ז:) אבל למרות שדירה נאה היא דבר חשוב, יש דבר חשוב ממנה, והוא - 'קרבת אלוקים'.

כשהקדוש ברוך הוא נמצא במרכז הבית, כשהבית מיסד על תורה ויראת שמים, כשהילדים רואים אבא שהוגה בתורה, כל הבית מתמלא אור, ספוק ושמחה. כל מי שמתגורר בבית זה יודע שהוא מקום שמח ועליז, וכלנו מאשרים ומרצים.

יש אנשים שיש להם הכל - אבל אין להם כלום, ויש אנשים שאין להם כלום - אבל יש להם הכל. אנשים יכולים לגור בהרצליה פתוח או בקיסריה מול הים, בוילה בעלת שלושה מפלסים עם בריכה וג'קוזי, אבל פניהם עגומות וכבויות. האשר לא תלוי בכמות המפלסים בבית או בממדי הדירה. אני לא אומר שאנו לא מתמודדים עם קשיים, אבל הכל מתגמד לעמת הזוגיות היפה, האשר והשמחה הקורנים בבית הזה'.

לאחר שהכתבה התפרסמה התחלתי לקבל טלפונים מכל העולם, שאני ורעיתי 'מככבים' על המסכים המשקצים. רבים נחשפו לארח החיים המיחד של שומרי התורה והמצוות המסתפקים במועט ושמחים בחלקם. אחד מהאנשים שצפו בכתבה לקח ללבו את הצפיפות בה אנו חיים, והחליט לטל על שכמו משימה: לסיע לנו בכל דרך אפשרית. האיש פנה לועדת החריגים של משרד השכון, מלא עבורנו את הטפסים הנדרשים והגיש בשמנו בקשה להקצאת דירת עמידר בבני ברק. האיש נסע במיחד לירושלים ובא ליצג אותנו בפני ועדת החריגים. להפתעתו הרבה, ראש הועדה נראה כמי שמצוי בענינים ומכיר היטב את המקרה המדבר: 'אמנם אני מכר לך בתור ראש ועדת החריגים, אבל בכובע השני שלי אני עתונאי. אתה לא צריך לספר לי על המשפחה הזו, אני בעצמי בקרתי בבית הקטן בבני ברק וערכתי את הכתבה אודותיו'. יושב ראש הועדה חתם לאלתר על הטפסים ובעקבות זאת עברנו מדירת שני חדרים לדירת ששה חדרים בבני ברק. רעיתי וגם אני שמחים מאד בבית החדש, אבל לא אחת אנו שומעים את ילדינו מתרפקים בגעגועים על הבית הקטן שהכיל בתוכו אור גדול...'.

הרקע לארח החיים מעורר ההתפעלות ולדבריו של אותו תלמיד חכם לנציגי התקשרת, נעוץ במארע שהחל בתקופת נעוריו, כשזכה לפגש את ראש ישיבת הנגב בנתיבות - רבי יששכר מאיר זצ"ל ושמע את דבריו.

רבי יששכר זצ"ל דבר על התפלה שהכהן הגדול היה נושא ביום כפור בקדש הקדשים, ובה היה הכהן מבקש על אנשי השרון שלא יעשו בתיהם קבריהם.

השרון היה אזור מכה שטפונות והתרחשו בו שברי ענן שהציפו את האדמה בכמויות מים אדירות. לכן היה הכהן גדול מתפלל על אנשי השרון שלא יהפכו בתיהם קבריהם.

אולם ראש הישיבה הסביר בדברים פשט נוסף בעל מסר עמק שלוה אותו כל חייו: במשך השנים בהן בחור לומד בישיבה, מחנכים אותו ששאיפת החיים היא להיות תלמיד חכם ולגדל בתורה. במשך השנים בהן נערה מתחנכת בסמינר, מדריכים אותה שהמטרה הכי חשובה בחיים היא להקים בית של תורה. במשך שנים על גבי שנים הם לומדים שיש להסתפק במועט ולהקריב עבור התורה, אך כאשר מקימים את ביתם בפעל, הם 'פוקחים עינים' ולפתע מגלים עולם של רהיטים מפארים, וילונות יקרתיים ונברשות מעצבות, הם לומדים שאחת לכמה שנים מקבל לשפץ את הבית או לעבר לדירה חדשה ומרוחת, לפתע הם צריכים לקנות רכב, ולאחר שקנו - חולמים על רכב חדיש. הם כבר לא מספקים בנפש פשוט בצימר בצפון, אלא מכרחים לנסע לחו"ל. אט-אט הגשמיות עולה למעלה והרוחניות נדחקת למטה. אמנם הבעל עדין הולך לכולל והאשה עדין מחזיקה כביכול בית של תורה, אבל הרוחניות כבר לא נמצאת בראש מעיניהם. על כך היה הכהן גדול מתפלל, שלא יעשו בתיהם קבריהם - שהבית שהבעל והאשה הקימו - לא יקבר את חייהם הרוחניים, אלא שידעו לשמר על סדר העדיפויות הנכון ולהעמיד את התורה בראש הפירמידה...

דוד המלך אומר 'כפירים רשו ורעבו ודרשי ה' לא יחסרו כל טוב' (תהלים ל"ד) אנשי החלין יכולים להיות מקפים בכל מנעמי העולם, אך עדין יחושו רעב שלא יודע מה הוא שבע.

ואלו דורשי ה' - מסתפקים במועט ומרגישים שלא חסרים כל טוב בעולם הזה ובעולם הבא!

"ושמרתם את חקתי... אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה'" (אחרי מות - י"ח, ה') - ספור

וברש"י: אני ה'. נאמן לשלם שכר.

ו'באור החיים' הקדוש: ואמר וחי בהם פרוש כי אדם שעושה מאהבה ישנו גם בטוב עולם הזה יתר על הגמול הקבוע לו בעולם הנצחי. ואולי כי לזה רמז באמרו וחי בתוספת האות ו' להעירך שזה נוסף על שכר אחר שהוא שכר הנעלם.

תלמוד תורה בבני ברק הזמינו לטיול השנתי מדריך טיולים שיתלוה לתלמידים. לאחר נסיעה ארכה הגיעה שעת מנחה. כשנעמדו לתפלה, היו כמה ילדים שהחליטו להשתובב מעט... לאחר התפלה אסף המדריך את הילדים ברשות הרב'ה, ואמר להם כי הוא מענין לספר להם ספור מיחד אותו חוה על בשרו: במבצע 'צוק איתן' היינו קבוצה של חילים שנכנסנו לעזה. בגלל המלחמה הקשה לא יכלנו לישן במשך יומים ברצף, ובעיפותנו הרבה חפשנו מקום להניח את ראשנו. הגענו למקום אחד וראינו וילה גדולה שעל גגה נצבו חילים יהודים, צלפים, ששמרו מסביב. החלטנו להכנס ולבדק האם קומת הקרקע נקיה ממחבלים, כדי שנוכל לנוח שם.

ואכן המקום היה נראה פנוי ובטוח, והתכוננו לשכב לישן באחד החדרים. חיל אחד נזכר שטרם התפללנו תפלת ערבית, והכריז: 'חבר'ה מה עם תפלת ערבית'? אך החברים אמרו לו: 'אנחנו פטורים כעת מתפלה, מפני שאנו צריכים להלחם מחר, ואנו מאוד עיפים'.

השיב להם החיל: 'רבותי, אנחנו צריכים זכויות! כדאי שנתאמץ להתפלל ערבית כעת, ובזכות זה ה' יצילנו מכל הסכנות'.

כלם הסכימו אתו. ספרנו כמה חילים אנחנו, וגלינו כי כדי להשלים מנין חסר לנו אחד...

אחד החילים אמר: בגג למעלה מצבים חילי 'גולני', נבקש מאחד מהם להצטרף למנין. בעוד הם מתדינים מי יעלה, ירד אחד מהחילים מקומת הגג, ובקשנו ממנו להצטרף למנין.

'מה זה מנין'? שאל החיל, הוא היה קבוצניק שלא ידע כמעט דבר על יהדות. למדנו אותו לומר 'אמן' והוא הסכים, אך בקש שנחכה לו רגע: 'רק אכנס דקה אחת לחדר השרותים'...

חכינו שיצא. עברה דקה, עברו שתי דקות ושלוש, אך הוא לא יצא. החילים התפלאו על העכוב, ואחד מהם נגש אל דלת חדר השרותים, והנה והוא שומע רעשים משנים מתוך החדר.

הוא נתן בעיטה לדלת ופרץ אותה, ונדהם לראות כי ליד האסלה פעור פתח של מנהרה, מתוכה מציצים כמה מחבלי חמאס האוחזים בחיל ומנסים לחטף אותו, בעוד הוא נאבק על חייו. הוא מהר לקרא לחבריו לעזרה, ובנס הצליחו לחסל את המחבלים ולהציל את חברם. גם המנהרה פוצצה עד מהרה... ['האמנתי ואדברה']

"ואהבת לרעך כמוך אני ה' " (קדשים י"ט, י"ח) - הרגישות לזולת - ספור

מספר על רבי גד'ל איזנר זצ"ל (משגיח ישיבת 'חדושי הרי"ם' בת"א), שכשהיה בבית החולים בתקופה האחרונה לחייו, רצו להביא לו מאורר. הוא לא הסכים. שאלו אותו מדוע; והוא הסביר כי הצות הרפואי משתדל ועושה כל כך הרבה בעבורו, ואם יביאו לו מאורר הם יבינו שמה שהם עשו - זה לא מספיק...

פעם נסע ר' גד'ל עם תלמיד לנחום אבלים בדרום הארץ. כשהגיע ליד אשדוד, הציע התלמיד לרב להורות לנהג שיכנס רגע לעיר, שם מתגורר בנו של התלמיד, והרב יוכל לעלות לביתו כדי לנוח מעט. הרב הסכים, וכשהגיעו אל הכתבת המבקשת, אמר רבי גד'ל לתלמידו כי נוח לו לנוח ברכב, ואלו הוא יכול לעלות לבקר את בנו. לאחר מכן, כששאל התלמיד את הרב מדוע לא רצה לעלות, ענה לו: ידעתי שכאשר תעלה לבית בנך, בנך ישמח מאד. ידעתי שגם אם אני אצטרף אליך, הבן ישמח מאד. אבל אם שנינו היינו עולים, היה גם הנהג מצטרף ומתלוה אלינו, והיחס לנהג לא יהיה כיחס שאנחנו נקבל; אליו יתיחסו בזרות ובקרירות... כיצד היה מרגיש הנהג במקרה כזה?!... לכן העדפתי להשאר ברכב כדי למנע מצב זה... ['אש דת']

"לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשל" (קדשים י"ט, י"ד) - 'אל תפתח פה'...

מובא ב'שפתי כהן': הכתוב בא להזהיר את האדם שלא יקלל לשום אדם, כדי שלא יענש על ידו ותחזר לו הקללה, וכמו שמצינו שלבן טען שגנבו לו את התרפים, ויעקב עונה לו 'עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה', ומאותה קללה מתה רחל, ולפי שהיתה קללת חנם - חזרה ליעקב. ולכך נתקצרו ימיו מחיי אביו 33 שנה, כמנין יחיה.

ועל כן אומר הכתוב 'ולפני עור לא תתן מכשל', כי כשפותח פיו לקלל - מיד מקבלה השטן ומשטין בה, ועל זה הזהירו בגמרא (ברכות י"ט.) שלא יפתח אדם פיו לשטן. ואם יקללך אדם, לא תשמע לו, ותעשה עצמך כחרש שלא שומע.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]