"אלה פקודי המשכן משכן העדת..." (לח, כא)

המגיד מוילנא, הגאון רבי זאב וולף זצ"ל, שאל: איך זה שאנו מבקשים שירושלים תבנה במהרה בימינו, ושתחזינה עינינו בשובך לציון? והרי חבלי משיח הם כה קשים, עד שהאמוראים הקדושים בקשו' ייתי ולא אחמיניה' (שיבוא המשיח - ולא נראהו) (סנהדרין צח:).

והשיב במשל: שני גבירים השתדכו, הגביר האחד ארס את בתו היחידה עם בן-זקוניו של הגביר השני. החפה התקימה לפני השקיעה, והבחורים, חברי החתן, החלו לצאת במחולות, כנהוג, עד לעת הסעודה שתתקים באישון לילה. אבי החתן כבר לא היה אדם צעיר. ההתרגשות נתנה בו את אותותיה, והוא פנה אל המחותן ואמר: "מה לנו לשבת כאן ולחזות ברקודים? ראשי כבד עלי, הבה נסור לחדרנו וננוח עד האכל"! ענהו המחותן: "כן נעשה כאשר דברת". קמו שניהם, בקשו את סליחת הנאספים, ופרשו לחדרם.

היו שם שני קבצנים, שהגיעו אל הסעודה. שמעו את דברי המחותנים, ראום יוצאים, והאחד פנה אל חברו ואמר: "דברים של טעם דבר המחותן. הבה נעשה כן גם אנו. הרי איננו יוצאים כאן במחול, בוא נלך אל האכסניה לישון"! ענהו חברו: "הוי, שוטה שכמוך, התשוה אותך אל המחותנים? הם יכולים להרשות לעצמם להרדם, מאחר שבטוחים הם שיעירום אל הסעודה, היא לא תתקים בלעדיהם.

אבל אנו, אם נשאר כאן - נחטף איזו מנה ונטל חלק בשמחה. אבל אם נרדם - מי יקיצנו"?! הוא הדבר גם בעניננו, רבותינו האמוראים יכולים היו לומר: "אנו מבכרים להסתלק מן העולם לפני חבלי משיח, כדי שלא נראה בבאם", משום שהם סמוכים ובטוחים שיקיצום אל השמחה הגדולה בביאת מלך המשיח במהרה. אבל אנו, אם נזכה להיות באותם הימים, נשיג גם אנו חלק ומנה. אבל אם נישן שנת עולם - מי יודע אם יקיצונו... לפיכך אנו מבקשים, שהקדוש ברוך הוא יבנה את ירושלים במהרה בימינו ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים. [אור דניאל]