"תקים את משכן אהל מועד..." (פקודי מ', ב') - כיצד בונים ישיבה... - ספור

הפסוק מתאר את הצווי להקים את המשכן, אך חז"ל מלמדים אותנו שהמשמעות רחבה הרבה יותר: לא מדבר רק במבנה פיזי, אלא בהקמת מקום שבו השכינה שורה, מקום של תורה ותפלה. המלה "תקים" מלמדת על יציבות. לא די לבנות, אלא יש להקים באפן שיחזיק לארך זמן. כך גם בלמוד התורה - לא די להתחיל, אלא יש להעמיד יסודות חזקים שיחזיקו מעמד מול סערות התקופה (בכל תקופה).

ישנה תמיהה בפסוקים, ה' מצוה את משה: "תקים" (אתה תעשה זאת), ואלו בהמשך (מ', י"ז) נאמר: "הוקם המשכן" (בנין סביל, כאלו נעשה מאליו), ורק לאחר מכן: "ויקם משה את המשכן". המדרש (תנחומא) מספר כי משה אמר: "רבונו של עולם, איני יודע להעמידו" (כי קרשי המשכן היו גבוהים וכבדים). ה' אמר לו: "עסק בידיך ואתה נראה כמעמידו, והוא עומד מאליו".

הדבר מלמדנו שעל האדם לעשות את המקסימום האפשרי בצד המעשי ("תקים"), ורק לאחר מכן תבוא הסיעתא דשמיא (העזרה משמים) והדבר יעמד ויתקים ("הוקם").

בכל ענין רוחני, על האדם להשקיע את כל כוחו, ואז ה' יסיע בידו להשלים את המלאכה.

המשכן היה מקום מפגש בין ישראל לבין הקדוש ברוך הוא - אהל מועד. בדורות מאחרים יותר, הישיבות ובתי הכנסת הפכו להיות - "משכן מעט", מקום שבו השכינה שורה בלמוד התורה. רבי יוסף, רבה של אישישוק, היה נוכח במעמד הנחת אבן הפינה לישיבת וולאז'ין, וכך כתב: ראיתי בעיני את הישיבה הקדושה בוולאז'ין שיסדה הגאון הקדוש רבי חיים על ידי תפלות ובקשות, בכיות הרבה, בדמעות שליש ממש, עד שזכה לזה. למרבה בכיתו במשך שעה ארכה, אמרו אז שיכולים היו לגבל את החימר לאבן-הפינה בדמעות הרותחות שהזיל מעיניו... ואלו הדמעות שנספגו ביסוד בנינה של הישיבה, הן הן ששמרו והגנו עליה מפני סערות התקופה, עד שנתקימה בה הכתוב: "הזרעים בדמעה ברינה יקצרו".

שנים רבות לאחר מכן, כאשר בראשות הישיבה כהן בנו, רבי יצחק, נוסדה ישיבה חדשה באחת העירות. חגיגת-היסוד נערכה ברב פאר והדר ובתכונה רבה, וכל אנשי הסביבה הזמנו לארוע והשמחה היתה רבה. עבר זמן, ואחד הבחורים מישיבה זו בא ללמד בוולאז'ין. רבי יצחק התענין אצלו בפרטי המאורע, וכשספר הבחור על השמחה הגדולה שנערכה ברב טכס ותכונה, הגיב על כך רבי יצחק בדאגה: מי יודע אם יהיה קיום לישיבה זו. כשאבא ז"ל הניח את אבן הפינה לישיבתנו, היה כלו מלא חרדה ביום זה, ולא עוד אלא שבכה אז והזיל דמעות עד שלא היה צרך במים כדי לגבל את החימר...

ה'חפץ חיים' רגיל היה לומר: העולם חושבים שישיבה בונים בכסף, אך לא כך היא האמת. לבנין ישיבה צריך שלושה דברים: א. שיהיה המוקם מכשר. ב. טהרת הלב. ג. דמעות.

בכך מונע את כח הרע לשלט במעשה ידיו, ותשרה השכינה שם. כעין זה מצינו בבנית ישיבת פונוביז׳. ביום הנחת אבן הפינה של הישיבה, עלה וטפס מרן ה'חזון אי"ש' אל מרומי הגבעה כדי להיות נוכח בטקס שנערך תחת הרשם המדכא של אימי ההשמדה האימה באירופה.

הארוע נפתח באמירה נרגשת של פרקי תהלים פסוק אחר פסוק. לאחר מכן הניח הרב מפונוביז׳ את אבן הפינה ופרץ בבכי תמרורים שזעזע את הנוכחים ובזה נסתים הטקס.

כשפנו ללכת, אמר לו ה'חזון אי"ש': כשמתחילים עם יין שיכר ומגדנות - ספק מצליחים ספק אין מצליחים. אבל אם זורעים בדמעה - יש ערבה בדמעות טהורות שבודאי יצליחו! ['אוצרות התורה']