"ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, וימלא אתו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה, ולחשב מחשבת לעשת בזהב ובכסף ובנחשת, מלא אתם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחשב... עשי כל מלאכה וחשבי מחשבת" (ל"ה, ל'-ל"ה) - חכמת הלב - ספור

בכל ענין מלאכת עשית המשכן וכליו מופיע פעמים רבות המשג "חכמת לב", ויש להבין שהרי מקומה ומשכנה של החכמה הוא במח ולא בלב. ועוד מהו "חכם לב"? ומי הזוכה לתאר זה?

אפשר להבין זאת על פי מעשה שהיה עם רבי חיים מואלוזי'ן, שקבל את עצת רבו (הגאון מוילנא) להקים וליסד ישיבה בעירה ואלוזי'ן. תפקידו היה למסר שעורים בישיבה, ובד-בבד גם לאסף כספים ולערך מגביות לטובת הישיבה. הוא היה מכתת רגליו בין בתי הנדיבים לגבות את תרומתם ונדבת לבם.

מכיון שחס היה על כספי הישיבה היה הולך רגלי מבית לבית ולא לקח עגלה עם סוס כדרך העולם, כך נהג 40 שנה.

אולם כשהזקין הרב ולא יכול היה ללכת לאסף תרומות כדרכו, קרא אליו את אנשי הועד ובקשם שיחפשו עסקן הגון ומכשר שיחליפו בתפקיד זה וילך לגבות את הכספים לישיבה.

ואכן כך היה, הרב המשיך ביתר שאת במסירת השעורים בישיבה והעסקן פנה לבתי הנדיבים. כעבר שנים אחדות בקש העסקן מהרב שהישיבה תעמיד לרשותו עגלה רתומה לסוס ועגלון, כדי שלא יזדקק לשרותי בעלי העגלות, דבר שהיה גורם לעכובים רבים בדרך. וכן בקש בגוד התואם לתפקידו, חליפה מחיטת כדי להופיע בבתי הנדיבים כאיש נכבד, וכפי ערך המתרים כך תגדל ערך התרומה, והרב הסכים, והוציא מכספי הישיבה עבור קנית סוס ועגלה ובגדים מכבדים.

יום אחד, הגיע העסקן לבית אחד הנדיבים, שהיה איש כפרי חביב שנהג לתרם לישיבה מדי שנה בשנה חמשים רובל כסף, סכום גבוה מאוד בימים ההם. כשהכפרי ראה את העסקן לבוש בקפידה בבגדיו הנכבדים ולרשותו עומד עגלון צמוד, הבין שכנראה הישיבה התעשרה ברוך השם ויש לה כסף לרכש מותרות אלו. לכן לא היה מוכן לתת אפלו רובל אחד לעסקן, וככל שהעסקן הפציר בו ודבר על לבו, דבריו נפלו על אזנים ערלות, סגר את לבו ואת כיסו, ואף הוסיף ואמר שהוא מצטער על נדבותיו הגדולות בשנים עברו. השתדלותו של העסקן לא הועילה במאומה, וחזר בידים ריקות ובמפח נפש. בהגיעו לישיבה מסר לרב את כספי התרומות ואת רשימת התורמים וסכום תרומתם. הרב כדרכו בקדש עבר על הרשימה בפנקס וראה שהנדיב הכפרי לא הרים תרומתו כמדי שנה. קרא לעסקן ושאלה בפיו: 'האם פקדת את בית הכפרי'? ענהו העסקן: 'הלוך הלכתי אך הכפרי לא היה מוכן להרים את תרומתו, אפלו רובל כסף אחד לא היה מוכן לתת, ועוד הוסיף ואמר שהוא מצטער על נדבותיו הגדולות בשנים עברו, על כל תרומותיו שהרים עד עתה לטובת הישיבה'. הרב התפלא על זאת בהכרו את אותו כפרי שהיה תורם קבוע לישיבת ואלוזי'ן והחליט על אף גילו לגשת אליו אישית ולהשפיע עליו להמשיך ולתמך בישיבה.

כאשר הגיע הרב לבית הכפרי נחרד הכפרי לקראתו, כבד אותו מאוד, והתביש שהטריח את הרב לבוא אליו.

אחר דרישת שלומו וכמה מלות נימוסין, שאלו הרב: 'מדוע כבודו הפסיק את תרומתו הנדיבה לישיבתנו הקדושה'? ענה הכפרי ואמר: 'האמת לא אכחיש, כי הנני מאוד שמח בישיבה המעטירה, ותמיד הרמתי את תרומתי ברוח נדיבה ובשמחה רבה, בחושבי שכספי נתרם לפיהם של תלמידי חכמים

העוסקים בתורה יומם ולילה, וזה נחשב לי כאלו בניתי מזבח והקרבתי עליו קרבן, וזוהי זכותי מכל עמלי. אבל עתה שאני רואה שיש לישיבה כסף לרכש עגלה וסוס ולשכר עגלון, וראיתי את הגובה העסקן דשן ושמן, ולבוש בגדי פאר וכבוד, שזו הוצאה לא קטנה, אמרתי לעצמי שאינני מענין שכספי יתבזבז על דברים כמו תבן לסוסים ובגדי מחלצות, ועל כן החלטתי שלא להרים יותר תרומתי עבור הישיבה'.

אחוז פליאה לשמע תשובתו של הכפרי שאלו רבי חיים: 'הלמדת גמרא מימיך'? ענה הכפרי: 'לא הרב'. 'אולי למדת משנה'? 'גם זאת לא'. המשיך הרב ושאל: 'אם כן, מה למדת'? שאלו הרב. אמר הכפרי: 'חמש ברוך השם למדתי בעתות הפנאי, ובזה אני שולט היטב. בקש הרב להביא אליו חמש שמות, פתח בפרשת ויקהל פרק ל"ה וקרא את הפסוקים: "ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, וימלא אתו רוח אלקים, בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה, ולחשב מחשבת, לעשת בזהב ובכסף ובנחשת... מלא אתם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחשב". לכאורה, פנה הרב לכפרי, יש כאן קשי גדול בהבנת פסוקים אלו. הנה למשל אם יאמרו על גאון מסים שהוא גם צורף מעלה. את התאר 'הגאון הגדול מעוז ומגדול פה מפיק מרגליות עטרת ראשנו מאור עיננו, ראש גולת אריאל עטרת תפארת ישראל, הפטיש החזק עמוד הימיני, שר התורה והיראה, צדיק יסוד עולם, הצורף המעלה'. האם לא ללעג וקלס יהיה לו התאר הצורף המעלה ביחס לתארים הקודמים? ואלו כאן מספרת לנו התורה הקדושה 'וימלא אתו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת', ודורשת הגמרא (ברכות נ"ה:) 'יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ', אחר מעלתו זו ששמו מעיד עליו בצלאל - בצל אל היה, איך יתכן לכתב עליו את התאר 'ולחשב מחשבת לעשת בזהב בכסף ובנחשת... כל מלאכת חרש וחשב'? אלא ענין וכונה אחרת יש כאן, גדלתו של בצלאל היתה "לחשב מחשבות", שהיה מחשב ויודע מה לעשות בכל תרומה, מה יעודה והיכן מקומה. ידוע שבמשכן היו מקומות שונים, דהינו המקום המקדש ביותר היה קדש הקדשים שבו ארון הברית, והיה מקום מקדש פחות וזה ההיכל, ושם היו שלחן, לחם הפנים, מנורת הזהב ומזבח הזהב. כמו כן היו עזרות: עזרת כהנים, עזרת ישראל ועזרת נשים. בודאי כל אחד רצה ובקש שיתנו את נדבתו בקדש הקדשים, וכל אחד היה מענין שבזהב שתרם יעשו את הדברים המשבח ביותר. אבל אם כך מה יהיה עם ההיכל והעזרות? לכן בחר ה' בבצלאל, ונתן בלבו את החכמה לדעת מחשבות, ברוח קדשו ידע מחשבתו של כל נדיב ונדיב, דבר זה גם המלאכים אינם יודעים. ומי שכונתו היתה רק לשם שמים ממש, ללא שום נגיעות ואינטרסים את זהבו שם בצלאל בקדש הקדשים. ומי שהביא תרומתו לשם שמים, אך היתה לו גם פניה אחרת דהינו גם לשם כבוד, היה נותן את נדבתו בהיכל ומזה עשה את מזבח הזהב. ואלו אדם שנתן רק לשם כבוד ותהלה, נתן את נדבתו בעזרת נשים וכדומה. וזו היתה מעלתו של בצלאל "לחשב מחשבות", כדי שידע איך לעשות בזהב בכסף ובנחשת. לכן, גם אתה ידידי, אמר רבי חיים לכפרי הנדיב, דע לך! כל מי שתורם לשמה ממש - כספו נתן לאכל בפיות תלמידי חכמים ששוקדים על התורה יומם ולילה, ומי שתורם רק לשם פרסום שמו הטוב בלבד - כספו הולך לסוסים, לתקון העגלה, לעגלון. אך אתה שתורם לשם שמים בלבד, וכל כונתך שתלמידי חכמים יהנו מנכסיך, כספך הולך אליהם והם עוסקים בתורה בזכותך וזכות זו תעמד לך לעד. שמע זאת הכפרי והרים את תרומתו לישיבה בחפץ לב.

"חכם לב" - פרושו שאיפה ותשוקה אל החכמה. האדם מצדו צריך לשאף ולהכין את לבו כלי לקבלת החכמה ואז הקדוש ברוך הוא משפיע עליו כבצלאל.