ויקהל: על מי בוכים הכסף והזהב כשנפטר עשיר?

זהב וכסף ונחושת (לה ה)

מבאר מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל זיע"א: בשעת פטירתו של אדם אין מלווין אותו לא כסף ולא זהב, אלא תורה ומעשים טובים, בנוהג שבעולם אותם המלווים את המת, מורידין דמעות ובוכים על הנפטר, והנה כשנפטר אדם עשיר וכבד מאוד בכסף ובזהב, אין הכסף והזהב בוכים עליו, כי הלוא יש אנשים רבים שחפצים בכסף וזהב, ואם כן הכסף והזהב לא ישארו יתומים, כי רבים ירוצו לקראתם.

אבל בעל בעל תורה ומעשים טובים שנפטר, ראיתי בני עליה והמה מועטים, ונשארת התורה יתומה מבעל טוב.

וכן כתב בספר מנורת המאור (נר ג, כלל ח', ח"ג פ"ה) שהיה חסיד אחד שהיה שקדן בתורה, והיה לומד ושונה, אבל מסכת חגיגה היתה חביבה עליו במיוחד, והיה כל ימיו חוזר עליה, ומשנן אותה, וכשנפטר, ראו המלווים אותו אישה אחת לבושה שחורים ומעוטפת שחורים, שהיתה הולכת אחר המיטה וממררת בבכי ומספד, שאלו אותה: מה את קרובה לנפטר? ענתה להם: אני מסכת חגיגה שנשארתי יתומה ואלמנה מבעל זה, ומיד נעלמה מן העין (חזון עובדיה ארבע תעניות עמ' תפח)