בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת ויקהל פקודי

דבר העורך

פרשות ויקהל פקודי מסימות את בנית המשכן וכליו, ובכך מסתים חמש שמות - חמש הגאלה.

אומרים חז"ל (מסכת בבא בתרא ג.): גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון.

המגיד מדובנא זצ"ל המשיל משל: מעשה בעשיר ונגיד שחפש שדוך נאות לבנו, המשלם בכל המעלות. הציעו לפניו את בתו של פלוני, בעל בעמיו. החליט לעמד על טיבו של המחתן, הגיע לביתו ואורו עיניו. הגש כבוד בכלי בדלח וכסף ולכל אשר הביטה עינו - ראה חפצי ערך המורים על רחבות ידים ועשר מפלג. היה זה ממש בבחינת 'ענבי הגפן בענבי הגפן', והשדוך קם והיה למזל ולברכה.

עברו כמה שבועות ואבי החתן החליט לעלות לבית המחתנים לקבע תאריך לחתנה ולשוחח אודות כל הפרטים. עלה לביתם - וחשכו עיניו. חפצי הערך נעלמו ואינם, המזנון היה ריק בלא זכר לכלי הכסף והבדלח, גם הכבוד הגש בכלים פשוטים. המחתן עצמו היה זעום פנים ודעתו היתה פזורה עליו. לא התאפק העשיר ושאל: 'מדוע פניך זועפות ואיפה כל הכלים'? נענה הלה ואמר: 'הלא זו סבת מבוכתי. הציעו לי עסקה שתניב רוחים רבים, והיה עלי לגיס סכום כסף גדול, על כן נתתי את הכלים בעבוט, כמשכון להלואה'!

נאנח המחתן אנחת הקלה ואמר: 'אם כך, הרי אין זו בושה! כבר חששתי כי הכלים היקרים שראיתי אצלך לא היו שלך, אלא שאלתם אותם כדי להעמיד פנים שאתם אמידים ועשירים, והיתה זו הונאה ומקח טעות. אבל אם הכלים היו שלכם, ונתתם אותם כמשכון - העסקה תניב רוחים ואתם תפדו את הכלים ועוד תוסיפו עליהם כהנה וכהנה'!

אף אנו כן, אמנם בית המקדש התמשכן בעונתינו, אבל לא אבדנוהו כליל - אלא בבוא העת ירד הבית בנוי ומשכלל מן השמים, והבטחנו על ידי הנביא חגי (ב, ט) כי: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"!

שבת האחרונה של חדש אדר, היא הרביעית והאחרונה מ'ארבע פרשיות'. ונקראת 'פרשת החדש', על שם הקריאה בתורה שקורין בה למפטיר, בפרשת "החדש הזה לכם ראש חדשים" מפרשת בא, בספר שמות. הסבה שקוראים פרשה זו, להודיע לעם ישראל על החדש החשוב הקרב ובא והמצוות המרבות הקשורות לחדש זה - חג הפסח.

מוציאים בשבת זו שני ספרי תורה, באחד קורין בפרשת השבוע (ויקהל ופקודי) - שבעה אנשים, ובשני קורא מפטיר מספר שמות כנ"ל, ומפטירין בנביא מספר יחזקאל (פרק מ"ה): "בראשון באחד לחדש" - מענין היום.

בשבת זו מברכים את חדש ניסן, שהשנה יחול ביום ה'. ביום זה מתחילים לקרא את פרשת הנשיאים עד י"ג ניסן.

בראש חדש ניסן מתחילים לברך על ברכת האילנות משום זריזים מקדימים למצוות.

יהי רצון שיקים בנו: 'בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל', במהרה בימינו אמן.

ויקהל - תוכן ענייני הפרשה

א. אסור עשית מלאכות בשבת, וענש העושה מלאכה (ל"ה).

ב. הצווי על התרומות השונות לבנין המשכן וכליו (ל"ה, ד-כ).

ג. בני ישראל - גברים ונשים - תורמים ביד רחבה (ל"ה, כא-כט).

ד. הקדוש ברוך הוא בוחר בבצלאל ואהליאב, שיהיו אחראים על בנית המשכן וכליו, ונותן להם חכמה ורוח הקדש לצרך זה. אזהרה מיחדת על קדשת השבת (ל"א, י"ב-י"ח).

ה. מלאכת הקמת המשכן: אדנים, עליהם קרשים, ועמודים, ויריעות האהל צמר ושש משזר, עליהן יריעות עזים, ולמעלה כסוי עורות אילם וכסוי עור תחש. עשית הארון והכפרת, ופרכת לפתח קדש הקדשים, שלחן עצי שטים, ומנרת זהב טהור, וכליהם. מזבח הקטרת, ומסך פתח המשכן, הכיור וכנו, ומזבח העולה, הקמת החצר סביב, ומסך שער החצר במזרח (ל"ו,ל"ז,ל"ח).

פקודי - תוכן ענייני הפרשה

א. חשבון כמות הזהב, הכסף והנחשת בהם השתמשו בעבודת המשכן (ל"ח, כ"א-ל"ט).

ב. עשית בגדי הכהנה: האפוד והחשן, ועליהם האבנים לזכרון בני ישראל, המעיל, הכתנת, המצנפת, האבנט, והציץ שעליו נחרט קדש לה' (ל"ט, כ"ב-ל"ב).

ג. המשכן וכליו הובאו אל משה והוא ברך את העושים.

ד. ה' צוה את משה להקים את המשכן (מ, א'-ט"ז).

ה. סדר הקמת המשכן: אדנים, עליהם קרשים בריחים ועמודים, ועליהם כאהל יריעות צמר ושש משזר, יריעות עזים, כסוי עורות אילם ותחש, והניח את הלוחות בארון, ואת הבדים על הארון והכפרת מלמעלה, והביא את הארון למשכן, ופרכת על הפתח, שלחן בצפון, ועליו סדר את לחם הפנים, ומולו בדרום המנרה, והדליק את הנרות, וביניהם מזבח הקטרת, והקטיר עליו קטרת הסמים. ומסך בפתח המשכן, ומזבח העולה בפתח המשכן (בחצר ממול פתח אהל מועד) והקריב עליו את התמיד ומנחת הנסכים, את הכיור וכנו בין אהל מועד למזבח העולה, הקמת החצר סביב, ומסך שער החצר במזרח (מ, י"ז-ל"ג).

ו. ענן ה' כסה את אהל מועד, אות על שכינת ה' במשכן.

ז. והענן, הוא סימן לבני ישראל לחניה, ולמסע (מ, ל"ד-ל"ח).

מבט מעולם האצילות

רבי אלעזר-מענדל מללוב היה הולך מדי יום להתפלל בכתל המערבי. בבואו היה חולץ את נעליו בכניסה לרחבה הצרה.

פעם אחת, קדם שעמד להתפלל שמונה-עשרה, פנה פתאום לאחור וצעק: "נו! נו"! התברר שערבי נסה לגנב את נעליו, אחרי שפזר שברי זכוכית בדרך. מובן שהערבי ברח.

אחר-כך שאלו את הצדיק כיצד הבחין בנעשה בהיותו שרוי בדבקות. השיב הצדיק: "אבוי לנו אם מטילים בעולם האצילות וכאן למטה גונבים את הנעלים"!...

"ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, וימלא אתו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה, ולחשב מחשבת לעשת בזהב ובכסף ובנחשת, מלא אתם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחשב... עשי כל מלאכה וחשבי מחשבת" (ל"ה, ל'-ל"ה) - חכמת הלב - ספור

בכל ענין מלאכת עשית המשכן וכליו מופיע פעמים רבות המשג "חכמת לב", ויש להבין שהרי מקומה ומשכנה של החכמה הוא במח ולא בלב. ועוד מהו "חכם לב"? ומי הזוכה לתאר זה?

אפשר להבין זאת על פי מעשה שהיה עם רבי חיים מואלוזי'ן, שקבל את עצת רבו (הגאון מוילנא) להקים וליסד ישיבה בעירה ואלוזי'ן. תפקידו היה למסר שעורים בישיבה, ובד-בבד גם לאסף כספים ולערך מגביות לטובת הישיבה. הוא היה מכתת רגליו בין בתי הנדיבים לגבות את תרומתם ונדבת לבם.

מכיון שחס היה על כספי הישיבה היה הולך רגלי מבית לבית ולא לקח עגלה עם סוס כדרך העולם, כך נהג 40 שנה.

אולם כשהזקין הרב ולא יכול היה ללכת לאסף תרומות כדרכו, קרא אליו את אנשי הועד ובקשם שיחפשו עסקן הגון ומכשר שיחליפו בתפקיד זה וילך לגבות את הכספים לישיבה.

ואכן כך היה, הרב המשיך ביתר שאת במסירת השעורים בישיבה והעסקן פנה לבתי הנדיבים. כעבר שנים אחדות בקש העסקן מהרב שהישיבה תעמיד לרשותו עגלה רתומה לסוס ועגלון, כדי שלא יזדקק לשרותי בעלי העגלות, דבר שהיה גורם לעכובים רבים בדרך. וכן בקש בגוד התואם לתפקידו, חליפה מחיטת כדי להופיע בבתי הנדיבים כאיש נכבד, וכפי ערך המתרים כך תגדל ערך התרומה, והרב הסכים, והוציא מכספי הישיבה עבור קנית סוס ועגלה ובגדים מכבדים.

יום אחד, הגיע העסקן לבית אחד הנדיבים, שהיה איש כפרי חביב שנהג לתרם לישיבה מדי שנה בשנה חמשים רובל כסף, סכום גבוה מאוד בימים ההם. כשהכפרי ראה את העסקן לבוש בקפידה בבגדיו הנכבדים ולרשותו עומד עגלון צמוד, הבין שכנראה הישיבה התעשרה ברוך השם ויש לה כסף לרכש מותרות אלו. לכן לא היה מוכן לתת אפלו רובל אחד לעסקן, וככל שהעסקן הפציר בו ודבר על לבו, דבריו נפלו על אזנים ערלות, סגר את לבו ואת כיסו, ואף הוסיף ואמר שהוא מצטער על נדבותיו הגדולות בשנים עברו. השתדלותו של העסקן לא הועילה במאומה, וחזר בידים ריקות ובמפח נפש. בהגיעו לישיבה מסר לרב את כספי התרומות ואת רשימת התורמים וסכום תרומתם. הרב כדרכו בקדש עבר על הרשימה בפנקס וראה שהנדיב הכפרי לא הרים תרומתו כמדי שנה. קרא לעסקן ושאלה בפיו: 'האם פקדת את בית הכפרי'? ענהו העסקן: 'הלוך הלכתי אך הכפרי לא היה מוכן להרים את תרומתו, אפלו רובל כסף אחד לא היה מוכן לתת, ועוד הוסיף ואמר שהוא מצטער על נדבותיו הגדולות בשנים עברו, על כל תרומותיו שהרים עד עתה לטובת הישיבה'. הרב התפלא על זאת בהכרו את אותו כפרי שהיה תורם קבוע לישיבת ואלוזי'ן והחליט על אף גילו לגשת אליו אישית ולהשפיע עליו להמשיך ולתמך בישיבה.

כאשר הגיע הרב לבית הכפרי נחרד הכפרי לקראתו, כבד אותו מאוד, והתביש שהטריח את הרב לבוא אליו.

אחר דרישת שלומו וכמה מלות נימוסין, שאלו הרב: 'מדוע כבודו הפסיק את תרומתו הנדיבה לישיבתנו הקדושה'? ענה הכפרי ואמר: 'האמת לא אכחיש, כי הנני מאוד שמח בישיבה המעטירה, ותמיד הרמתי את תרומתי ברוח נדיבה ובשמחה רבה, בחושבי שכספי נתרם לפיהם של תלמידי חכמים

העוסקים בתורה יומם ולילה, וזה נחשב לי כאלו בניתי מזבח והקרבתי עליו קרבן, וזוהי זכותי מכל עמלי. אבל עתה שאני רואה שיש לישיבה כסף לרכש עגלה וסוס ולשכר עגלון, וראיתי את הגובה העסקן דשן ושמן, ולבוש בגדי פאר וכבוד, שזו הוצאה לא קטנה, אמרתי לעצמי שאינני מענין שכספי יתבזבז על דברים כמו תבן לסוסים ובגדי מחלצות, ועל כן החלטתי שלא להרים יותר תרומתי עבור הישיבה'.

אחוז פליאה לשמע תשובתו של הכפרי שאלו רבי חיים: 'הלמדת גמרא מימיך'? ענה הכפרי: 'לא הרב'. 'אולי למדת משנה'? 'גם זאת לא'. המשיך הרב ושאל: 'אם כן, מה למדת'? שאלו הרב. אמר הכפרי: 'חמש ברוך השם למדתי בעתות הפנאי, ובזה אני שולט היטב. בקש הרב להביא אליו חמש שמות, פתח בפרשת ויקהל פרק ל"ה וקרא את הפסוקים: "ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, וימלא אתו רוח אלקים, בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה, ולחשב מחשבת, לעשת בזהב ובכסף ובנחשת... מלא אתם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחשב". לכאורה, פנה הרב לכפרי, יש כאן קשי גדול בהבנת פסוקים אלו. הנה למשל אם יאמרו על גאון מסים שהוא גם צורף מעלה. את התאר 'הגאון הגדול מעוז ומגדול פה מפיק מרגליות עטרת ראשנו מאור עיננו, ראש גולת אריאל עטרת תפארת ישראל, הפטיש החזק עמוד הימיני, שר התורה והיראה, צדיק יסוד עולם, הצורף המעלה'. האם לא ללעג וקלס יהיה לו התאר הצורף המעלה ביחס לתארים הקודמים? ואלו כאן מספרת לנו התורה הקדושה 'וימלא אתו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת', ודורשת הגמרא (ברכות נ"ה:) 'יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ', אחר מעלתו זו ששמו מעיד עליו בצלאל - בצל אל היה, איך יתכן לכתב עליו את התאר 'ולחשב מחשבת לעשת בזהב בכסף ובנחשת... כל מלאכת חרש וחשב'? אלא ענין וכונה אחרת יש כאן, גדלתו של בצלאל היתה "לחשב מחשבות", שהיה מחשב ויודע מה לעשות בכל תרומה, מה יעודה והיכן מקומה. ידוע שבמשכן היו מקומות שונים, דהינו המקום המקדש ביותר היה קדש הקדשים שבו ארון הברית, והיה מקום מקדש פחות וזה ההיכל, ושם היו שלחן, לחם הפנים, מנורת הזהב ומזבח הזהב. כמו כן היו עזרות: עזרת כהנים, עזרת ישראל ועזרת נשים. בודאי כל אחד רצה ובקש שיתנו את נדבתו בקדש הקדשים, וכל אחד היה מענין שבזהב שתרם יעשו את הדברים המשבח ביותר. אבל אם כך מה יהיה עם ההיכל והעזרות? לכן בחר ה' בבצלאל, ונתן בלבו את החכמה לדעת מחשבות, ברוח קדשו ידע מחשבתו של כל נדיב ונדיב, דבר זה גם המלאכים אינם יודעים. ומי שכונתו היתה רק לשם שמים ממש, ללא שום נגיעות ואינטרסים את זהבו שם בצלאל בקדש הקדשים. ומי שהביא תרומתו לשם שמים, אך היתה לו גם פניה אחרת דהינו גם לשם כבוד, היה נותן את נדבתו בהיכל ומזה עשה את מזבח הזהב. ואלו אדם שנתן רק לשם כבוד ותהלה, נתן את נדבתו בעזרת נשים וכדומה. וזו היתה מעלתו של בצלאל "לחשב מחשבות", כדי שידע איך לעשות בזהב בכסף ובנחשת. לכן, גם אתה ידידי, אמר רבי חיים לכפרי הנדיב, דע לך! כל מי שתורם לשמה ממש - כספו נתן לאכל בפיות תלמידי חכמים ששוקדים על התורה יומם ולילה, ומי שתורם רק לשם פרסום שמו הטוב בלבד - כספו הולך לסוסים, לתקון העגלה, לעגלון. אך אתה שתורם לשם שמים בלבד, וכל כונתך שתלמידי חכמים יהנו מנכסיך, כספך הולך אליהם והם עוסקים בתורה בזכותך וזכות זו תעמד לך לעד. שמע זאת הכפרי והרים את תרומתו לישיבה בחפץ לב.

"חכם לב" - פרושו שאיפה ותשוקה אל החכמה. האדם מצדו צריך לשאף ולהכין את לבו כלי לקבלת החכמה ואז הקדוש ברוך הוא משפיע עליו כבצלאל.

"ויעש בצלאל את הארן עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו" (ל"ז, א) - מדוע רק בצלאל הזכר בהכנת הארון?

כתוב במדרש (שמות רבה נ, ב): "אתה מוצא בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה עשה המשכן, בא ואמר לבצלאל. אמר לו: מהו המשכן הזה? אמר לו: שישרה הקדוש ברוך הוא שכינתו בתוכו ומלמד לישראל תורה. אמר לו בצלאל: והיכן תורה נתונה? אמר לו: משאנו עושים את המשכן אנו עושין הארון. אמר לו: רבנו משה, אין כבודה של תורה בכך, אלא אנו עושין הארון ואחר כך משכן? לפיכך זכה שיקרא על שמו, שנאמר ויעש בצלאל את הארן".

וברש"י: לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים, נקראת על שמו.

ואומר הרא"ש (רבנו אשר): "הוא היה ראשון לכל כלי המשכן, לפי שאמר הכתוב 'פתח דבריך יאיר', שהאור נברא תחלה בעולם, לכך הארון שבו נתנה תורה שנקראה אור, שנאמר 'כי נר מצוה ותורה אור' נעשה תחלה. ואי אתה מוצא שמו של בצלאל נזכר על שום כלי המשכן, אלא על הארון לפי ששם שורה 'צל אל' וזהו נוטריקון של בצלאל, וזה שאמרו חז"ל שמדעתו היתה העשיה, שאמר לו משה: בצלאל עשית ארון".

ואומר רבנו בחיי: "ידוע כי הארון היה מקדש שבכל הכלים שהוא משכן התורה, ועל כן הזכיר במעשה הארון את בצלאל בשמו שהיה 'מלא רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת' ".

וברש"ר הירש: "בעוד שלגבי שאר הכלים הצטמצמה, מן הסתם, עשיתו של בצלאל בתחום עבודת הארגון והמנהל, פחות או יותר, את הארון עשה במו ידיו, כי הוא ראש לכל הכלים ולמענו הוקם כל משכן הקדש".

"אלה פקודי המשכן משכן העדת..." (לח, כא)

המגיד מוילנא, הגאון רבי זאב וולף זצ"ל, שאל: איך זה שאנו מבקשים שירושלים תבנה במהרה בימינו, ושתחזינה עינינו בשובך לציון? והרי חבלי משיח הם כה קשים, עד שהאמוראים הקדושים בקשו' ייתי ולא אחמיניה' (שיבוא המשיח - ולא נראהו) (סנהדרין צח:).

והשיב במשל: שני גבירים השתדכו, הגביר האחד ארס את בתו היחידה עם בן-זקוניו של הגביר השני. החפה התקימה לפני השקיעה, והבחורים, חברי החתן, החלו לצאת במחולות, כנהוג, עד לעת הסעודה שתתקים באישון לילה. אבי החתן כבר לא היה אדם צעיר. ההתרגשות נתנה בו את אותותיה, והוא פנה אל המחותן ואמר: "מה לנו לשבת כאן ולחזות ברקודים? ראשי כבד עלי, הבה נסור לחדרנו וננוח עד האכל"! ענהו המחותן: "כן נעשה כאשר דברת". קמו שניהם, בקשו את סליחת הנאספים, ופרשו לחדרם.

היו שם שני קבצנים, שהגיעו אל הסעודה. שמעו את דברי המחותנים, ראום יוצאים, והאחד פנה אל חברו ואמר: "דברים של טעם דבר המחותן. הבה נעשה כן גם אנו. הרי איננו יוצאים כאן במחול, בוא נלך אל האכסניה לישון"! ענהו חברו: "הוי, שוטה שכמוך, התשוה אותך אל המחותנים? הם יכולים להרשות לעצמם להרדם, מאחר שבטוחים הם שיעירום אל הסעודה, היא לא תתקים בלעדיהם.

אבל אנו, אם נשאר כאן - נחטף איזו מנה ונטל חלק בשמחה. אבל אם נרדם - מי יקיצנו"?! הוא הדבר גם בעניננו, רבותינו האמוראים יכולים היו לומר: "אנו מבכרים להסתלק מן העולם לפני חבלי משיח, כדי שלא נראה בבאם", משום שהם סמוכים ובטוחים שיקיצום אל השמחה הגדולה בביאת מלך המשיח במהרה. אבל אנו, אם נזכה להיות באותם הימים, נשיג גם אנו חלק ומנה. אבל אם נישן שנת עולם - מי יודע אם יקיצונו... לפיכך אנו מבקשים, שהקדוש ברוך הוא יבנה את ירושלים במהרה בימינו ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים. [אור דניאל]

"כאשר צוה ה' את משה" (פקודי מ', י"ט) - י"ח צויים שבמשכן כנגד י"ח ברכות שבתפלה

מובא במדרש (תנחומא וירא א'): בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה כנגד י"ח פעמים שהאבות כתובין בתורה.

ורבי יוחנן אמר: כנגד י"ח צויים שבמשכן שהן בסוף ספר 'ואלה שמות', והן: 'כאשר צוה ה' את משה' י"ח פעמים.

ורבי סימון אמר: כנגד י"ח חוליות שבשדרה, שבשעה שאדם מתפלל וכורע צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, שנאמר 'כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך' (תהלים ל"ה, י').

מעין זה מצינו במדרש (ויקרא רבה פרשה א' אות ח'): י"ח צויים כתיב בפרשת המשכן כנגד י"ח חוליות שבשדרה, וכנגדן קבעו י"ח ברכות תפלה כנגד י"ח אזכרות שבקריאת שמע.

היינו תפלת י"ח היא כנגד האבות, כפי שאמרו בגמרא (מסכת ברכות כ"ו:): 'תפלות - אבות תקנום', וצריך להתפלל בכל עצמותיו (ברכות כ"ב.) ולכון כנגד בית המקדש (ברכות ל.), משום כך הצויים שבמשכן הן י"ח - כנגד י"ח ברכות שבתפלה.

כפי שאמרו שם: 'תלפיות' - תל שכל פיות פונים בו, שכל התפלות צריכים לכון נגד בית המקדש אפלו כשהוא חרב. ['אמרי שמאי']

"וירא משה את כל המלאכה" (פקודי ל"ט, מ"ג) - הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה - ספור

רבי אהרן סולוביצ'יק זצ"ל ספר על הוצרות השרשרת הנפלאה של תלמידי החכמים, אשר עליה נמנו בין השאר ה'בית הלוי', הגר"ח מבריסק צאצאיהם: בתקופתו של הגאון רבי חיים מואלוזי'ן זצ"ל חי יהודי בשם רבי משה סולוביצ'יק.

הלה עסק במסחר עצים והיה ידוע בעשירותו המפלגת ובידו הנדיבה לעזר ולסיע לכל מאן דבעי (לכל נצרך). ויהי היום ועשרו ירד לפתע לטמיון, והדבר היה לפלא גדול.

בתקופת רבי חיים מואלוזי'ן הושיבו בית דין מיחד שיבדק את כל עסקיו, על מנת למצא את העלה לנפילתו פתאומית. לאחר ברורים מדקדקים הגיעו הדינים למסקנה כי לא היה שום דפי בנהול הענינים. הסברא היחידה שהעלו בדבר סבת הירידה מנכסיו של רבי משה היתה מה שעבר על דברי חכמים 'המבזבז אל יבזבז יותר מחמש', כי הוא חלק מכספו ביד נדיבה לכל פושט יד ונזקק... רבי חיים דחה את המסקנה הזו באמרו כי לא יתכן שעל דבר זה נענש בענש כה חמור. רבי משה עצמו, הואיל ונשאר פנוי מעסקיו, פנה לעבר בית המדרש והחל ללמד במרץ רב ובעיון גדול. חיש מהר נתגלה כבעל כשרון ועשה חיל בלמודו, עלה ונתעלה עד שנחשב לאחד מטובי הלמדנים.

גם את בניו הוליך עמו לבית המדרש עד שיצא שמעם כגדולים בתורה. כעבר כמה שנים אמר רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל: 'עכשיו מבין אני את פשר נפילתו הכלכלית של רבי משה. כנראה שרצו לתת לו משמים שושלת מפארת של תלמידי חכמים כשכר גדול על הצדקה שפזר, אלא שמבית עשירים לא יתכן שתצא שושלת כזו, לפיכך נטלו ממנו את העשירות כדי שילמד תורה מתוך הדחק, ועתה יכולים לזכות אותו בדורות של תלמידי חכמים מפלגים! ['אוצרות התורה' עמ' שי"ט]

"תקים את משכן אהל מועד..." (פקודי מ', ב') - כיצד בונים ישיבה... - ספור

הפסוק מתאר את הצווי להקים את המשכן, אך חז"ל מלמדים אותנו שהמשמעות רחבה הרבה יותר: לא מדבר רק במבנה פיזי, אלא בהקמת מקום שבו השכינה שורה, מקום של תורה ותפלה. המלה "תקים" מלמדת על יציבות. לא די לבנות, אלא יש להקים באפן שיחזיק לארך זמן. כך גם בלמוד התורה - לא די להתחיל, אלא יש להעמיד יסודות חזקים שיחזיקו מעמד מול סערות התקופה (בכל תקופה).

ישנה תמיהה בפסוקים, ה' מצוה את משה: "תקים" (אתה תעשה זאת), ואלו בהמשך (מ', י"ז) נאמר: "הוקם המשכן" (בנין סביל, כאלו נעשה מאליו), ורק לאחר מכן: "ויקם משה את המשכן". המדרש (תנחומא) מספר כי משה אמר: "רבונו של עולם, איני יודע להעמידו" (כי קרשי המשכן היו גבוהים וכבדים). ה' אמר לו: "עסק בידיך ואתה נראה כמעמידו, והוא עומד מאליו".

הדבר מלמדנו שעל האדם לעשות את המקסימום האפשרי בצד המעשי ("תקים"), ורק לאחר מכן תבוא הסיעתא דשמיא (העזרה משמים) והדבר יעמד ויתקים ("הוקם").

בכל ענין רוחני, על האדם להשקיע את כל כוחו, ואז ה' יסיע בידו להשלים את המלאכה.

המשכן היה מקום מפגש בין ישראל לבין הקדוש ברוך הוא - אהל מועד. בדורות מאחרים יותר, הישיבות ובתי הכנסת הפכו להיות - "משכן מעט", מקום שבו השכינה שורה בלמוד התורה. רבי יוסף, רבה של אישישוק, היה נוכח במעמד הנחת אבן הפינה לישיבת וולאז'ין, וכך כתב: ראיתי בעיני את הישיבה הקדושה בוולאז'ין שיסדה הגאון הקדוש רבי חיים על ידי תפלות ובקשות, בכיות הרבה, בדמעות שליש ממש, עד שזכה לזה. למרבה בכיתו במשך שעה ארכה, אמרו אז שיכולים היו לגבל את החימר לאבן-הפינה בדמעות הרותחות שהזיל מעיניו... ואלו הדמעות שנספגו ביסוד בנינה של הישיבה, הן הן ששמרו והגנו עליה מפני סערות התקופה, עד שנתקימה בה הכתוב: "הזרעים בדמעה ברינה יקצרו".

שנים רבות לאחר מכן, כאשר בראשות הישיבה כהן בנו, רבי יצחק, נוסדה ישיבה חדשה באחת העירות. חגיגת-היסוד נערכה ברב פאר והדר ובתכונה רבה, וכל אנשי הסביבה הזמנו לארוע והשמחה היתה רבה. עבר זמן, ואחד הבחורים מישיבה זו בא ללמד בוולאז'ין. רבי יצחק התענין אצלו בפרטי המאורע, וכשספר הבחור על השמחה הגדולה שנערכה ברב טכס ותכונה, הגיב על כך רבי יצחק בדאגה: מי יודע אם יהיה קיום לישיבה זו. כשאבא ז"ל הניח את אבן הפינה לישיבתנו, היה כלו מלא חרדה ביום זה, ולא עוד אלא שבכה אז והזיל דמעות עד שלא היה צרך במים כדי לגבל את החימר...

ה'חפץ חיים' רגיל היה לומר: העולם חושבים שישיבה בונים בכסף, אך לא כך היא האמת. לבנין ישיבה צריך שלושה דברים: א. שיהיה המוקם מכשר. ב. טהרת הלב. ג. דמעות.

בכך מונע את כח הרע לשלט במעשה ידיו, ותשרה השכינה שם. כעין זה מצינו בבנית ישיבת פונוביז׳. ביום הנחת אבן הפינה של הישיבה, עלה וטפס מרן ה'חזון אי"ש' אל מרומי הגבעה כדי להיות נוכח בטקס שנערך תחת הרשם המדכא של אימי ההשמדה האימה באירופה.

הארוע נפתח באמירה נרגשת של פרקי תהלים פסוק אחר פסוק. לאחר מכן הניח הרב מפונוביז׳ את אבן הפינה ופרץ בבכי תמרורים שזעזע את הנוכחים ובזה נסתים הטקס.

כשפנו ללכת, אמר לו ה'חזון אי"ש': כשמתחילים עם יין שיכר ומגדנות - ספק מצליחים ספק אין מצליחים. אבל אם זורעים בדמעה - יש ערבה בדמעות טהורות שבודאי יצליחו! ['אוצרות התורה']

פרשת החדש

חכמים תקנו לישראל ששבת שמברכין בה חדש ניסן יהיו קוראין בתורה מלבד פרשת השבוע, גם פרשת "החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות י"ב, ב') שבפרשת בא.

הטעם לקריאה זו - חשיבותו של חדש ניסן, שהוא ראש לכל החדשים, ומלך עליהם ('לכם' אותיות 'מלך') ומצוה לקדשו יותר מכל החדשים. לכך מכריזין עליו לקדשו ברבים בשבת, שהוא יום כנוס ואספה בבתי כנסיות, על ידי קריאה זו בתורה וההפטרה בנביא. ואין קריאה זו הקדוש של החדש, שאין קדוש החדש אלא בבית-דין ממחים בזמן שהיתה נוהגת סמיכת דינים בישראל, ועל ידי עדים שראו את הירח החדש, אבל יש בזה משום תוספת קדוש על ידי ההכרזה שעושים לחדש ניסן יותר מלחדשים אחרים.

ועוד, שעל ידי קריאה זו שמודיעים לעם על כניסת ניסן, מזכירים להם שחג הפסח קרב לבוא, ויכינו עצמם לעלות לרגל, לפי שחמורה מצות עליה לרגל בחג הפסח משאר הרגלים, שיש בה מצות הקרבת הפסח שיש בה ענש כרת.

ודוד המלך אומר (תהלים מ, ו): "רבות עשית אתה ה' אלקי נפלאתיך ומחשבתיך אלינו", אמר רב סימון: חשבונותיך - אלינו: שכל 2448 שנים, עד שלא יצאו ממצרים, היה הקדוש ברוך הוא יושב ומחשב חשבונות ומקדש את השנים ומחדש חדשים, וכיון שיצאו ממצרים מסרן להם, "החדש הזה לכם" - לכם הם מסורים (על פי ספר התודעה).

"החדש הזה לכם" - פרש ה"בית יוסף": עד כה יחסו המצרים חדש זה לעצמם ולרום מזלם, כי מזלו הוא טלה, והמצרים עבדו לטלה. והנה בעצומו ובתקפו של החדש, כשהירח במלואו והמזל בשיאו - נגפו המצרים, והקדוש ברוך הוא עשה בהם ובאלהיהם שפטים, ובני ישראל הקריבו את השה - אלוהי מצרים, קרבן לה'. בכורי מצרים מתו, ובני ישראל יצאו ביד רמה - הרי זה לאות כי כל אלהי העמים אלילים, אין בהם תועלת ואין בהם ממש. חדש זה הפך למצרים ליגון ואנחה, חדל מהיות החדש שלהם, והפך לחדש שלנו - כי בו היינו לעם ה'.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]