"ועשית מסך לפתח האהל תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה רקם" (כ"ו, ל"ו) - ספור

לכל אדם, בשלב כלשהו בחייו, מזדמן לעמד בפני נסיון. יש אשר מקבלים מאת השם נסיונות גדולים, ויש כאלו שנשלחים אליהם נסיונות 'קטנים' יחסית, אך גם הם דורשים תעצומות נפש לצרך העמידה בהם.

בכל נסיון יש בטוי למדת בטחונו של האדם בקדוש ברוך הוא. ככל שהוא חי יותר את מציאותו והשגחתו של הקדוש ברוך הוא ובוטח בו יותר, כך יצליח להתמודד באפן נכון יותר ולקבל את הדברים מבלי לאבד את עשתונותיו וביתר שלוה.

בענין זה ספר הרב יעקב שיש שליט"א את הספור הבא: הספור ארע באזור מגורי, בשכונת 'אור החיים' בבני ברק. יהודי נכבד וחשוב, אחד מסופרי הסת"ם החשובים בבני ברק, ספר כי לרגל עשרים וחמש שנות נשואיהם, החליטה רעיתו להפתיע אותו במתנה יחודית ומענינת במיחד.

במקצועה היא תופרת מדפלמת, וכך במשך שבעה חדשים תפרה מפה מיחדת במינה לשלחן שבת. לא היתה זו סתם מפה, היו בה עטורים מרהיבים ביפים. למי שיש מעט משגים בתחום, נאמר רק שהיו במפה ששים אלף 'איקסים' של מכונת תפירה... בליל שבת, כשיצא לבית הכנסת, הורידה אשתו את המפה הותיקה והחליפה אותה במפה המיחדת. היא אף הזמינה לסעדה את כל הילדים הנשואים. האוירה היתה מיחדת במינה. שלחן השבת היה משלם! כששב היהודי מבית הכנסת, התפעל ביותר מכל מה שהכינה לכבודו.

במוצאי שבת נשמעו נקישות על הדלת. בפתח עמד אברך צעיר ובקש מבעל הבית טובה: הוא סופר סת"ם מתחיל, וצריך לעשות איזשהו תקון ביריעה. מאחר שהוא מענין שלא ישאר סימן הכר לתקון הצריך להעשות, הוא מבקש את עזרת סופר הסת"ם הותיק בתקון הזה.

היהודי נענה ברצון, הכניס את האברך לסלון, הניח את היריעה שהביא על השלחן המכסה במפה ומעליה מפת נילון חד פעמית ועמד להתחיל בתקון. אלא שמפת הנילון גרמה לגויל לזוז מדי פעם. הסופר הרים את מפת הנילון החד פעמית והניח את היריעה על המפה עצמה. הוא תקן בזהירות, ופתאום, תוך כדי התקון, הגויל קפץ וכל בקבוק הדיו השחר, דיו של ספר תורה שאינו יורד, נשפך על המפה החדשה. 'זה אולי נשמע מגחך' - ספר לי האיש - 'אבל באפן ספונטני נטלתי את הכובע והחליפה שלי וברחתי מן הבית...

הסופר השני לקח בידו את הגויל וברח אחרי. בדרך נתקלתי בבתי ופלטתי לעברה: "אני בגנה, עוד חצי שעה תעדכני אותי מה קורה"... ישבו שני הסופרים בגנה. האברך הצעיר היה מלא בושה וכלמה. בגלל התקון שלו נהרס השלום בית... הסופר הותיק גם הוא לא ידע את נפשו. מה אומרים אחרי דבר כזה? איך אפשר לרצות אדם שעמל של שבעה חדשים ירד לו לטמיון ברגע אחד בגלל חסר זהירות וחסר אחריות של מקבל המתנה?!

"אחרי כרבע שעה מתקשרת בתו מן הבית: 'אבא, בוא הביתה. הכל בסדר, אין שום בעיה'. 'אני לא מסגל' - הוא עונה לה - 'בואי את לכאן'.

הבת מופיעה בגנה כעבר דקות אחדות. הוא שואל אותה כשכלו מתוח: 'איך אמא הגיבה? מה היה בבית'?...

והבת ספרה: 'לא אמרנו לאמא שום דבר. איך אפשר לומר לה משהו? שבעה חדשים של עבודה, ששים אלף איקסים... חכינו שהיא תכנס לסלון ותראה לבד מה קרה.

ישבנו בסלון, ופתאום היא הגיעה. מבט אחד לעבר המפה הבהיר לה בדיוק מה היה. היא הביטה במפה ארכות, אחר כך התקרבה אליה, קפלה אותה והניחה אותה בפח, כשהיא אומרת משפט אחד: "עד עכשיו עשיתי ששים אלף איקסים, עכשיו אני עושה את ה'וי' הראשון...". לדעת לשתק, לדעת להתמודד, לדעת לעמד בנסיון"... ['הנני בידך']