חודש אדר

חדש אדר הוא החדש האחרון של השנה, ומזלו דגים, שפרים ורבים ומכסים מהעין, ואין הקללה שורה בהם, ואפלו במי המבול נצלו, כיון שלא השחיתו דרכם.

אף ישראל נמשלו לדגים החיים במים, אף ישראל חייהם בתורה שנמשלה למים, וכשם שהדגים רבים ומתרבים בחדש זה, כך תורתם של ישראל עלתה בחדש זה, שקבלו את התורה מרצונם בימי מרדכי ואסתר, ובחדש זה נולד ונפטר משה רבנו, שהתורה נקראת על שמו.

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, שהיו שליחי בית דין מכריזין: מי שנפלו לו זרעי כלאים - יעקרו עתה, שנכר כבר בחדש אדר, ואם לא עקרו עובר על לאו, אבל האוכל מתר. ואסור הרכבה זה רק בשני מיני אילנות, אבל זרע אילן עם תבואה מתר לכתחלה, חוץ מגפן עם תבואה שאסור אפלו לאכלם.

מובא בגמרא (תענית): "משנכנס אדם מרבים בשמחה". מענין שלא הרמב"ם ולא ה'שלחן ערוך' הביאו דין זה להלכה, מה שאין כן את הענין 'משנכנס אב ממעטין בשמחה' - מובא להלכה עם הדינים שיש למעט בשמחה בחדש זה. אבל משנכנס אדר במה מרבים בשמחה - לא מובא. שהרי בכל יום טוב או שמחת חתן וכלה יש דין של שמחה על ידי יין ובשר המביא לשמחה. אבל באדר אין דין של רבוי סעודה, רק בפורים ובשושן פורים יש ענין של רבוי סעודה. ואם כן במה מתבטא ענין זה? ועוד, הרי אנו מצוים כל השנה על השמחה בעשית המצוה, כך כתב הרמב"ם (פ"ח מהלכות לולב הט"ו): השמחה שישמח האדם בעשית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהם, עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כ"ח, מ"ז), ודוד המלך אומר: "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק, ב). אם כן במה שונה השמחה בחדש אדר משאר השנה?

כתב ה'משנה למלך': אמות העולם מקנאים בבני ישראל מאוד, כי רואים ש"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" - שהיא השמחה, ומחפשים עצה להפסיקם משמחה זו.

יהודי עובד את ה' בשמחה כל השנה, כי הוא מעלה על לבו את עבדת היותו יהודי ובן לבוראו. הוא מתמלא רגשי שמחה על 'שלא עשני גוי' - ומצד שני - כמה טוב להיות יהודי, כי אין ליהודי שמחה גדולה משמחת תענוגי מצוות ומעשים טובים.

ושלמה המלך (משלי י"ח, י"ד) אמר: "רוח איש יכלכל מחלהו". וכותב הגר"א 'האיש תמיד בשמחה, אף כשתבוא עליו מחלה חס ושלום - בשמחה יבטלנה', וההסבר 'רוח איש' - איש השולט ברוחו, מסיר את עננת המרה השחרה מנגד עיניו, ומדת הבטחון מתגברת בלב שמח, ומדת האמונה מתחזקת בשמחתו. ועלינו לזכר את דברי שלמה המלך: אף שתבוא מחלה על האדם - בשמחתו יבטלנה. והרב מברטנורא אומר (על המשנה באבות פ"ד מ"ב): 'שכר מצוה מצוה' - כל מה שהאדם מתענג בעשית המצוה, נחשב לו למצוה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצוה שעשה, ועל הענג שנהנה בעשיתה.

והוסיף ה'חתם סופר' לשבח את השמחה, שכר שמחת מצוה גדול יותר מהמצוה עצמה.

ו'רבנו בחיי' כתב: אם נפשו של אדם עגומה עליו, על היהודי לעורר עצמו לשמח, לחזק כוחות הגוף במאכל ובמשתה כדי לבצר כוחות הנפש.