בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת תרומה

דבר העורך

פרשתנו וכך גם פרשות תצוה, כי תשא, ויקהל ופקודי, עוסקות בבנית המשכן וכליו. לצרך כך הקדוש ברוך הוא מצוה את משה רבנו להרים תרומה שנאמר: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", אומר ה'אור החיים' הקדוש; ולדרך זה ידבר הכתוב גם בתרומת המשכן ויחפץ ה' שכל נדבה תהיה מלב ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב.

אמר הקדוש ברוך הוא: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוכו לא נאמר אלא "בתוכם" - הכונה בלבו של כל אדם. לכן בפרשות הללו ענין נדיבות הלב מופיע עשרות פעמים, לומר לך שכל אדם עליו להכניס את הקדוש ברוך הוא לתוך לבו.

ואומר החיד"א ('פני דוד'): ודרך רמז ותוכחות מוסר אפשר לרמז כי ישתדל האדם להיות הוא עצמו מקדש וכל כלי הקדש יהיו בו בעצמו. הא כיצד יראה עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו כמו שאמרו ז"ל על הפסוק "בקרבך קדוש" ויעשה עצמו בתי הנפש בית המקדש להתקדש בעשר קדושות ויטהר רעיוניו. ויעשה בו מעין דגמה לכלי המקדש, דהינו מזבח יעשה הכנה בגופו מזבח גדול לזבח יצרו וכל יצר מחשבות לבו אלו הן הנשרפין באש יראת ה' אשר תלהט בקרבו והיא אש של גבוה ומצוה להביא מן ההדיוט להתעורר בצום ובכי ותכף משמיא מיהב יהבי אש גבוהה רבוצה כארי בלבו לב טהור וזבח עליו כל יצר הרהורים רעים והיו לבער, ויעשה הרמת הדשן להסיר שירי שיריים מהרהורים רעים, ומצות הרמת הדשן בכל יום כי היצר הרע מתחדש בכל יום ומכניס מחשבות רעות.

המלבי"ם (בפרשת צו) כתב על הפסוק (ויקרא ט, ו) 'ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו': 'לא ידענו מה צוה שיעשו הם, והלא הם לא עשו דבר, רק אהרן עבד עבודתו. ופרש בספרא בדרך הדרוש, שצוה שהם יעשו מעשה הכהן גדול, שמה שיעשה הכהן גדול בבית המקדש הגדול - יעשו הם בבית המקדש הקטן שהוא לב (האדם) משכן כבוד ה'. וכמו שזבחו כוחות החיים והקטירו אותם על מוקדה במזבח הגדול, כן יזבח כל איש כוחות נפש המתאוה והמתעורר מסטרא דבעירא שהוא היצר הרע, על מזבח הקטן להעבירו על ידי אש אהבת ה' שלהבת י-ה, עד שיחד כוחותיו ומחשבותיו לאדון הכל, ואם עשיתם כן 'וירא אליכם כבוד ה" - לשכן כבוד בתוככם.

לפי דברי המלבי"ם נמצא שכל אדם דומה לאהרן הכהן! כל אדם הנו בית המקדש קטן שהוא לב משכן כבוד ה', וברשותו - מזבח פרטי ואישי, ומה שעושה אהרן הכהן בבית המקדש הגדול, מצוה כל אדם לעשות בבית מקדשו הקטן. וכשם שאהרן הכהן עמד והקריב בהמות על המזבח לריח ניחח אשה לה', כך כל אדם, כשהוא מתגבר על יצרו הרע, כובש את הנפש המתאוה, מכניע ומצנן להיטות חמו של היצר הרע המסית ומדיח, הרי הוא זובח הלכה למעשה קרבנות לפניו יתברך. ובכח מה? בכוח האש הפנימית! האש היוקדת בלבו באהבת אמת לבורא כל העולמות. האש, אש הקדש, מבטלת ומכניעה כלבה רותחת את להיטות היצר הרע. מה יעשה אדם שהחריב ביתו ושרף היכלו, העמיד צלם בהיכל, האם יש תשובה למעשיו? התשובה: יש ויש! כך אמר התנא בבא בן בטא להורדוס: 'מי שכבה אורו של עולם יעסק באורו של העולם, ויבנה את בית המקדש'!

כך, מי שכבה האור האלוקי שבלבו בעברות, ובהרהורי עברה הקשים מעברה, ילך ויעסק באורו של עולם, בתוספת מצוות בכונה, בתפלה ובברכות, ובלמוד תורה. כך נבנה בית מקדשנו הפרטי, נגדר פרצותיו ונוסיף על הדרו. כך נזכה להשראת השכינה בלבנו! וישמע החכם ויוסף לקח.

תרומה - תוכן ענייני הפרשה

א. צווי ה' לקחת מאת בני ישראל י"ג סוגי חמרי גלם כתרומה לצרך בנית המשכן (כ"ה, א'-ט').

ב. מצות עשית ארון העדות ובדיו (לנשיאתו), ועליו הכפרת שעל גבה הכרובים.

ג. צווי עשית השלחן וכליו - קערות לאפית לחם הפנים, כפות ללבונה, עמודים, ומקלות בין הלחמים (כ"ה, כ"ג-ל).

ד. צווי עשית המנורה וכליה (נרות, מלקחים, ומחתה).

ה. צווי עשית האהל שעל גבי המשכן, המרכב משלוש שכבות של כסויים: מצמר - 10 יריעות מחברות זו לזו שארכן יחד 40 אמה, מעזים - 11 יריעות משער עזים, שארכן יחד 44 אמה ומעל שתיהן מכסה של עורות אילים ועורות תחשים (כ"ו, א'-י"ד).

ו. מצות עשית 48 קרשי המשכן (המשמשים כקירות למשכן) והעמדתם מלמטה על אדני כסף, טבעות לחזוק מלמעלה, ובתוך נוסף חזוק על ידי הבריחים (כ"ו, ט"ו-ל).

ז. מצות עשית הפרכת להבדיל בין הקדש לבין קדש הקדשים, וסדר העמדת כלי המשכן ומסך לפתח האהל.

ח. צווי עשית מזבח מנחשת לקרבנות (בחצר המשכן) (כז).

ט. הוראות על עשית חצר מסביב למשכן; מקפת קלעים מפשתן, על עמודי כסף, ואדני נחשת. ארך החצר מאה אמה, ורחב חמשים אמה, ומסך לפתח חצר המשכן.

"ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עמדים" (כ"ז, ט"ו) - ספור

אדם גדול היה רבי אלעזר ענגלשטין ז"ל, אשר נהג בכל לילה לקום עם בניו בחצות ליל, לקונן על חרבן בית המקדש, והיה אומר 'תקון חצות' בבכיות נוראות ובדמעות שליש.

גם בנו ר' יצחק ז"ל המשיך בדרכי אביו ובכל לילה קם בשעת חצות ואמר 'תקון חצות' בבכיות כפי שראה אצל אביו, ולאחר מכן ישב ללמד עד אור הבקר. לצרך פרנסתו היתה לו נגריה לבנית רהיטי עץ, ודמעותיו שהזיל מעיניו בעת תקון חצות נגרו על העצים שמהם התקין את הרהיטים.

לימים, כאשר בנה רבי שלום רוקח - השר שלום מבעלזא זי"ע את בית הכנסת בעיר בעלזא - שכידוע נבנה לאחר הכנות נעלות ובכונות מיחדות - והגיעה העת לבנות את ארון הקדש בבית הכנסת, שלח האדמו"ר להביא אליו את ר' יצחק הנגר, שגר בעיר רחוקה מבלעזא, והזמין אצלו את הקמת ארון הקדש והרכבתו. כאשר שמעו הנגרים בני העיר בעלזא שהאדמו"ר שלח להביא נגר ממקום רחוק, דאב לבם על זה, ובפרט שידעו את גדל הזכות לבנות את ארון הקדש. טכסו עצה ביניהם ובהכנעה רבה נכנסו אל הקדש פנימה ושאלו בתמיהה: האם חסרים נגרים בבעלזא, שצריכים להביא נגר ממרחק, לבנות את ארון הקדש.

ענה להם האדמו"ר: 'אכן אין חסרים נגרים בעירנו, אבל נגר יהודי זה רוחץ את העצים בדמעות עיניו בעת עריכת תקון חצות, ולפיכך בחרתי בו כדי לבנות את ארון הקדש לבית הכנסת.

ואכן, זכה, רבי יצחק ענגלשטין ז"ל, שארון הקדש בבית הכנסת בבעלזא נבנה על ידו. ['עלון עלים לתרופה']

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה, ח) - הפסיעות שהחריבו את בית המקדש

בגמרא (סנהדרין צ"ג.) מספר על נבוכדנצר שעלה על ירושלים והחריב את בית המקדש הראשון. לגדלתו ומלכותו זו לא זכה אלא כשכר על שפסע ג' פסיעות לכבוד הקדוש ברוך הוא.

וכך מצינו בנביא ובגמרא (מלכים ב' כ', א'-י"ג; ישעיהו ל"ח, א'- ל"ט, א'; דברי הימים ב' ל"ב, כ"ד; ברכות י'.) היה זה בעת שחזקיהו מלך יהודה נטה למות, הקדוש ברוך הוא בקש לסלקו מהעולם כענש על שמאן לעסק בפריה ורביה. ומדוע מאן חזקיה להוליד בנים? לפי שברוח קדשו ידע שמחלציו עתיד לצאת בן רשע, מנשה שמו. באותם ימים בהם שכב חזקיהו על ערש דוי, הגיע ישעיהו הנביא אל הארמון ובקש להכנס אל המלך, וכאשר עמד לפניו הודיעו בשם ה': "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה".

חזקיהו הסב פניו אל הקיר ונשא תפלה לבורא העולם ממעמקי לבבו, אך ישעיהו הודיעו כי אין לו כל סכוי לקום ממטת חליו. 'כבר נגזרה הגזרה'! בשר ישעיהו את הבשורה הקשה, אולם חזקיהו מאן לקבל זאת. 'בן אמוץ', פנה לישעיה, 'כלה נבואתך וצא! כבר מקובלני מבית אבי אבא: אפלו חרב חדה מנחת על צוארו של אדם - אל ימנע עצמו מהרחמים'.

הגמרא מספרת כי תפלת חזקיהו עשתה פרות ובשמים התבטלה הגזרה ונקצבו לו שנות חיים, ועוד טרם הספיק ישעיהו לצאת מהעיר - נאמר לו בנבואה כי עליו לשוב על עקבותיו, לעלות לארמונו של חזקיה ולבשרו שמן השמים הוסיפו לו 15 שנות חיים. ישעיהו עשה כן ובשר לחזקיהו כי בקרוב יקום ממטת חליו, אך חזקיהו בקש אות ומופת על כך. ישעיהו נענה לו והודיעו כי היום יתארך בעשר שעות, ובזה ישבו למקומן אותן עשר שעות שנחסרו מהיום בו נפטר אביו הרע אחז, על מנת שלא יוכלו להספידו. היום שהתארך עורר הדים רבים בעולם, ומרודך בלאדן בן בלאדן, מלך בבל, החליט לשלח אגרת ברכה לחזקיהו המלך, שבגינו האריכה השמש את מסלולה.

הגמרא מספרת כי סופרו הקבוע של מלך בבל היה נבוכדנצר, ודוקא באותו יום נעדר נבוכדנצר מארמונו של מרודך, וסופר אחר נסח את המכתב במקומו. האגרת נכתבה ונחתמה וכמעט שנשלחה, ובדיוק אז הופיע נבוכדנצר בארמון. 'כיצד נסחתם את האגרת'? התענין, ויועציו של המלך השיבוהו: 'שלמא למלכא חזקיה, שלם לקרתא דירושלם, שלום לאלהא רבה'. 'האמנם'?! הזדעק נבוכדנצר, 'האמנם דרשתם בשלום חזקיהו וירושלים לפני שדרשתם בשלום אלקיו'?! יועציו של מלך בבל קבלו את דברי נבוכדנצר, ומיד מנוהו לשליח לתקן את הטעות. 'קורא האגרת הוא יקימנה'. נבוכדנצר מהר לרוץ אחר השליח שאחז את האגרת בידו, ורגליו עשו ג' פסיעות, ויש אומרים ד' פסיעות, לשם כך.

המלאך גבריאל בכבודו ובעצמו ירד מהשמים ומנע בעדו מלהמשיך בדרכו, כדי שהדבר לא יעורר קטרוג על ישראל. ומה קבל נבוכדנצר כשכר על ג' פסיעותיו אלו לכבוד הקדוש ברוך הוא ? - את הכוח והיכלת להחריב את בית ה'! והדבר מעורר עד היכן מגעת כוחה של פסיעה לכבודו של הבורא! ואפלו פסיעתו של גוי ערל! אגב, מענין שמידי יום בכל תפלה פוסעים אנו ג' פסיעות כדי לבטל אותו כוח שנתן לנבוכדנצר על ג' פסיעותיו. ה'משנה ברורה' (ס' קכ"ג סק"ב), מצין כי אחד הטעמים שאנו פוסעים ג' פסיעות בסיום תפלת 'שמונה עשרה' ומבקשים לאחר מכן על בנין בית המקדש, לפי שתחלה עלינו לפסע ג' פסיעות לכבודו יתברך, על מנת לבטל את כוח ג' פסיעותיו של נבוכדנצר, ואחר כך לבקש על בנין בית המקדש שהחריב נבוכדנצר ברשעותו, שיבנה במהרה בימינו אמן. ['דרך עץ החיים']

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה, ח) - ספור

רבי יצחק וינברג השתתף בסיום הש"ס בלונדון ודרש בפני הקהל. בדרשתו ספר על משפחה מרבת ילדים, אשר לדאבון לבה אחד מילדי המשפחה סר מן הדרך.

יום אחד אמר הילד להוריו: "אני עוזב את הבית. קניתי טלפון ניד עם מספר חדש, חסוי. אני מבקש מכם: אל תחפשו אותי ואל תצרו אתי קשר"!

לפני שההורים הספיקו לעכל את דבריו, הוא נטל את תיקו ועזב את הבית. ההורים ההמומים לא ידעו את נפשם מרב צער, ולא היה להם קצה של משג היכן שוהה בנם.

האב שכר חוקר פרטי שיאתר את בנו, ולאחר ברור קצר אתר החוקר את הבחור בדירה בתל אביב.

האב לקח תיק, ארז בו טלית ותפלין, כמה ספרים, אכל ושתיה, שמיכה ואפדה, ונסע לתל אביב. הוא התישב על ספסל מתחת לדירה בה התאכסן בנו, התקשר אל בנו ואמר לו: "אני יושב על הספסל מתחת לדירתך. אני אוהב אותך ומחכה לך. אשמח לשוחח אתך. כשתרצה לדבר אתי - רד אלי ונדבר".

הבן לא האמין למשמע אזניו, הוא הציץ מן הדירה וראה את אביו יושב על הספסל. האב ראה את חרכי התריס נפתחים והבין שבנו ראה אותו, אך הבן בשלו: "אבא, בקשתי מכם להניח לי, אמרתי לכם שאני לא רוצה שום קשר"!

אולם גם האב הפגין עקשנות... במשך ארבעה ימים וארבעה לילות (!) לא עזב את הספסל.

והנה, ביום החמישי צפתה לו הפתעה: הבן ירד מן הדירה ובא אליו. השנים התחבקו בהתרגשות רבה, ואז אמר הבן לאביו: "אבא, אני חוזר אתך הביתה". הבן חזר הביתה - ושב מדרכו לדרך חדשה.

לימים, שוחח האב עם בנו שיחת נפש. בהזדמנות זו אמר האב לבנו: "יודע אני מה החזיר אותך אלינו; התפלות והדמעות שלנו. אבל מסקרן אותי לדעת, מה רכך אותך וגרם לך להתרצות ולחזר הביתה"?... והבן השיב: "עקבתי אחריך במשך כל הימים שישבת על הספסל מתחת לדירתי. אמרתי לעצמי: איזו מסירות, איזו אהבה! מי מסגל לשבת על ספסל במשך ארבעה ימים רצופים ולהמתין שאבוא אליו? רק מי שמסור לי בכל לבו ורוצה אותי בכל נפשו ומאודו! ואז הכתה בי ההבנה כמה עגמת נפש גרמתי לכם, כמה צער צערתי אתכם. חשבתי בלבי: זה לא מגיע לכם! איך אני מעז לעשות זאת למי שכל כך מסור לי ואוהב אותי?! ואז אמרתי לעצמי: מי שכל כך רוצה אותי - אני אבוא אליו"!

רבי יצחק וינברג סים לספר את הספור לקהל המשתתפים בסיום הש"ס, וזעק: בגלל חטאינו הקדוש ברוך הוא שרף את ביתו והחריב את היכלו. ומאז ועד היום, במשך קרוב לאלפים שנה, הקדוש ברוך הוא 'יושב על הספסל' ומחכה לנו שיוכל לבנות את ביתו ונוכל לשוב אליו!...

"ויקחו לי תרומה..." (כ"ה, ב') - ספור

רשת הכוללים "יששכר באהלך", בראשות רבי אלחנן ויסבורד שליט"א, היא אחת ממעזי התורה הגדולים בארץ ישראל.

1800 אברכים מכל רחבי הארץ הוגים בתורה ושוקדים על תלמודם בכוללים אלו. אחזקת הכוללים, היא, כמובן, משימה כבדה מנשא. ההוצאה החדשית עומדת על מיליוני שקלים. הרב ויסבורד נטל על כתפיו את העל, ולשם כך הוא נוסע לחו"ל כמה פעמים בשנה ומתרים נדיבי עם.

פעם הצטבר גרעון של מיליוני שקלים, ובמשך כמה חדשים לא קבלו האברכים את המלגה. הרב ויסבורד נסע לארצות הברית כדי לגיס כסף לאברכים. יש נסיעות מצלחות יותר ומצלחות פחות, אולם הוא אינו זוכר חסר הצלחה כמו בנסיעה ההיא... בקשי הצליח לממן את כרטיס הטיסה...

הוא התקשר לבני ביתו של מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל ובקש למסר לו שמצבו בכי רע. מרן שמע את הדברים ואמר: "תגידו לרב ויסבורד שיאמר את כל ספר התהלים ברצף בלי להפסיק בדבור כלל, והשם יעזר". הרב ויסבורד עשה כמצות הרב. הוא העביר את מכשיר הטלפון שלו למצב רטט, לקח ספר תהלים ובמשך שעתים וחצי רצופות אמר את כל ספר התהלים. הוא המתין לראות כיצד נפתחים שערי ההצלחה, אך היא בוששה לבוא... הוא חזר והתקשר לרב שטינמן, והרב חזר על עצתו הקודמת: "שיאמר פעם נוספת את כל התהלים בלי הפסקה, והשם יעזר". הרב ויסבורד התישב לומר את כל ספר התהלים פעם נוספת, אך שערי ההצלחה עדין היו נעולים על מנעול ובריח... הוא לא אמר נואש ושוב התקשר לבית הרב. תשובת הרב היתה: "שיאמר פעם נוספת את כל התהלים בלי הפסקה". הרב ויסבורד אמר את כל ספר התהלים בפעם השלישית, וכשגם זה לא הועיל, הוא שב והתקשר לבית הרב וקבל שוב ושוב את אותה הוראה: לומר את כל ספר התהלים בלי הפסקה... לאחר שסים את כל ספר התהלים בפעם החמישית הוא הציץ במכשיר הטלפון שלו וראה שיחות רבות שלא נענו. מסתבר שכמה מידידיו בארצות הברית התקשרו אליו, וכשלא היה מענה, דאגו לשלומו. הם ידעו שמצב הכוללים שלו קשה, וחששו שיש קשר בין הדברים. אולי המצב הקשה הפיל אותו והוא אינו חש בטוב... הם התחילו להתקשר לכמה גבירים שקשורים לרב ויסבורד, ושאלו אם היה להם קשר אתו. כלם השיבו בשלילה והדאגה גברה... הם ספרו לגבירים שהקשר אתו נתק, והוסיפו לספר על מצבם הקשה של הכוללים. הדברים נגעו ללבם, והם החליטו להרים תרומה נכבדה ביותר לכוללים. אחד מידידיו נצח על המלאכה, ובזה אחר זה נערמו התרומות והגיעו לסכום של ארבעה מיליון דולר! כעת פנה הרב ויסבורד לענות לאנשים שחפשו אותו... כששמעו את קולו הם נשמו לרוחה. ואמרו לו: "למה לא ענית? דאגנו לך! חששנו שהמצב הקשה של הכוללים הפיל אותך" הרב לך התנצל והסביר להם: 'אספר לכם מה קרה: ספרתי לרב שטינמן שאני לא מצליח לגיס את התרומות, והוא הורה לי לקרא את ספר התהלים בלי הפסקה. עשיתי כמצותו, לכן העברתי את מכשיר הטלפון למצב רטט". "אל דאגה", אמרו לו, "בינתים עשינו עבורך את המלאכה, גיסנו ארבעה מיליון דולר עבור הכוללים".

דוקא ההתנתקות המחלטת שלו מהטלפון למשך שעות ארכות כדי לקרא את ספר התהלים פעם אחר פעם - היא שגלגלה את הישועה!

בפסוק "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" יש שבע מלים ועשרים וארבע אותיות. עלינו להודות לקדוש ברוך הוא "עשרים וארבע - שבע", על החסדים הגדולים שהוא עושה לנו "עשרים וארבע - שבע"... בכל עת ובכל שעה, גם כשאנו שרויים בחשך ואפלה, הקדוש ברוך הוא עוטף אותנו בחסדים גדולים. לעתים איננו רואים זאת, כי החשך מכסה ומסתיר אותם, אך כשמסתלק החשך, רואים בבת אחת ישועות גדולות. אז מתברר כי לרגע אחד לא עזב הקדוש ברוך הוא חסדו מאתנו, כל העת היינו עטופים בחסדיו הגדולים! ['שש באמרתך']

חודש אדר

חדש אדר הוא החדש האחרון של השנה, ומזלו דגים, שפרים ורבים ומכסים מהעין, ואין הקללה שורה בהם, ואפלו במי המבול נצלו, כיון שלא השחיתו דרכם.

אף ישראל נמשלו לדגים החיים במים, אף ישראל חייהם בתורה שנמשלה למים, וכשם שהדגים רבים ומתרבים בחדש זה, כך תורתם של ישראל עלתה בחדש זה, שקבלו את התורה מרצונם בימי מרדכי ואסתר, ובחדש זה נולד ונפטר משה רבנו, שהתורה נקראת על שמו.

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, שהיו שליחי בית דין מכריזין: מי שנפלו לו זרעי כלאים - יעקרו עתה, שנכר כבר בחדש אדר, ואם לא עקרו עובר על לאו, אבל האוכל מתר. ואסור הרכבה זה רק בשני מיני אילנות, אבל זרע אילן עם תבואה מתר לכתחלה, חוץ מגפן עם תבואה שאסור אפלו לאכלם.

מובא בגמרא (תענית): "משנכנס אדם מרבים בשמחה". מענין שלא הרמב"ם ולא ה'שלחן ערוך' הביאו דין זה להלכה, מה שאין כן את הענין 'משנכנס אב ממעטין בשמחה' - מובא להלכה עם הדינים שיש למעט בשמחה בחדש זה. אבל משנכנס אדר במה מרבים בשמחה - לא מובא. שהרי בכל יום טוב או שמחת חתן וכלה יש דין של שמחה על ידי יין ובשר המביא לשמחה. אבל באדר אין דין של רבוי סעודה, רק בפורים ובשושן פורים יש ענין של רבוי סעודה. ואם כן במה מתבטא ענין זה? ועוד, הרי אנו מצוים כל השנה על השמחה בעשית המצוה, כך כתב הרמב"ם (פ"ח מהלכות לולב הט"ו): השמחה שישמח האדם בעשית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהם, עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כ"ח, מ"ז), ודוד המלך אומר: "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק, ב). אם כן במה שונה השמחה בחדש אדר משאר השנה?

כתב ה'משנה למלך': אמות העולם מקנאים בבני ישראל מאוד, כי רואים ש"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" - שהיא השמחה, ומחפשים עצה להפסיקם משמחה זו.

יהודי עובד את ה' בשמחה כל השנה, כי הוא מעלה על לבו את עבדת היותו יהודי ובן לבוראו. הוא מתמלא רגשי שמחה על 'שלא עשני גוי' - ומצד שני - כמה טוב להיות יהודי, כי אין ליהודי שמחה גדולה משמחת תענוגי מצוות ומעשים טובים.

ושלמה המלך (משלי י"ח, י"ד) אמר: "רוח איש יכלכל מחלהו". וכותב הגר"א 'האיש תמיד בשמחה, אף כשתבוא עליו מחלה חס ושלום - בשמחה יבטלנה', וההסבר 'רוח איש' - איש השולט ברוחו, מסיר את עננת המרה השחרה מנגד עיניו, ומדת הבטחון מתגברת בלב שמח, ומדת האמונה מתחזקת בשמחתו. ועלינו לזכר את דברי שלמה המלך: אף שתבוא מחלה על האדם - בשמחתו יבטלנה. והרב מברטנורא אומר (על המשנה באבות פ"ד מ"ב): 'שכר מצוה מצוה' - כל מה שהאדם מתענג בעשית המצוה, נחשב לו למצוה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצוה שעשה, ועל הענג שנהנה בעשיתה.

והוסיף ה'חתם סופר' לשבח את השמחה, שכר שמחת מצוה גדול יותר מהמצוה עצמה.

ו'רבנו בחיי' כתב: אם נפשו של אדם עגומה עליו, על היהודי לעורר עצמו לשמח, לחזק כוחות הגוף במאכל ובמשתה כדי לבצר כוחות הנפש.

"ועשית מסך לפתח האהל תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה רקם" (כ"ו, ל"ו) - ספור

לכל אדם, בשלב כלשהו בחייו, מזדמן לעמד בפני נסיון. יש אשר מקבלים מאת השם נסיונות גדולים, ויש כאלו שנשלחים אליהם נסיונות 'קטנים' יחסית, אך גם הם דורשים תעצומות נפש לצרך העמידה בהם.

בכל נסיון יש בטוי למדת בטחונו של האדם בקדוש ברוך הוא. ככל שהוא חי יותר את מציאותו והשגחתו של הקדוש ברוך הוא ובוטח בו יותר, כך יצליח להתמודד באפן נכון יותר ולקבל את הדברים מבלי לאבד את עשתונותיו וביתר שלוה.

בענין זה ספר הרב יעקב שיש שליט"א את הספור הבא: הספור ארע באזור מגורי, בשכונת 'אור החיים' בבני ברק. יהודי נכבד וחשוב, אחד מסופרי הסת"ם החשובים בבני ברק, ספר כי לרגל עשרים וחמש שנות נשואיהם, החליטה רעיתו להפתיע אותו במתנה יחודית ומענינת במיחד.

במקצועה היא תופרת מדפלמת, וכך במשך שבעה חדשים תפרה מפה מיחדת במינה לשלחן שבת. לא היתה זו סתם מפה, היו בה עטורים מרהיבים ביפים. למי שיש מעט משגים בתחום, נאמר רק שהיו במפה ששים אלף 'איקסים' של מכונת תפירה... בליל שבת, כשיצא לבית הכנסת, הורידה אשתו את המפה הותיקה והחליפה אותה במפה המיחדת. היא אף הזמינה לסעדה את כל הילדים הנשואים. האוירה היתה מיחדת במינה. שלחן השבת היה משלם! כששב היהודי מבית הכנסת, התפעל ביותר מכל מה שהכינה לכבודו.

במוצאי שבת נשמעו נקישות על הדלת. בפתח עמד אברך צעיר ובקש מבעל הבית טובה: הוא סופר סת"ם מתחיל, וצריך לעשות איזשהו תקון ביריעה. מאחר שהוא מענין שלא ישאר סימן הכר לתקון הצריך להעשות, הוא מבקש את עזרת סופר הסת"ם הותיק בתקון הזה.

היהודי נענה ברצון, הכניס את האברך לסלון, הניח את היריעה שהביא על השלחן המכסה במפה ומעליה מפת נילון חד פעמית ועמד להתחיל בתקון. אלא שמפת הנילון גרמה לגויל לזוז מדי פעם. הסופר הרים את מפת הנילון החד פעמית והניח את היריעה על המפה עצמה. הוא תקן בזהירות, ופתאום, תוך כדי התקון, הגויל קפץ וכל בקבוק הדיו השחר, דיו של ספר תורה שאינו יורד, נשפך על המפה החדשה. 'זה אולי נשמע מגחך' - ספר לי האיש - 'אבל באפן ספונטני נטלתי את הכובע והחליפה שלי וברחתי מן הבית...

הסופר השני לקח בידו את הגויל וברח אחרי. בדרך נתקלתי בבתי ופלטתי לעברה: "אני בגנה, עוד חצי שעה תעדכני אותי מה קורה"... ישבו שני הסופרים בגנה. האברך הצעיר היה מלא בושה וכלמה. בגלל התקון שלו נהרס השלום בית... הסופר הותיק גם הוא לא ידע את נפשו. מה אומרים אחרי דבר כזה? איך אפשר לרצות אדם שעמל של שבעה חדשים ירד לו לטמיון ברגע אחד בגלל חסר זהירות וחסר אחריות של מקבל המתנה?!

"אחרי כרבע שעה מתקשרת בתו מן הבית: 'אבא, בוא הביתה. הכל בסדר, אין שום בעיה'. 'אני לא מסגל' - הוא עונה לה - 'בואי את לכאן'.

הבת מופיעה בגנה כעבר דקות אחדות. הוא שואל אותה כשכלו מתוח: 'איך אמא הגיבה? מה היה בבית'?...

והבת ספרה: 'לא אמרנו לאמא שום דבר. איך אפשר לומר לה משהו? שבעה חדשים של עבודה, ששים אלף איקסים... חכינו שהיא תכנס לסלון ותראה לבד מה קרה.

ישבנו בסלון, ופתאום היא הגיעה. מבט אחד לעבר המפה הבהיר לה בדיוק מה היה. היא הביטה במפה ארכות, אחר כך התקרבה אליה, קפלה אותה והניחה אותה בפח, כשהיא אומרת משפט אחד: "עד עכשיו עשיתי ששים אלף איקסים, עכשיו אני עושה את ה'וי' הראשון...". לדעת לשתק, לדעת להתמודד, לדעת לעמד בנסיון"... ['הנני בידך']

"ויקחו לי תרומה..." (כ"ה, ב) - כשישראל עושין רצונו של מקום, מוסיפים כח בפמליא של מעלה

כל אדם חיב לעבד את הבורא במעשה ובמחשבה, בזה הוא מקים שכינתא מעפרא (שכינה מעפר), כשיתרומם האדם - תתרומם השכינה כביכול, הינו 'תרומה' - לשון התרוממות. כשישראל מתרוממים במצוות, הם גורמים להתרוממות השכינה כביכול, וזהו 'לי תרומה' - שתגרמו להתרוממות השכינה.

כמו שמצינו במדרש: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מוסיפים כח בפמליא של מעלה, ובזהר איתא (מובא), שכשישראל עושים מעשים טובים, הם נותנים תקף וכח לקודשא בריך הוא, ועל דא כתיב (ועל זה כתוב): 'תנו עז לאלקים' במעשים טובים". ['אמרי שמאי']

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]