"כל הנגע בהר מות יומת" (י"ט, י"ב) - כבוד תלמידי חכמים - ספור

ה'חפץ חיים' ('על התורה') למד כאן קל וחמר, ומה ההר שאין בו דעת ואיננו מרגיש כלום, מכל מקום נתקדש על ידי קבלת התורה, עד שהזהרו כל ישראל מנגע בקצהו, קל וחמר למי שנוגע ופוגע בכבודו של תלמיד חכם שלמד התורה גופא, שיש בו דעת ומרגיש בעלבון, על אחת כמה וכמה כנוגע בבבת עינו.

רבי יצחק שלמה אונגר זצ"ל ספר שאביו ה'מחנה אפרים' היה רב העיר קפוואר שבהונגריה. היו שם כ- 120 משפחות יהודיות, ומתוכן היו 26 משפחות שהחנויות שלהן היו פתוחות בשבת.

רב בעלי החנויות היו עמי הארץ שלא למדו ולא ידעו, ועשו מעשיהם מתוך רחוק וחסר ידיעה, והיו כל כך רחוקים, כך שלא הועיל לדבר עמם.

לאחד מהם ששנה ופרש ועשה מעשיו להכעיס, היתה חנות בדים גדולה במרכז העיר. בכל שבת, כאשר היו המתפללים עוברים ליד חנותו לאחר צאתם מבית הכנסת, היה הלה עומד ליד פתח חנותו, כשסיגריה בוערת בפיו, וברב חצפתו היה אומר לכלם 'שבת שלום'. הרב היה נמנע בדרך כלל מלעבר ליד פתח חנותו...

פעם אחת, ביום טוב ראשון של פסח שחל ביום ה', קרא לרב מרחוק, בלי שום תאר כבוד של רב, אלא: 'אונגר! בוא הנה'!

הרב היה שם עם בנו הקטן, ונגשו יחד לפתח החנות. הנ"ל בקשם להכנס לחנות ונכנסו. אז נגש האיש לקפה והוציא משם לחם ומצה, ואמר להם 'הנה כאן חמץ' ונגס בשניהם כאחת.

הרב אונגר הזדעזע מאוד ולא יכול היה להוציא הגה מפיו. בעודם עומדים שם צנח בעל החנות ארצה, כי אחזו שבץ ומת.

העיר היתה כמרקחה, היו כאלה שטענו כנגד הרב והיו שראו בזה קדוש השם. ביום ראשון שאחרי כן היתה ההלויה, ונאסף המון רב מכל הכפרים שבסביבה, גם הרב הלך להלויה.

כאשר שאל הבן את אביו, מה ראה ללכת להלויה, אמר לו: 'כיון שיצא קדוש השם על ידי בעל הבית הנ"ל, בודאי היתה לו זכות', ולכן הלך להלויה. אחרי המעשה הזה סגרו כל בעלי החנויות חנויותיהם בשבת. ['ילקוט לקח טוב']