בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת יתרו

דבר העורך

בשבת זו נקרא את פרשת יתרו, בה יש את הדבר המרכזי בעם היהודי - קבלת התורה - עשרת הדברות.

פותחת הפרשה: "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה א-להים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים".

ויש להתבונן מדוע נקראה פרשה זו 'פרשת יתרו' בזמן שנראה היה לתורה לכנות פרשה זו בשם 'פרשת מתן תורה', או 'פרשת משה' על שם משה רבנו שהיה השליח להורדת התורה מן השמים מתוך מסירות נפש עצומה. וקשה הדבר למה יתרו הוא זה שיזכה שפרשה כה חשובה ומיחדת בתורה תקרא על שמו, בעוד שלפני זמן מועט הוא כהן ככהן מדין ולא היתה שום עבודה זרה בעולם שהניח מידיו. ועוד הוא היה לאדם הכי חשוב ומפרסם ומכבד בעולם בהבט העבודה זרה.

ונראה לבאר שהקדוש ברוך הוא בחר בשמו של יתרו לצרך שם לפרשה העוסקת במתן תורה, על מנת ללמדנו על מעלתו הגדולה של יתרו. וכתוב בתורה: "וישמע יתרו" ומבאר שם רש"י במקום: "מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". והנה בשירת הים נוהגים אנו לומר (שמות ט"ו, י"ד): "שמעו עמים ירגזון" ומשמעות שיתרו לא היה היחיד ששמע על הנסים הגדולים והנוראים שארעו לעם ישראל, אלא שיתרו נתיחד במעלה גדולה ומשבחת, הוא היה מסגל לשמע ולהפנים את המסר. זו לא היתה שמיעה בעלמא אלא שמיעת הלב.

מנגד אמות שמעו שמיעה חיצונית בלבד שהיא שמיעת האזן מבלי שיפנימו את המסר לתוך לבם פנימה, ולפיכך כעבר זמן הם שכחו מהמראה הגדול וחזרו לעסק בשגרת יומם.

יתרו לא היה כשאר גויי הארץ אלא היה בו את הכוח והענוה להודות שעד עתה הוא חי באפן שגוי ומטעה, ועל כן בהזדמנות שנקרתה לפניו להכיר במציאותו של השם יתברך ובנצחיותו של עם ישראל, הוא הודה בטעותו ובא לחסות תחת כנפי השכינה.

יש הנוהגים לערך סעודת יתרו על שם הסעודה שערך בזמנו יתרו כאשר גלה את גדלת השם יתברך ובא להצטרף לעם היהודי. סעודה זו שערך יתרו ממחישה לנו עד כמה היתה לו היכלת להכיר באמת ולפרסם זאת בריש גלי מבלי להתביש כלל. ובכונה נבחרה פרשה זו להקרא על שם יתרו, כדי להנחיל את המסר לעם ישראל שבכדי לעבד את ה' יתברך וללכת בדרכיו, יש צרך להדבק באמת ולהכיר בה, מבלי לחוש בושה מפני המלעיגים בעבודת ה'. ובזמן שאדם אינו מתביש להודות בטעויותיו ויש בו את האמץ לשנות את דרכו הרעה ולחבר לאמת, אז זכותו רבה ועצומה במאוד מאוד, כיתרו בשעתו שהכיר באמת ולפיכך זכה שפרשת מתן תורה תכתב על שמו.

המסר מיתרו הוא עצום. בעולם מלא לחצים, מידע, ודעות - קל לשמע. אך קשה לפעל ולקחת אחריות.

יתרו מלמד אותנו שהשמיעה היא רק השלב הראשון. האמת מחיבת תגובה. היא דורשת מאתנו לצאת מאזור הנוחות, לשנות, להתקדם, לפעל ולא להשאר אדיש.

כמה פעמים אנו שומעים דבר תורה, שעור, או מסר חנוכי - ומתרגשים באותו הזמן, אבל האם אנחנו עושים עם זה משהו? האם אנחנו "באים" בעקבות השמיעה? יתרו הוא דגמה לאדם שלא הסתפק בהתרגשות. הוא שנה את חייו והתגיר, הצטרף לעם ישראל, נתן עצה למשה, והשפיע על ההיסטוריה שלנו. מכאן נשא תפלה: יהי רצון שנזכה לשמע ללמד וללמד לשמר ולעשות ולקים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה.

יתרו - תוכן ענייני הפרשה

א. יתרו שמע על יציאת ישראל ממצרים, ומלחמת עמלק עמהם, ולכן בא לעם ישראל, ועמו צפורה - אשת משה ושני בניו, ומשה רבנו - חתנו יצא אל המדבר לקבלו, יתרו התגיר, ברך את ה' על נסי ההצלה של בני ישראל, והקריב שלמים.

ב. "ואתה תחזה": עצתו של יתרו למשה על מנוי שופטים, ולאחר מכן שב למדין לגיר את בני משפחתו (י"ח).

ג. בני ישראל הגיעו בלב אחד למדבר סיני, למחרת השם אמר למשה הקדמה לקבלת התורה: אתם ראיתם את חבתכם ולאחר מכן הזכיר את ענשי מצרים, ואם תשמעו בקולי תהיו לי עם סגלה. בני ישראל אמרו כל אשר אמר השם נעשה.

ד. למחרת, משה עולה להר וה' מצוה על ההכנות לקראת מתן תורה לישראל בהר סיני (י"ט, א'-כ"ה):

א. שלשת ימי הגבלה, טהרה וקדושה, אסור עליה להר.

ב. ביום השלישי (יום קבלת התורה) מעמד הר סיני: קולות וברקים, וקול שופר חזק. העם מתיצב בתחתית ההר. והשם מזהיר שוב שעם ישראל לא יעלו על ההר.

ג. קבלת התורה - עשרת הדברות.

ד. לאחר ששמעו בני ישראל את דברות השם, בקשו ממשה שהוא יאמר להם את דברי ה' (ממורא השם) (כ', א'-י"ד).

ה. חזרה על האסור של עבודה זרה, ואזהרות על קדשת המזבח וצורתו (כ', ט"ו-כ"ג).

"לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך" (כ', י"ג) - אתה מוכן לקחת הכל ממנו?

דרש רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: יסוד גדול בהנהגת חיינו, יכולים אנו ללמד מאריכות הלשון "לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך", הרי הכל בכלל, ומדוע מפרט בתחלה בית, עבד, שור וחמור? אלא, באה התורה ללמדנו לקח מיחד ב"וכל אשר לרעך": אדם חומד את בית רעהו, פנטהאוז, וילה, גנה, מכונית מפארת, שטיחים מקיר לקיר, מטבח מפאר... מדוע לי אין?! האם הוא מכשר או נעלה ממני? אין זה הוגן, היכן הישר?! ועונים לו: הרגע, אתה צודק, אבל מצד שני אין זה צודק שתקבל רק את הוילה והמכונית שלו, ויחד עם זאת תשאיר ברשותך את הבריאות הטובה, את המדות הטובות, את המשפחה המאשרת, את השלוה שבביתך...

אם ברצונך - קום והתחלף עמו כליל, קומפלט. קח את המכונית שלו עם האולקוס, וכאבי הראש עם ה'מרבה נכסים מרבה דאגה' יומם וליל, עם הצרות מבית רחמנא לצלן, עם המזג הרע והתפרצויות החמה, הכל בכל. ואם אתה עדין מוכן, אות הוא שאינך יודע את מצבו. וזהו שנאמר: 'לא תחמד בית רעך... ושורו וחמרו וכל אשר לרעך', אל תסתכל על פרט זה או אחר, הסתכל על הכל בכל, וכבר לא תחמד מאומה...

"וירא חתן משה את כל אשר הוא עשה לעם ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עשה לעם..." (י"ח, י"ד) - איזהו חכם? הרואה את הנולד

התורה הקדימה לכתב את עצת יתרו לפני מתן תורה, ושנתה מהסדר הכרונולוגי של המציאות כפי שהיתה: הלא יתרו נתן את עצתו המפרסמת למשה רבנו רק לאחר מתן הלוחות השניות, ביום הכפורים, כמו שנאמר 'ויהי ממחרת' - למחרת רדתו מההר. מתאים היה קדם לכתב את מתן תורה, ואחר כך לכתב את עצת יתרו, כפי שהיה במציאות. גם מבחינת סדר החשיבות יש עדיפות למתן תורה על עצת יתרו, ומכל מקום התורה מקדימה עצת יתרו למתן תורה. יש כאן יסוד חשוב שעלינו ללמד: עצת יתרו - היא המפתח לזכות ללמד ולקבל את התורה. אם יסדו רבותינו ש'קולות וברקים' זה חלק מ'תורה כנתינתה', הרי ודאי שעצת יתרו, שכתובה בסמוך ונראה לפני קבלת התורה, הרי היא חלק בלתי נפרד מ'תורה כנתינתה'.

מטל עלינו לתן את הדעת מה יכולים אנו לטל מפרשה זו. מה בעצם מהותה של עצת יתרו? - יתרו הציע עצה מתבקשת, חלקת עבודה והאצלת סמכויות. רבים שאלו - מה חדוש יש בעצה ומה ראה יתרו שלא ראו כל ישראל? והנה, יתרו זכה שנקראה הפרשה על שמו 'על שם שיתר פרשה אחת בתורה', והכל בזכות העצה הפשוטה כל כך, לכאורה.

ועוד יש לעין, שהנה העצה לא נתנה לאחר שבועות של מעקב והתבוננות על סדרי העבודה של משה רבנו, אלא כבר לאחר יום אחד בו ראה את משה והעם. היינו מצפים שיתרו ילמד את המציאות לעמק במשך תקופה, ורק לאחר מכן יציע הצעות לשפור. עוד יש לתמה: יתרו מציע את עצתו למחרת יום כפור, יום לאחר רדת משה רבנו מההר, לאחר שבמשך 120 יום היה בהר סיני ב-ג' סדרות של 40 יום. וכי לא מתבקש הדבר כי לאחר העדרות כה ממשכת מהמחנה יהיה תור ההמתנה למשה ארך?!... כיצד יתרו למד מארוע חד פעמי זה שיהיה עמס מרבה באפן קבוע?

'והיית לנו לעינים' - נראה לבאר ענין זה לפי המבאר (בפרשת 'בהעלתך'), כשמבקש משה מיתרו שישאר במדבר הוא אומר לו 'והיית לנו לעינים'. פרש רש"י: 'והיית לנו לעינים' - לשון עבר. דבר אחר, לשון עתיד, כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו - תהיה מאיר עינינו'.

ובאר ה'אבן עזרא': 'והיית' - לשון עבר, רמז על העצה שנתן למשה, שהראה לו מה שלא ידע, וזה טעם לעינים'.

משה סבר שהתור הארך המשתרך היום הוא חד פעמי וקשור להעדרות הארכה שלו. משה ידע לבדו את העצה למנות דינים נוספים, ותכנן אותה בעצמו, אלא סבר להמתין ולראות אם המצב הקים נמשך, ורק באם אכן ימשך - לעשות שנוי. אך יתרו, בהתבוננות מעמיקה על העם, הבין שזו רק ההתחלה; הצמאון של העם יתגבר ויוסיף, והכל עלול לקרס. הוא זהה שהבעיה קימת כבר עתה, וכדאי לפתרה לפני שתהפך לבעיה קבועה. הוא ראה את הבקוש והצמאון הגדול של העם לחקי ה' ותורותיו, והבין שהדבר ילך ויתעצם וימוטט חלילה את משה והעם.

רואה את הנולד - זה היה הסוד של יתרו. יתרו, שבעברו היה יועץ בבית פרעה, זהה כבר אז את המשך גזרות פרעה, ולכך ברח מבית פרעה. גם כאשר בנותיו באו וספרו לו על איש מצרי שהושיע אותן ליד הבאר, הוא זהה מיד את ההזדמנות שטמונה כאן ובקש מהן לקרא לו.

יתרו מלמד אותנו 'לקרא את המפה' היטב מראש, להקדים את המאחר. הוא לא מחדש, הוא מזהה, רואה את הנולד. חושב לטוח הארך.

יתרו חדש את הגישה שלא כדאי להמתין לבעיה שתוצר, אלא כדאי למנע אותה מראש, וזוהי חכמתו. לא לדחות את הטפול בבעיה אף ביום אחד. 'בני בניו של יתרו זכו לשב בלשכת הגזית'. מי שלומד מיתרו את מניעת הבעיה מראש, הוא ראוי יכול לצאת מורה הוראה בישראל! ['מוסף שבת קדש']

"כל הנגע בהר מות יומת" (י"ט, י"ב) - כבוד תלמידי חכמים - ספור

ה'חפץ חיים' ('על התורה') למד כאן קל וחמר, ומה ההר שאין בו דעת ואיננו מרגיש כלום, מכל מקום נתקדש על ידי קבלת התורה, עד שהזהרו כל ישראל מנגע בקצהו, קל וחמר למי שנוגע ופוגע בכבודו של תלמיד חכם שלמד התורה גופא, שיש בו דעת ומרגיש בעלבון, על אחת כמה וכמה כנוגע בבבת עינו.

רבי יצחק שלמה אונגר זצ"ל ספר שאביו ה'מחנה אפרים' היה רב העיר קפוואר שבהונגריה. היו שם כ- 120 משפחות יהודיות, ומתוכן היו 26 משפחות שהחנויות שלהן היו פתוחות בשבת.

רב בעלי החנויות היו עמי הארץ שלא למדו ולא ידעו, ועשו מעשיהם מתוך רחוק וחסר ידיעה, והיו כל כך רחוקים, כך שלא הועיל לדבר עמם.

לאחד מהם ששנה ופרש ועשה מעשיו להכעיס, היתה חנות בדים גדולה במרכז העיר. בכל שבת, כאשר היו המתפללים עוברים ליד חנותו לאחר צאתם מבית הכנסת, היה הלה עומד ליד פתח חנותו, כשסיגריה בוערת בפיו, וברב חצפתו היה אומר לכלם 'שבת שלום'. הרב היה נמנע בדרך כלל מלעבר ליד פתח חנותו...

פעם אחת, ביום טוב ראשון של פסח שחל ביום ה', קרא לרב מרחוק, בלי שום תאר כבוד של רב, אלא: 'אונגר! בוא הנה'!

הרב היה שם עם בנו הקטן, ונגשו יחד לפתח החנות. הנ"ל בקשם להכנס לחנות ונכנסו. אז נגש האיש לקפה והוציא משם לחם ומצה, ואמר להם 'הנה כאן חמץ' ונגס בשניהם כאחת.

הרב אונגר הזדעזע מאוד ולא יכול היה להוציא הגה מפיו. בעודם עומדים שם צנח בעל החנות ארצה, כי אחזו שבץ ומת.

העיר היתה כמרקחה, היו כאלה שטענו כנגד הרב והיו שראו בזה קדוש השם. ביום ראשון שאחרי כן היתה ההלויה, ונאסף המון רב מכל הכפרים שבסביבה, גם הרב הלך להלויה.

כאשר שאל הבן את אביו, מה ראה ללכת להלויה, אמר לו: 'כיון שיצא קדוש השם על ידי בעל הבית הנ"ל, בודאי היתה לו זכות', ולכן הלך להלויה. אחרי המעשה הזה סגרו כל בעלי החנויות חנויותיהם בשבת. ['ילקוט לקח טוב']

"והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" (י"ח, כ) - ללמד אמנות

הגמרא (בבא מציעא ל.) אומרת שכונת הפסוק היא כך: 'והודעת' - זה בית חייהם והיינו ללמדם אמנות, 'את הדרך' - זה גמילות חסדים, 'אשר ילכו' - זה בקור חולים, 'בה' - זה קבורה, 'המעשה' - זה הדין, 'אשר יעשון' - זה לפנים משורת הדין.

מקשה על כך ה'בן איש חי' בספרו 'בן יהוידע' מה יתרו הכניס את הענין הזה לכאן, הרי הוא בא ליעץ בענין רבוי האנשים שבאים לדון ולמה הוסיף את כל הנאום הזה בעניני חסד ואמנות? ותרץ שם שזה גופא מה שבא יתרו לומר הנה יש עליך כל כך הרבה אנשים ולמה, כי כל אחד תובע את השני על מרפסת שהשכן שלו הוציא וכדומה, ומדוע זה קורה כי אנשים משעממים, לכן תלמד אותם אמנות כך הם יהיו עסוקים בפרנסתם ולא יהיה להם פנאי לתבע את השכנים, גם בגלל הנזק שיגרם להם בהפסד יום עבודה, וגם בגלל שיהיו עסוקים באמנותם.

דבר שני תלמד אותם לעסק בגמילות חסדים ומי שעוסק בגמילות חסדים בדרך כלל הוא נהיה באפן טבעי ותרן. וגם שיתעסקו עם חולים ומתים ואז הם יראו איזה צרות נוראיות יש בבתי חולים, וסוף אדם למיתה, הם לא יתעסקו בקטנות בעניני ממון, ומה שישאר אחר כך למי שכן יבוא לתבע תלמדם את הדינים ולפנים משורת הדין.

"כבד את אביך ואת אמך" (כ, י"ב) - לקט ספורים בנושא כבוד אב ואם

מצות כבוד אב ואם היא הקשה שבקשות וחשובה היא עד מאוד, ואומר החנוך (מצוה ל"ג): ובא הפרוש (קדושין ל"א:) אי זהו כבוד, מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא.

משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמל חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה שזו מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנתו, וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא שהוא סבתו וסבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וספק צרכו כל ימיו והעמידו על מתכנתו ושלמות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו הא-ל, יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי להזהר בעבודתו ברוך הוא.

דיני המצוה, כגון כבוד זה מנכסי מי חיב לעשותו אם משל אב או משל עצמו, והלכה (שם ל"ב, א) משל אב אם יש לו נכסים לאב ואם לאו יחזר הבן אפלו על הפתחים (עין ירושלמי קדושין א, ז) ויאכיל אביו, וכבוד אב ואם אי זה קודם ועד היכן כבוד אב, ואם מחל על כבודו אם יהיה מחול. ואם יראנו עובר על דברי תורה באיזה לשון ימנעהו, ואם יצוהו אביו לעבר על דברי תורה שלא יאמינהו בזה, וכי חיב לכבדו בחיו ובמותו, וכיצד הוא הכבוד במותו, ויתר פרטיה, מבארים בקדושין וקצת מהן במקומות אחרים מהגמרא (יו''ד סימן ר''ס).

מספרים כי באו אל רבי שמואל מסלנט זצ"ל זוג נשוי, ושאלו אם מתר להם להנות מכספי בניהם שאינם שומרי תורה ומצות, אבל רוצים לתת מכספם להוריהם.

ענה להם הרב בשאלה 'אתם מספרים שבניכם אינם מקפידים על קיום המצוות, ורק מצוה אחת כבוד אב ואם נשארה בידם, האם גם מצוה יחידה זו אתם רוצים לקחת מהם'?!

כבוד אב של רבי צבי ברוידא - את הצטינותו של רבי צבי הירש ברוידא זצ"ל (חתנו של הסבא מקלם זצ"ל) במצות כבוד אב ואם, אין לתאר במלים. כל מכתביו אליהם שנשארו לזכרון, מלאים הערצה אהבה ויראה לאין שעור. היחס שלו אליהם היה לא רק כבן להורים, כי אם כעבד למלך. את אביו שהמשיך לחיות הרבה זמן אחרי אמו, הוא מכנה במכתביו: מחמד חיי, וחותם: עבדך בנך כל הימים.

כשקבל את תמונת אביו, תלה אותה נגד מקום מושבו, והוא כותב שבכל פעם שהוא מסתכל בהוד פניו, הוא מתמלא בושה ונמנע ממעשים לא רצויים. ויש לו הרגש בזה כמספר אצל יוסף, כאשר בא לעשות עברה 'נראתה לו בחלון דמות דיוקנו של אביו, והיה מצטער מאוד שאינו נמצא בקרבת אביו ואין לו את האפשרות לשמשו. והיו לנגדו דברי הגמרא (מגלה י"ז) שיעקב נענש 22 שנה כנגד 22 שנה שהיה בבית לבן ולא קים כבוד אב ואם. בערב ימי אביו, הצליח רבי צבי לעלות לארץ הקדש ולשרת את אביו בפעל כמו שצפה תמיד, והצליח לקים את המצוה הגדולה והקדושה הזאת.

כוס חלב מדה של אמא - מספר על רבי יוסף רוזין זצ"ל (בעל ה'צפנת פענח') שמקטנותו היה שוקד בלמודו יומם ולילה, ומרב השקידה לא מצא פנאי לאכילה ושתיה.

הרבה פעמים חזרה אחריו אמו המסורה עם כוס חלב ביד, כדי להבריא את גופו, אולם רק כשהזכירה לו את המצוה 'כבוד אב ואם', התנער הילד יוסף מהספרים וגמע החלב כהרף עין...

אמו ואביו החורג של ה'חפץ חיים' - הצדיק רבי שלמה בלוך זי"ע ספר ששמע מה'חפץ חיים' זצ"ל איך התגלגל זווגו הראשון. הוא אז היה כבן 16 שנה, והיה מקום למודו בוילנא (בחברת עלויים), והיה יתום מאביו, ואמו התחתנה עם יהודי פשוט מאוד מראדין, לא כאביו שהיה תלמיד בוולוז'ין.

פעם רצה ה'חפץ חיים' לכבד את אמו, ונסע אליה לראדין לבקרה. בהזדמנות זו ראהו בעל אמו הנ"ל, ומאוד נשא חן בעיניו, והיתה החלטתו נחושה, שיקח אותו לבתו שהיתה אז בת 26. ותבע הוא מאמו שתסדר הענין בכי טוב, אחרת הוא יגרשה. כשאמו החלה לדבר עמו בענין - החלה לבכות, ומתוך בכיה ספרה מה שבעלה דורש ממנה.

ענה לה ה'חפץ חיים': 'מה הרעש? אז אני אתחתן עמה'! וכך נגמר השדוך. וחי אחרי החתנה בעניות גדולה עד כדי כך שהיתה לו רצפה של עפר, ובשבת היה מפזר חול צהב לכבוד שבת.

ה'ברכת שמואל' - רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, ר"מ ישיבת קאמניץ, היה ידוע ומפרסם במצות כבוד אב ואם, בזהירות יתרה לפרטיה ודקדוקיה. תמיד היתה מחשבתו משוטטת לדעת מה חסר להוריו כדי שיוכל למלא כל משאלותיהם. גדול אחד אמר עליו בתמיהה: מתי לומד רבי ברוך בער תורה, אם כל היום עובר עליו במחשבות של מצות כבוד אב?!

באמירת שעוריו היה נוכח גם אביו רבי שמואל דוד זצ"ל. היה נוהג רבי ברוך בער בעת עוברו לגשת למקומו לאמירת השעור, לפני כן היה נגש אל אביו ובקש רשות לומר שעור, ואחרי גמרו היה נגש עוד הפעם אל אביו ושואלו בדרך ארץ, האם מצא חן בעיניו השעור שאמר.

בעת הפוגרום בקרמנצ'וג, עת כלם ברחו מאימת הפורעים, נתעכב רבי ברוך בער עם אביו וטפל בו במסירות נפש עד שהביאו למקום בטוח, ורק אז חשב על נפשו. כשחלה אביו ונפל למשכב, היה רבי ברוך בער יושב אצלו ימים ולילות.

וכשנפטר אביו, הגם שהיה זקן מפלג למעלה מגבורות, חלשה דעתו של רבי ברוך בער, באמרו שלא טפל באביו די הצרך, והאשים עצמו שאלמלי התמסר לו יותר, עשוי היה עוד להאריך ימים. צערו זה גבר והעיק עליו מאוד עד דכדוכה של נפש, עד כדי כך שסכנה היתה צפויה לבריאותו.

ולאחר זמן כשנזדמן לאספה בעיר וילנא, נפגש עם ה'חפץ חיים' והשיח לו מלבו, ואחרי שיחתו עמו שבה נפשו. וכל ימיו חזר על הרגשתו שה'חפץ חיים' החיני. את שם ספרו קרא 'ברכת שמואל', לכבד זכר אביו.

איך לקים כבוד אב ואם במגוריהם - מעשה באברך שעלה להתישב בארץ ישראל ביחד עם אמו האלמנה, ותכניתו היתה לשכן את אמו בביתו יחד עם משפחתו, כדי שיוכל כך לדאג למחסורה. כשבא אל ה'חזון איש' לשאול לדעתו, ה'חזון איש' לא הסכים עמו, ואמר לו שבשום אפן אין זו הדרך הנכונה, כי מאחר שישהה עמה בקביעות, לא ימלט שמתוך העמס לא יפגע בכבודה, ואז יצא שכרו בהפסדו. הנכון, שידאג לשכן אותה בדירה משלה, ידאג לצרכיה וימצא אנשים שיתנדבו לעזרתה, ואפלו ישלם עבור הטרחה, וכך היא תהנה יותר והוא יקים מצות כבוד אם כראוי. ['שאל אביך ויגדך ח"ג']

"ויחן שם ישראל נגד ההר" (י"ט, ב) - ספור

וברש"י: "ויחן שם ישראל" - כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלקת (מכילתא שם).

וה'אור החיים' מפרש: לשון יחיד שנעשו כלן יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראוים לקבלת התורה.

וב'כלי יקר': "ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" - ראה כמה כפולים נכתבו כאן ומה היה המקרא חסר אם היה אומר ויסעו מרפידם ויחנו במדבר סיני נגד ההר, ולמה אמר תחלה ויחנו ואחר כך ויחן, תחלה אמר מדבר סיני ואחר כך אמר סתם במדבר, ותחלה קרא להר בשם סיני ואחר כך קראו סתם הר. ונראה שכל זה ראיה שלא היו ישראל ראוין לקבלת התורה עד אשר יהיה שלום ביניהם בעלי אספות נתנו מרעה אחד (קהלת יב, יא) והתורה כל נתיבותיה שלום, כי מתוך פרוד הלבבות זה אוסר וזה מתיר ונמצא התורה כשתי תורות, זה שכתוב 'בחדש השלישי' וגו' 'ביום הזה באו מדבר סיני'.

הורה שחדש זה שמזלו תאומים המורה על הדבוק והאהבה שיחדיו יהיו תמים כתאומים זה לזה ואז יהיה שלום רב לאוהבי התורה, ויש בזה רמז גם כן ל-ב' הלוחות שהיו כתאומים יחדו חמשה מול חמשה ואחר כך אמר 'ויסעו מרפידים': הינו מן המקום אשר היו שם בריב ומחלקת כי המקום ההוא נקרא מסה ומריבה ורפידים אותיות פרידים כמו כשב כבש על שם הפרוד שהיה ביניהם. רבותנו זכרונם לברכה (סנהדרין קו.) דרשוהו מלשון רף ידים, כי זה תלוי בזה כי על ידי הפרוד שהיה ביניהם רפו ידיהם מן התורה ועכשו נסעו מרפידים מן המקום ההוא רוצה לומר הסיעו עצמם מן הפרוד ויבואו מדבר סיני. כי מקום זה גרם להם שהיו באגדה אחת כי בקשת הכבוד והשררה סבה לכל ריב ולכל נגע ועל ידי שראו שהר סיני הנמוך שבהרים הוא ההר חמד אלקים לשבתו, אז ראו שהקדוש ברוך הוא בוחר בענוים ועי זה בחרו במדת ההכנעה וזהו סבת השלום לכך הוא מזכירם בלשון רבים 'ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר', להורות שמצד המדבר עדין היו חלוקים בדעתם ולא היו בלב אחד כאיש אחד עדין, אך בבואם נגד ההר והגד להם כי על הר זה ירד ה' אז 'ויחן ישראל היו בלב אחד כאיש אחד', אבל מתחלה קדם שבאו להר הזה בין בבואם אל תוך המדבר בין בחניתם במדבר עדין לא סרו ממחלקתם עד שבאו נגד ההר כאמור, לפי ששמו מורה על ההפך דהינו שנאה כפי שאמרו רבותנו זכרונם לברכה (שבת פט:) סיני שמשם ירדה שנאה לאמות'... לכך אמר ויחן שם ישראל נגד ההר כי מהות ההר גרם השלום ולא שמו.

את הספור הבא ספר רבי דוד קובלסקי שליט"א: מספר על האדמו"ר ה'פני מנחם' מגור שהלך לבית חולים לבקר יהודי שחלה במחלה קשה. כשפני הרבי נראו בשערי המחלקה מיד התיצב במקום מנהל המחלקה פרופסור ידוע שם, לקבל את פני הרבי, הרבי שוחח עמו ושמע סקירה רפואית מקיפה, בסיומה אמר הפרופסור באפן נחרץ, ההערכה שלנו מותירה לו במקרה הטוב חדש ימים.

הרבי הקשיב לדבריו בכבד ראש, רק על מסקנת הדברים היתה לו הערה קצרה, בלי לפגע בכבוד הרופא, אני דוקא חושב שאולי נתן לבטל את הגזרה, אמר הרבי בקצרה וחתם את הדיון.

בני המשפחה הקשיבו לדברי הרופא בדאגה, מאידך הרבי הותיר פתח של תקוה בקצה המנהרה.

כיצד נתן לבטל את הגזרה? מיד כשנכנס הרבי לבקור בחדרו של החולה, פרץ החולה בבכי מר, הוא ספר את המצב הרפואי ובמלוא כאבו את יסוריו הרבים, רבי, הרי לצדיקים יש כח לגזר, צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקים, אנא יגזר הרבי לבטל את דברי הרופאים ולהחזירני לחיים בריאים.

הרבי הביט בחולה המתיפח לפניו, ועיניו התמלאו רחמים, יש פעמים אמר הרבי לאחר הרהור ארוך, שגם לצדיקים אין כח לשנות את הגזירה, הרבי הגביה מעט את קולו והוסיף, אם יש מחלקת, אם חסרה אחדות, אין כל כח שיכול לבטל את הגזרה, יש להשקיע כוחות למנע מחלקת ולחזק את האחדות. אם לעצתי תשמעו השקיעו כוחות בנושא האחדות ואהבת חברים, ובעזרת השם תראו ישועה ורפואה שלמה, אמר הרבי וחתם את הבקור.

בני המשפחה היו מפתעים עד כמה קלע הרבי כחוט השערה, לבעיה הבוערת, כבר מספר שנים שסכסוך כספי מעיב על היחסים התקינים במשפחה, אח אינו מדבר עם אחיו, ואף בני הדודים אינם מחיכים אלה לאלה.

עוד באותו ערב כנס אחד האחים את המשפחה כלה, כלם ותרו, חלקם ותורים מפליגים, סוף דבר, שיצאו כלם שמחים ומאשרים, לוחצים ידים ומאחדים כמקדם. כמה ימים אחר כך החלה מסתמנת מגמת שפור, המחלה הלכה ודעכה, בן המשפחה החל לשוב לכוחותיו. כשהשתחרר מבית החולים מהלך על שתי רגליו נערכה סעודת הודאה חגיגית בנוכחות כל בני המשפחה המאחדת והמאשרת שצינו יחדיו את נס הצלתו הפלאי של בן המשפחה שחזר מטפול נמרץ לחיים תקינים שהדהים את הרופאים בנס הצלה שכזה, והכל מתוך אחדות.

אומרים חז"ל עם ישראל הכשרו לקבל את התורה כשהיו כאיש אחד בלב אחד. כשהיו באחדות אז זכו לקבל את התורה, וכן לאור הגדול שנתן במתן תורה עם ישראל נעשה אז לעם, החולים התרפאו, וחזרו להיות כאדם הראשון קדם החטא, וזכו לנבואה, כי כל אחד בפני עצמו לא ראוי אבל כשיש אחדות הופכים לנשמה אחת גדולה ואז זוכים לכל השפע הגדול.

וכן משה זכה לעלות לשמים בזכות האחדות של עם ישראל וכמבאר בסנהדרין שכל עוד הדור לא היה ראוי לכך משה לא היה ראוי שתשרה עליו השכינה, ורק כשהיתה אחדות אז משה זכה לגלוי שכינה.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]