שומרי מצותיה ינחלו ליום שכולו שבת – סיפור על שקי המלט

סיפור מופלא שהתרחש אצל קבלן המתגורר במרכז הארץ, שחזר בתשובה שלמה בעקבות מעשה שחוה על בשרו. קבלן זה, שלא שמר עד אותו היום תורה ומצוות, התגורר בשכנות עם קבלן נוסף, יהודי ירא שמים, שזכה לשמור תורה ומצוות מנעוריו.

בין השניים נרקמו יחסים מצוינים, ולמרות שהיו שותפים סייעו האחד לשני בעסקי הקבלנות והבניה. אחד ה"כללים" בחומרי הבניה הוא כאשר מלט בא במגע עם מים, ולא משתמשים בו מיד, הוא הולך לאיבוד. המלט הופך להיות גוש אבן, ואי אפשר עוד להשתמש בו. בימי החורף משתדלים כל הקבלנים שלא להניח את שקי המלט ללא מחסה. והנה, באחת השבתות שבה לא היה צפוי גשם, התקדרו לפתע השמים בעבים, וברור היה שבעוד זמן קצר ירד מטר זלעפות. כיון שלא היה הגשם צפוי, הותירו שני הקבלנים לפני שבת את שקי המלט שלהם בחוץ, ועתה הם צפויים לנזק כספי כבד.

פנה הקבלן שלא היה דתי לשכנו הדתי ושאלו, האם מוכן הוא להכניס איתו ביחד את השקים אל מתחת למחסה. הקבלן שומר המצוות הזדעזע מעצם השאלה, שהיתה כרוכה כמובן בחילול שבת מחפיר, והשיב לשכנו: "כיצד אתה בא אלי בהצעה שכזו, בעיצומו של יום שבת קודש?! האם יעלה בדעתך שאני אחלל את השבת כדי למנוע ממני הפסדים? אם נגזר עלי שאפסיד אפסיד, ואם לא נגזר לא אפסיד. אני את השבת לא מחלל.

שמע זאת הקבלן, נאלץ לבצע את העבודה לבדו. הוא העמיס את השקים על גבו, העלה אותם על רכבו, והסתירם מפני הגשמים המתקרבים. והכל, תוך חילול שבת מחפיר רח"ל. וכצפוי, כן היה. הגשמים החלו לרדת קלקלו לחלוטין את שקי המלט שנותרו בחוץ, ואילו השקים שהוכנסו פנימה, לא נפגעו.

וכך סיפר אותו הקבלן: "התכוננתי כבר לבוא בשבת אל חברי הדתי ולומר לו: 'נו, אתה רואה שאני הרווחתי ואתה הפסדת?' אבל לא עברה שעה קלה והוכיחו לי מן השמים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שמי ששומר את השבת, רק מרויח. מה קרה? בעקבות החיפזון הבהול שלי להציל את שקי המלט שלי, טעיתי והכנסתי פנימה את...השקים שלו במקום שלי... וכך יצא שהשקים שלו לא נרטבו, ואילו השקים שלי נשארו בחוץ, בגשמים, והלכו לאיבוד. ואמרתי אז לעצמי: הרי השכן הדתי אמר לי בצורה כל כך ברורה: 'אם נגזר עלי שלא אפסיד אז לא אפסיד'.

ה' הוכיח לי את הדברים באופן הכי ברור שאפשר להעלות על הדעת, שכן אני עצמי, במו ידי, הכנסתי לו את השקים פנימה' סיים אותו קבלן ואמר שהאירוע גרם לו לחיזוק כה רב עד שהחליט החלטה כנה לשוב לכור מחצבתו ולשמור תמיד את השבת (האמנתי כי אדבר)