"ויחן שם ישראל נגד ההר" (י"ט, ב) - ספור

וברש"י: "ויחן שם ישראל" - כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלקת (מכילתא שם).

וה'אור החיים' מפרש: לשון יחיד שנעשו כלן יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראוים לקבלת התורה.

וב'כלי יקר': "ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" - ראה כמה כפולים נכתבו כאן ומה היה המקרא חסר אם היה אומר ויסעו מרפידם ויחנו במדבר סיני נגד ההר, ולמה אמר תחלה ויחנו ואחר כך ויחן, תחלה אמר מדבר סיני ואחר כך אמר סתם במדבר, ותחלה קרא להר בשם סיני ואחר כך קראו סתם הר. ונראה שכל זה ראיה שלא היו ישראל ראוין לקבלת התורה עד אשר יהיה שלום ביניהם בעלי אספות נתנו מרעה אחד (קהלת יב, יא) והתורה כל נתיבותיה שלום, כי מתוך פרוד הלבבות זה אוסר וזה מתיר ונמצא התורה כשתי תורות, זה שכתוב 'בחדש השלישי' וגו' 'ביום הזה באו מדבר סיני'.

הורה שחדש זה שמזלו תאומים המורה על הדבוק והאהבה שיחדיו יהיו תמים כתאומים זה לזה ואז יהיה שלום רב לאוהבי התורה, ויש בזה רמז גם כן ל-ב' הלוחות שהיו כתאומים יחדו חמשה מול חמשה ואחר כך אמר 'ויסעו מרפידים': הינו מן המקום אשר היו שם בריב ומחלקת כי המקום ההוא נקרא מסה ומריבה ורפידים אותיות פרידים כמו כשב כבש על שם הפרוד שהיה ביניהם. רבותנו זכרונם לברכה (סנהדרין קו.) דרשוהו מלשון רף ידים, כי זה תלוי בזה כי על ידי הפרוד שהיה ביניהם רפו ידיהם מן התורה ועכשו נסעו מרפידים מן המקום ההוא רוצה לומר הסיעו עצמם מן הפרוד ויבואו מדבר סיני. כי מקום זה גרם להם שהיו באגדה אחת כי בקשת הכבוד והשררה סבה לכל ריב ולכל נגע ועל ידי שראו שהר סיני הנמוך שבהרים הוא ההר חמד אלקים לשבתו, אז ראו שהקדוש ברוך הוא בוחר בענוים ועי זה בחרו במדת ההכנעה וזהו סבת השלום לכך הוא מזכירם בלשון רבים 'ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר', להורות שמצד המדבר עדין היו חלוקים בדעתם ולא היו בלב אחד כאיש אחד עדין, אך בבואם נגד ההר והגד להם כי על הר זה ירד ה' אז 'ויחן ישראל היו בלב אחד כאיש אחד', אבל מתחלה קדם שבאו להר הזה בין בבואם אל תוך המדבר בין בחניתם במדבר עדין לא סרו ממחלקתם עד שבאו נגד ההר כאמור, לפי ששמו מורה על ההפך דהינו שנאה כפי שאמרו רבותנו זכרונם לברכה (שבת פט:) סיני שמשם ירדה שנאה לאמות'... לכך אמר ויחן שם ישראל נגד ההר כי מהות ההר גרם השלום ולא שמו.

את הספור הבא ספר רבי דוד קובלסקי שליט"א: מספר על האדמו"ר ה'פני מנחם' מגור שהלך לבית חולים לבקר יהודי שחלה במחלה קשה. כשפני הרבי נראו בשערי המחלקה מיד התיצב במקום מנהל המחלקה פרופסור ידוע שם, לקבל את פני הרבי, הרבי שוחח עמו ושמע סקירה רפואית מקיפה, בסיומה אמר הפרופסור באפן נחרץ, ההערכה שלנו מותירה לו במקרה הטוב חדש ימים.

הרבי הקשיב לדבריו בכבד ראש, רק על מסקנת הדברים היתה לו הערה קצרה, בלי לפגע בכבוד הרופא, אני דוקא חושב שאולי נתן לבטל את הגזרה, אמר הרבי בקצרה וחתם את הדיון.

בני המשפחה הקשיבו לדברי הרופא בדאגה, מאידך הרבי הותיר פתח של תקוה בקצה המנהרה.

כיצד נתן לבטל את הגזרה? מיד כשנכנס הרבי לבקור בחדרו של החולה, פרץ החולה בבכי מר, הוא ספר את המצב הרפואי ובמלוא כאבו את יסוריו הרבים, רבי, הרי לצדיקים יש כח לגזר, צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקים, אנא יגזר הרבי לבטל את דברי הרופאים ולהחזירני לחיים בריאים.

הרבי הביט בחולה המתיפח לפניו, ועיניו התמלאו רחמים, יש פעמים אמר הרבי לאחר הרהור ארוך, שגם לצדיקים אין כח לשנות את הגזירה, הרבי הגביה מעט את קולו והוסיף, אם יש מחלקת, אם חסרה אחדות, אין כל כח שיכול לבטל את הגזרה, יש להשקיע כוחות למנע מחלקת ולחזק את האחדות. אם לעצתי תשמעו השקיעו כוחות בנושא האחדות ואהבת חברים, ובעזרת השם תראו ישועה ורפואה שלמה, אמר הרבי וחתם את הבקור.

בני המשפחה היו מפתעים עד כמה קלע הרבי כחוט השערה, לבעיה הבוערת, כבר מספר שנים שסכסוך כספי מעיב על היחסים התקינים במשפחה, אח אינו מדבר עם אחיו, ואף בני הדודים אינם מחיכים אלה לאלה.

עוד באותו ערב כנס אחד האחים את המשפחה כלה, כלם ותרו, חלקם ותורים מפליגים, סוף דבר, שיצאו כלם שמחים ומאשרים, לוחצים ידים ומאחדים כמקדם. כמה ימים אחר כך החלה מסתמנת מגמת שפור, המחלה הלכה ודעכה, בן המשפחה החל לשוב לכוחותיו. כשהשתחרר מבית החולים מהלך על שתי רגליו נערכה סעודת הודאה חגיגית בנוכחות כל בני המשפחה המאחדת והמאשרת שצינו יחדיו את נס הצלתו הפלאי של בן המשפחה שחזר מטפול נמרץ לחיים תקינים שהדהים את הרופאים בנס הצלה שכזה, והכל מתוך אחדות.

אומרים חז"ל עם ישראל הכשרו לקבל את התורה כשהיו כאיש אחד בלב אחד. כשהיו באחדות אז זכו לקבל את התורה, וכן לאור הגדול שנתן במתן תורה עם ישראל נעשה אז לעם, החולים התרפאו, וחזרו להיות כאדם הראשון קדם החטא, וזכו לנבואה, כי כל אחד בפני עצמו לא ראוי אבל כשיש אחדות הופכים לנשמה אחת גדולה ואז זוכים לכל השפע הגדול.

וכן משה זכה לעלות לשמים בזכות האחדות של עם ישראל וכמבאר בסנהדרין שכל עוד הדור לא היה ראוי לכך משה לא היה ראוי שתשרה עליו השכינה, ורק כשהיתה אחדות אז משה זכה לגלוי שכינה.