האם צריך להתפלל בקול, או מספיק להרהר בלב?

חנה – הדוגמה לתפילה

הגמרא (ברכות לא ע״א) לומדת מחנה, אם שמואל, את הלכות התפילה: ״וחנה היא מדברת על לבה – מכאן למתפלל צריך שיכוון לבו; רק שפתיה נעות – מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו; וקולה לא יישמע – מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו״ (שמואל א א, יג).

הפסק

השולחן ערוך (או״ח קא, ב) פוסק: ״לא יתפלל בלבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו בתפילתו״. מי שמגביה קולו – הרי זה מקטני אמנה, כאילו הקב״ה אינו שומע תפילה בלחש. ומי שאינו יכול לכוון בלחש – מותר לו להגביה מעט, כשהוא מתפלל לבד בביתו.

בציבור

בבית הכנסת מקפידים שלא להשמיע קול בשמונה עשרה, כדי שלא להפריע לאחרים. ובימים הנוראים יש שנהגו להגביה מעט את הקול, וגם אז – בלי להפריע.

קריאת שמע וברכות

בקריאת שמע ובברכות המצב שונה: לכתחילה צריך להשמיע לאוזניו, ובדיעבד יצא אם הוציא את המילים בשפתיו, גם אם לא שמע (או״ח סב, ג). הרהור בלב – לא יצא, חוץ ממקרים מיוחדים, כמו מי שאינו יכול לדבר.

מי שאינו יכול לדבר

חולה שאינו יכול להוציא מילים – יהרהר בלבו את התפילה, ויש בזה תועלת, אף שאינו יוצא ידי חובה במלואה.

הרמב״ם מביא את הדין בהלכות תפילה פרק ה, והקיצור בסימן יח.