הגעלת כלים וליבון – מה ההבדל ומתי עושים?

מתי צריך להכשיר כלי

המקור הוא בפרשת מטות: "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש... וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים". בבית מכשירים כלים בשלושה מצבים עיקריים: כשכלי בלע טעם אסור או תערובת של בשר וחלב, כשמכשירים כלים לפסח, וכשקונים כלים משומשים מגוי (ואז גם טובלים אותם אחרי ההכשרה). הדינים מבוארים בשולחן ערוך, אורח חיים, סימנים תנא–תנב, ויורה דעה, סימן קכא.

הגעלה – איך עושים

1. מנקים את הכלי היטב, כולל חריצים, חלודה ושאריות שרופות.
2. לא משתמשים בכלי במשך 24 שעות לפני ההגעלה.
3. מרתיחים מים בסיר גדול וכשר, והמים צריכים לרתוח בזמן שמכניסים את הכלי.
4. מכניסים את הכלי כולו למים הרותחים. כלי גדול אפשר להגעיל חלק אחרי חלק.
5. נוהגים לשטוף את הכלי במים קרים מיד אחרי שמוציאים אותו.

סיר גדול שאינו נכנס לסיר אחר – ממלאים אותו מים עד שפתו, מרתיחים, ונוהגים להכניס לתוכו אבן או לבנה מלובנת כדי שהמים יגלשו על שפתו.

ליבון – גמור וקל

ליבון גמור הוא חימום הכלי באש עד שהוא מאדים או שניצוצות ניתזים ממנו. ליבון קל הוא חימום עד שקש או נייר שנוגעים בצד השני היו נחרכים, והוא מועיל במקרים מסוימים. ליבון בבית בעזרת מבער הוא פעולה מסוכנת – עדיף להיעזר במי שמנוסה בכך.

אילו כלים אפשר להכשיר

• מתכת – בדרך כלל כן, בהגעלה או בליבון לפי השימוש.
• זכוכית – מנהג הספרדים שאינה בולעת ודי בשטיפה; מנהג אשכנז שאינה ניתנת להכשרה, בעיקר לפסח.
• חרס – אינו ניתן להכשרה.
• פורצלן, אמייל, פלסטיק וטפלון – יש דעות שונות. שאלו רב.

יש נוהגים שלא להכשיר כלי מבשרי לחלבי או להפך כדבר קבוע, אלא במקרה צורך. גם בזה כדאי לשאול.