האם מותר לשמוח במפלתו של אויב או של מי שפגע בי?

הפסוק

״בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה׳ ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו״ (משלי כד, יז–יח). שמואל הקטן היה רגיל לומר את הפסוק הזה, כפי שמובא במשנה (אבות ד, יט) – מכאן שזו מידה שראוי להרגיל בה את הלב.

בין הודאה לשמחה לאיד

התורה עצמה מספרת על שירת הים, שבה בני ישראל הודו על הצלתם ועל מפלת מצרים (שמות טו, א). והגמרא (מגילה י ע״ב) מביאה שכשרצו המלאכים לומר שירה בשעת טביעת המצרים, אמר הקב״ה: ״מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?״. הבחנה זו עוברת לאורך המקורות: מותר להודות על הישועה, אבל לא לשמוח בצער של בני אדם.

בחיי היום יום

השאלה מצויה ביחסים אישיים – שכן שהציק, עמית לעבודה שפגע, בן משפחה שנפרד בכעס. כשמגיעה לו צרה, הלב עלול לשמוח. התורה מבקשת לבלום את השמחה הזו: לא לספר עליה בהנאה, לא ללעוג, ואם אפשר – אפילו לעזור.

למה

חז״ל ראו במידה זו המשך של ״לא תיקום ולא תטור״ (ויקרא יט, יח). השמחה לאיד היא סוג של נקמה פנימית, והיא מקשה את הלב. ראו לא תיקום ולא תטור.

ומה עם רשעים

יש מקורות שמתירים לשמוח במפלת רשעים גמורים שמזיקים לרבים – ״באבוד רשעים רינה״ (משלי יא, י). גם כאן, עיקר השמחה הוא על הסרת הרע מן העולם, ולא על הסבל.

ראו ואהבת לרעך כמוך ולא תשנא את אחיך בלבבך. הרמב״ם מביא את דיני הנקימה והנטירה בהלכות דעות פרק ז.