לא תשנא את אחיך בלבבך – ומצוות התוכחה

שנאה ״בלבבך״

הפסוק השלם: ״לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא״. הרמב״ם, בהלכות דעות ו, ה, מדייק: התורה הזהירה דווקא על השנאה שבלב. מי שמכה או מקלל את חברו עובר על איסורים אחרים; כאן מדובר על מי שמחייך כלפי חוץ ושונא בפנים.

השנאה הנסתרת מסוכנת במיוחד: הצד השני אינו יודע שיש בעיה, אין לו הזדמנות להסביר או לתקן, והכעס גדל בשקט.

התרופה: לדבר

לכן ממשיך הרמב״ם (שם, ו): כשאדם חוטא כלפי חברו, אל ישנא אותו וישתוק, כמו שנאמר על אבשלום ״ולא דבר אבשלום עם אמנון... כי שנא אבשלום את אמנון״ (שמואל ב יג, כב). מצווה להודיע לו ולומר: ״למה עשית לי כך?״ ואם הפוגע מבקש מחילה – מצווה למחול לו.

השיחה הזו קשה, אבל לעיתים קרובות מתברר שהיה כאן אי־הבנה, או שהצד השני כלל לא ידע שפגע. וגם כשהפגיעה הייתה אמיתית – אמירה גלויה פותחת דרך לפיוס.

איך מוכיחים

תוכחה נוגעת גם לעבירות שבין אדם למקום: מי שרואה את חברו חוטא – מצווה להעיר לו, באותה דרך עדינה. הגמרא (ערכין טז ע״ב) מביאה שרבי טרפון תמה אם יש בדורו מי שמקבל תוכחה, ורבי אלעזר בן עזריה – אם יש מי שיודע להוכיח.

• ביחידות, לא מול אחרים – ״ולא תשא עליו חטא״: לא לבייש. ראו הלבנת פנים.
• בנחת ובלשון רכה, ולהראות שהמטרה היא לטובתו.
• לבחור זמן ומקום שבהם הוא יכול לשמוע.
• לדבר על המעשה, לא על האדם: ״כשאמרת כך – נפגעתי״, ולא ״אתה תמיד...״.

מתי שותקים

חז״ל אמרו (יבמות סה ע״ב): כשם שמצווה לומר דבר שנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שלא יישמע. כשברור שההערה רק תגרום לכעס – לפעמים עדיף לשתוק. ובמשלי (ט, ח) נאמר: ״אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך״.

ובעניין פגיעה אישית, הרמב״ם (דעות ו, ט) כותב: מי שנפגע ואינו רוצה להוכיח – למשל כי הפוגע פשוט מאוד או אינו מבין – ומוחל בלבו בלב שלם, בלי לשמור טינה, הרי זו מידת חסידות. התורה הקפידה רק על השנאה שנשארת. בשאלות של מתי חובה להוכיח ומתי עדיף לשתוק, ובמיוחד בתוך המשפחה, כדאי להתייעץ עם רב.

טעויות נפוצות

• לחשוב שעדיף ״לבלוע ולשתוק״ – כשבפועל נשארת שנאה.
• להוכיח מול אחרים, או בכעס.
• לחשוב שתוכחה היא רק לאחרים – גם לקבל הערה זו מידה.