למה כעס נחשב כל כך חמור ביהדות?

ברמב״ם

הרמב״ם (דעות ב, ג) קובע שברוב המידות יש לבחור בדרך האמצע, אבל יש מידות שבהן צריך ללכת לקצה: גאווה וכעס. ״וכן הכעס – מידה רעה עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו״. ואם צריך להטיל אימה על בני ביתו – יעמיד פנים כועסות, ״ויהיה מיושב בינו לבין עצמו״.

כאילו עובד עבודה זרה

הגמרא במסכת שבת אומרת: ״המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע״, ובזוהר נאמר בפשטות שהכועס כאילו עובד עבודה זרה. ההסבר: מי שכועס מרגיש שהמציאות ״לא הייתה צריכה להיות כך״, ושוכח שהכול נעשה בהשגחה. בנוסף, הכעס הופך את האדם לעבד של יצרו – הכעס שולט בו, והוא אינו שולט בעצמו.

מה הכעס עושה

ריש לקיש אמר: ״כל אדם שכועס – אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו; אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו״ (פסחים סו ע״ב). הכעס מעוור את השכל, ומביא לדיבורים ולמעשים שמתחרטים עליהם. בבית – הוא פוגע בשלום הבית ובילדים; בעבודה – ביחסים ובשם הטוב; ובעבודת ה׳ – הוא מרחיק מן הקדושה.

אין זה אומר לא להרגיש

תחושת פגיעה או תסכול היא טבעית. ההלכה דורשת לא לתת לה לשלוט: לא לצעוק, לא לבייש, לא להחליט מתוך כעס. ובמקום שיש צורך להעיר – להעיר בנחת.

הדרך החוצה

ראו איך מפסיקים לכעוס, מידות שירגיל אדם בעצמו ולא תיקום ולא תיטור.