שפתי חכמים על שמות פרק יד

פ דהא הפסוק רוצה להגיד לנו באיזה גבול היו חונים, ועדיין אין אנו יודעין פי החירות דלא הוזכר פי החירות במקרא, אלא ודאי הוא פיתום:

צ לפי שבאותו מקום היה עכו"ם שלא היה מניח לברוח אפילו עבד, ולכך נקרא פיתום שהוא נוטריקון פה סתום, ועכשיו נעשו בני חורין שם ע"י שהקב"ה היה מהפך הכוכב מצרים בשמים, ועכשיו הוא נקרא פי החירות על שם החירות, ואין להקשות למה לא יהא נקרא חירות, וגם קודם לכן למה לא יהא נקרא תום, ולמה נקרא פיתום, ומפרש והולך שהיו שני סלעים וכו', והגיא שביניהם הוא כמו פה:

ק אף על פי שכתוב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, מכל מקום הוא נשאר וכו':

ר דקשה לו למה לא כתיב בכל המצות ויעשו כן, אלא ודאי פשיטא לן שעשו כן, אם כן בזה נמי פשיטא הוא, לכן פירש להגיד שבחן וכו', רצה לומר דהכתוב מעיד על צדקתם. [נח"י] ועיין ברא"ם שנשאר על פירוש זה בצריך עיון, ולא נראה לי דהא כתיב אחריו וישיגו אותם חונים על הים על פי החירות לפני בעל צפון הרי מוכח דחזרו, ואם כן ויעשו כן מיותר, שמע מינה להגיד שבחן וכו':

ש דקשה לו הא פרעה שלח ישראל מדעתו וידע שיצאו ממצרים ומהו ויוגד אלא וכו':

ת וא"ת והא ביום הראשון ושני נסעו ישראל ובשלישי חזרו מה שנסעו ביום שני כמ"ש לעיל וישובו וגו', נמצא שלא היו ממצרים אלא מהלך יום א' ולמה לא הגיען פרעה אלא בשני ימים, וי"ל מה שכתוב לעיל וישובו כלומר שהלכו באלכסון, וזה נמי שנקט רש"י לעיל לצד מצרים היו מקרבים, אינו רצונו לומר שחזרו ממש, אלא נוטין מן הדרך על הצד שזו אינו חזרה ממש אלא מבוכה לא שחזרו בדרך שבאו בו, ואם לא חזרו כתועים לא היה רודף פרעה אחריהם שהרי הוא שלחם חפשי לחשבו שהוא גזירת אלהים ובזו החזרה ידין, שאם היתה גזירה היה מוליכן דרך ישרה:

א וא"ת והא רש"י פירש בפרשת שלח שאמרו שירה ביום ח', וי"ל אם תמנה ערב פסח שהוא יום שחיטת הפסח בין הערבים ומתן דמו על המשקוף ושתי המזוזות דלאו יום שלם הוא כיון שאין לילו עמו, אלא לענין קדשים חשוב יום שלם, דלילה שהוא אחר היום נחשב מן היום, אם כן כשתמנה יום השחיטה נמצא יום ז' של פסח הוא יום ח' לשחיטת הפסח, והתם מיירי כשתמנה יום השחיטה והכא כשלא תמנה, והרא"ם פירש ושמא י"ל שר' משה הדרשן שאמר זה חולק עם האגדה האומרת בזי"ן אמרו שירה:

ב יש מקשים ממה נפשך אי דעת של פרעה היה שיצאו ישראל ממצרים ולא ישובו עוד וכדפירש"י ויהפך וגו' שנהפך ממה שהיה וכו', אם כן קשה למה שלח איקטורין, אלא ודאי היה דעתו שיחנו ג' ימים במדבר ואח"כ ישובו וכדמשמע קרא קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל, ולכו עבדו את ה' כדברך וגו', אם כן מה זה שפירש"י ויהפך נהפך, וי"ל דשליחות ישראל היה מתחילה שיצאו מתוך עמו, הן שישובו הן שלא ישובו ואיקטורין שלח שאם יצאו מכל וכל יתנו לאיקטורין הממון או שישובו להחזיר מה ששאלו, ולפי זה ניחא גם כן מה שפירש"י ועכשיו נהפכו לרדוף אחריהם בשביל ממונם, וכיון שראו שרוצים לילך ולברוח הודיעו הדבר לפרעה ועבדיו ויהפוך ה' את לבם לרדוף אחריהם ולהשיב אותם לארצם ולעבוד כבתחילה אף שמתחילה לא היה בדעתם שישובו:

ג (מהרש"ל) וקשה מנא ליה לרש"י דילמא הטעם כמו דכתיב כי שלחנו את ישראל מעבדנו, וי"ל דבשלמא אצל פרעה הטעם כך הוא על כי מעולם לא רצה לשלוח את ישראל מארצו כי אם בשביל העבודה, אבל עבדי פרעה מעולם אמרו עד מתי וגו' ועכשיו אמרו מה זאת עשינו וגו' אלא ודאי בשביל ממונם. עוד י"ל מדכתיב אל העם משמע בשביל העם שהשאילו ממונם עכ"ל:

ד דהל"ל בחורים שהוא לשון רבים רק אי הוה נקט בחורים הייתי אומר שהוא מלשון גם בחור גם בתולה לאפוקי זקן לכך נקט לשון בחור שהוא לשון בחירה כל השש מאות היו נבחרים מש"ה נקט רש"י ג"כ לשון רבים שבחור מוסב על השש מאות שהוא רבים:

ה דקשה לו דמתחילה כתיב שלא לקח עמו כי אם שש מאות, ואח"כ כתיב וכל רכב מצרים, ועוד כיון דכתיב וכל רכב מצרים למה ליה למימר שש מאות רכב, לכן פירש ועמהם וכו', רצה לומר דודאי העיקרים לא היו כי אם שש מאות ולאותן שש מאות היו גם כן עבדים שגם כן הלכו עם פרעה ממצרים:

ו וקוראו מצרים ולא קראו בשמו היינו משום דשר של מצרים נקרא מצרים:

ז דלא הל"ל אלא המבלי קברים במצרים וגו' ועל זה פירש המבלי וכי מחמת וכו':

ח והכי פירושו עכשיו אנחנו רואים שדברנו אז על נכון ירא ה' וגו' שהרי לפי מה שאנחנו רואים עכשיו יותר טוב היה לנו עבוד את מצרים ממותנו עתה במדבר (רא"ם):

ט (הרא"ם) כלומר ולא ביום אחר ולכן אני מזהירכם שלא תוסיפו ולכן הוסיף הרב הוי"ו ולא תוסיפו דאם לא כן מה טעם אמרו כי כאשר ראיתם וגו' וכי אם לא ראו אותם היום לא היה מזהירם לא תוסיפו וגו'. (נח"י) וכל דבריו איפכא מסתברא שאם היא אזהרה אם כן הם ב' דברים הא' אשר ראיתם וגו' אינו אלא היום והב' אזהרה שלא תוסיפו אם כן אין צורך לוי"ו החיבור אלא ודאי שאינו אזהרה אלא הבטחה לא תוסיפו לראותם כי כולם יטבעו בים ורוב הפוסקים לא מנו זה במנין הלאוין:

י פירוש כי הנגינה שתחת תצעק הוא טפחא להורות שאינו סמוך למלת אלי לומר דאלי פירוש עלי הדבר וכו' (מהרש"ל):

כ [נח"י] והכי פירושו שעל ידי שיסעו יועיל הרמת מטך שיבקע הים משאין כן אם לא יסעו לא יבקע הים אף על פי שתרים מטך על הים כי כדאי זכות וכו' והאמונה וכו' ולפי זה יהיה הפירוש מה תצעק אלי סבור אתה להועיל בתפילתך אין הדבר כן אלא ויסעו וע"ש:

ל הרא"ם פירוש שנסיעת המלאך היה מיד כשבאו מצרים עליהם כדי להבדיל בין מחנה מצרים למחנה ישראל ולקבל החצים ובליסטראות והעמוד ענן היה להחשיך למצרים ונסיעת המלאך לחוד ונסיעת הענן לאחוריהם לחוד עכ"ל. אך קשה לקמן בפרשת יתרו בפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים פירש"י שהענן היה מקבל החצים וכו' וי"ל מיד כשבאו המצריים נסתלק המלאך מלפניהם ונסע לאחוריהם להבדיל בינם כדי לקבל החצים וכו' והענן עדיין הולך לפניהם והשלים את המחנה לעמוד האש ואח"כ הלך הענן לאחוריהם להחשיך על המצריים ואז נסתלק המלאך. ובמכילתא אמרו שהענן והמלאך היו מקבלין החצים וכו' והמפרשים מיישבים זה ועיין בקצ"מ:

מ כאילו אמר ויאר המאיר שהוא העמוד ולא המלאך:

נ (מהרש"ל) לאפוקי ממדרש שפירש ולא קרב זה אל זה היינו המלאכים שלא אמרו שירה:

ס דהא כבר נאמר וישם את הים לחרבה אי נמי דהל"ל ויבקע הים:

ע דמלת כל היא מורה על דבר שהוא רבים וסוס הוא לשון יחיד ולא הקשה רש"י זה לעיל גבי כל סוס רכב פרעה דהתם קאי כל אסוס ורכב כלומר כולם יחד אבל הכא קשה דלא כתב אלא סוס לשון יחיד וכו' ובזה יתורץ תמיהת הרא"ם שכתב וכו':

פ שהוא לשון המתנה:

צ שכל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך שגדול כח מתנת עניים כו':

ק שבין בקיעת המים הזקופים היתה ארץ יבשה שהרי ישראל עברו הים ביבשה אם כן הענן מלחלח הארץ שבתוך הים שיעשה כטיט אחר שעברו ישראל ואח"כ בא עמוד האש והרתיח אותו:

ר פירוש שכל שלהם לשון סגנון אחד עונה וכו':

ש דלשון וישובו משמע וישובו עוד על רכבו ופרשיו וזה אינו דהא עדיין היו זקופין עד אחר שנטה ידו על הים לכן פירש ישובו למקומם וכו':

ת דאם לא כן איך היו יכולין לראותן הא נטבעו בים: