רש"י על ויקרא פרק יז

אשר ישחט שור או כשב. במקדשין הכתוב מדבר, שנאמר להקריב קרבן:

במחנה. חוץ לעזרה:

דם יחשב. כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו:

דם שפך. לרבות את הזורק דמים בחוץ:

אשר הם זבחים. אשר הם רגילים לזבוח:

לשעירם. לשדים, כמו (ישעיה יג כא) ושעירים ירקדו שם:

אשר יעלה עלה. לחיב על המקטיר איברים בחוץ כשוחט בחוץ, שאם שחט אחד והעלה חברו שניהם חיבין:

ונכרת. זרעו נכרת וימיו נכרתין:

כל דם. לפי שנאמר בנפש יכפר, יכול לא יהא חיב אלא על דם המקדשים, תלמוד לומר כל דם:

ונתתי פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו:

כי נפש הבשר. של כל בריה בדם היא תלויה, ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם תבוא נפש ותכפר על הנפש:

כל נפש מכם. להזהיר גדולים על הקטנים:

אשר יצוד. אין לי אלא ציד, אוזין ותרנגולין מנין, תלמוד לומר ציד מכל מקום אם כן למה נאמר אשר יצוד, שלא יאכל בשר אלא בהזמנה הזאת:

אשר יאכל. פרט לטמאים:

דמו בנפשו הוא. דמו הוא לו במקום הנפש, שהנפש תלויה בו:

כי נפש כל בשר דמו הוא. הנפש היא הדם דם ובשר לשון זכר' נפש לשון נקבה:

אשר תאכל נבלה וטרפה. בנבלת עוף טהור דבר הכתוב' שאין לה טמאה אלא בשעה שנבלעת בבית הבליעה' ולמדך כאן שמטמאה באכילתה' ואינה מטמאה במגע וטרפה האמורה כאן לא נכתבה אלא לדרוש. וכן שנינו יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בבית הבליעה' תלמוד לומר טרפה' מי שיש במינו טרפה' יצא עוף טמא שאין במינו טרפה:

ונשא עונו. אם יאכל קדש או יכנס למקדש חיב על טמאה זו ככל שאר טמאות:

ובשרו לא ירחץ ונשא עונו. על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדים במלקות: