ויקרא יז, י

כל דם. לפי שנאמר בנפש יכפר, יכול לא יהא חיב אלא על דם המקדשים, תלמוד לומר כל דם:

ונתתי פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו:

וּגְבַר גְבַר מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא דְיִתְגַיְרוּן בֵּינֵיכוֹן דִי יֵיכוּל כָּל דְמָא וְאֶתֵּן רוּגְזִי בַּאֲנָשָׁא דְיֵיכוּל יָת דְמָא וֶאֱשֵׁיצֵי יָתֵהּ מִגוֹ עַמֵהּ

וּגְבַר טְלֵי וּגְבַר סִיב מִבֵּית גְנִיסַת יִשְרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא דְמִתְגַיְירוּן לְמֵיתַב בֵּינֵיהוֹן דִי יֵיכוּל כָּל אַדְמָא וְאֶתֵּן יַת פְּנוּיָיתָא לְמֶעֱסוֹק בְּבַר נְשָׁא הַהוּא דִי יֵיכוּל כָּל אַדְמָא וְאֵישֵׁיצֵי יָתֵיהּ מִגוֹ עַמֵיהּ

אשר יאכל כל דם בהרבה מקומות הזהיר הכתוב על הדם לפי שהוא נבלע באברים מה שאין כן בחלב וגיד.

ואיש איש וגו׳ אשר יאכל וגו׳. טעם כפל ״איש איש״, בתורת כהנים דרשו וזה לשונם: ״ישראל״ – אלו ישראל, ״גר״ – אלו גרים, ״הגר״ – לרבות נשי הגרים, ״בתוכם״ – לרבות נשים ועבדים. אם כן למה נאמר ״איש איש״? אמר רבי אלעזר ברבי שמעון להביא ולד ישראל מן הגר ומן העבד, עד כאן. צריך לדעת למה הצרך הכתוב לפרט כל הפרטים, וכדרך שהקשו במסכת סכה (כח.) באותה בריתא שאמרה ״האזרח״ לרבות הנשים, וזה לשונם: מדרבי יהודה אמר רב נפקא, דאמר רבי יהודה אמר רב: השוה הכתוב אשה לאיש לכל ענשים שבתורה, ותרץ שם שאצטריכא לתוספת ענוי וכו׳, עד כאן. אם כן גם במה שלפנינו יש להקשות כן, למה הצרך לרבות הנשים וכו׳, בין נשי ישראל בין נשי הגר. עוד יש לנו לעמד על כונת דברי התנא, מה הוא הולד ישראל הבא מן הגר שהצרך הכתוב לרבות מ״איש איש״, אם הוא המיר כבודו מגרות והלך לחרפות, הרי הוא גוי, ולמי בא הכתוב להודיע האסור. ועוד התנא אומר בפרוש ״ולד ישראל״ משמע שביהדותו עומד, אם כן פשיטא שלא גרע מגר שאמר קרא בפרוש, ולמה אצטריך ״איש איש״?

והרב בעל ״קרבן אהרן״ כתב שגרסינן בבריתא ״מן הגוי ומן העבד״, וירצה ולד בת ישראל הבא מן הגוי או עבד, שאף על גב שאביו עכו״ם או עבד שלא הזהרו על הדם וכו׳, מחיב אם אכל דם דגריר אחר אמיה וכו׳, דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, כדאמרינן ביבמות (יבמות כג.) ״בנך הבא וכו׳ קרוי בנך״ וכו׳, עד כאן. וקשה לי, כיון שהכתוב קראו לזה בן ישראל, אם כן ישראל גמור הוא, ואם מדבר הכתוב בבן שלא רצה לעמד ביהדות אמו, אם כן פקו פליליה, ולמי בא הכתוב להודיע תורת ה׳? ואם לכופו על הדבר, ממה נפשך: אם ביד ישראל לכופו, פשיטא שכופין אותו כדין כל איש ישראל שעובר על התורה, ואם אין בידינו לכופו הרי אין ברשותנו, ואם כן קרא למאי אתא?

ונראה לומר בהקדים לדעת טעם אסור זה, כפי מה שהאירו חכמים את עינינו בפנימיות התורה, כי כל נפשות עם בני ישראל הם ממדרגה שאין למעלה ממנה, בסוד (דברים לב:ט) ״חלק ה׳ עמו״. גם אמרו שהגם שהם בעולם התחתון ורחוקים ממקום גבוה, אף על פי כן ישנם דבוקים בחוט של חסד עד מקום שרשה, בסוד אמרו (שם) ״יעקב חבל נחלתו״. ונפש הבהמה היא ממדרגה התחתונה אשר יתיחס מקומה אל קלפת נגה. והנה באכול אדם מדם בהמה שהנפש יוצאה בו, שעליו בא ענש כרת, קונה נפש הבהמית מקומה בנפש אדם. והודיענו הכתוב כאן כי האוכל דם ומכניס נפש הפחותה בנפשו, יגעל אותו שרש העליון לבל יהיה עוד נדבק בו. והוא מאמר ונתתי פני בנפש האכלת את הדם והכרתי אתה מקרב עמה, פרוש שיכרת החוט הקשור בשרשו שהוא מקור כללות נפשות עם ה׳, והוא אמרו מקרב עמה.

עוד ידוע הוא כי הגם שבכללות עם ישראל שרש אחד, אף על פי כן הם במדרגות זו למעלה מזו, בסוד (קהלת ה:ז) ״כי גבה מעל גבה״ וגו׳. וכיון שכן תבא הסברא לומר, לצד שנפש בהמה זו לא טמאה היא, שהרי היא בהמה טהורה הנאכלת, לזה לא תעשה נפש הלזו פגם ודפי אלא דוקא בהדרגה הגדולה שבישראל, וענש שיחד ה׳ לעברה זו אינו אלא להאזרחים זכרים ולא נקבות, וכשירבה הכתוב איזה רבוי אין לנו בו אלא חדוש הדרגה אחת עד שירבה קצת המדרגות.

גם כלך לדרך אחר יש לומר, שאין הפעלה הלז עושה כל כך רשם להצטרך לכרתה אלא נפש שהיא קלת הערך, אבל נפש רמה אפשר שהגם שתעשה בו רשם אף על פי כן לא תעשה כל כך פעלה בה כדי שתצטרך לכרת. אשר על כן נתחכם אל נורא עלילה ורבה כל הרבויים ואמר כי קטן וגדול ישנו בהכרת באכלו דם הנפש, ואמר רבויים לכל ההדרגות קטן וגדול.

והנה לפניך ההדרגות זו למעלה מזו: ראשון שבקדשה זכרי ישראל, ב׳ נשיהם, לצד שהאשה אינה במדרגת האיש, ג׳ גר הבא מישראל וגיורת, ד׳ גר הבא מגר וישראלית, ה׳ גיורת כיוצא בשני ההדרגות, ו׳ גר הבא מגר וגיורת, ז׳ גיורת הבאה מגר וגיורת, ח׳ גר עצמו. וכל אלו ההדרגות באו בכתוב, ראשון שבקדשה ישראל, הזכירם בפרוש, והוא מאמר תנא של תורת כהנים ״ישראל״ – אלו ישראל. והזכיר הגרים שתי פעמים, ושני רבויים עמהם ״הגר הגר״. ותמצא שבמסכת סכה (כח.) דרשו ה״א של ״האזרח״ לרבות נשיהם, נמצאת אומר כי ה״א של ״הגר הגר״ רבויים הם. הרי לפניך ארבעה רבויים בגרים והם כנגד שתי הדרגות שבגרים: הא׳ הוא הגר שנולד מגר וגיורת והב׳ הגר עצמו שנתגיר, ושני הרבויים כנגד נשיהם שבהדרגתם. ואולי שלזה דקדק ואמר תנא דתורת כהנים ״הגר אלו הגרים״ ולא אמר ״זה גר״, שנתכון לשתי הדרגות דגרים כאמור, ואמר ״הגר״ לרבות נשי הגרים, פרוש מרבוי ה״א נתרבו נשיהם. ואמר בתוכם לרבות נשים ועבדים כמאמר התנא, פרוש נשים אזרחיות ועבדים שדינם שוה לנשים. ולא תקשה למה הצרך לרבותם, והלא קל וחמר מגרים, ואין לומר שהייתי אומר כי לצד שהם גדולים מערך גר יצטרך לומר כי גם בהם יפעיל הכרת כמו שאמרנו בטעם זכרון ישראל, כי אחר שהזכרו זכרי ישראל מכל שכן הנשים. הנה אם לא היה רבוי ״בתוכם״ שרבה בה קרא נשי ישראל לא היינו מרבים מה״א של ״הגר״ שתי גיורות כמו שאמרנו. הרי לפנינו ששה רבויים, ואמר איש איש שני רבויים אחרים, ודרש אותם תנא בתורת כהנים ואמר להביא ולד ישראל הבא מן הגר ומן העבד, פרוש ולד ישראל שיש בו זרע ישראל ובא גם כן מן הגר, והוא אמרו ״מן הגר״, והכונה היא שאביו ישראל ואמו גיורת או אביו גר ואמו ישראלית, ושני הדרגות אלו נדרשים מכפל איש איש.

ולא תקשה למה הצרך הכתוב לרבות ההדרגות אלו אחרי שכבר רבה גר גמור כמו שאמרנו, כי אם לא היה רבוי ״איש״ היינו מפרשים דגרים האמורים באו מישראל וגיורת או מגר וישראלית. ומעתה הקדים הכתוב הדרגות החשובים שבגרים שיש בהן חלק ישראל ואחר כך אמר ״הגר הגר״ שכלן גרים, הרי לפניך שמונה רבויים. ואם תאמר גיורת הבאה מישראל וגר מנין, יש לומר שלאחר שנתרבה אפלו גר עצמו שנתגיר, פשיטא שאין להפחית ממנו גיורת הבאה מישראל וגר הגם שהיא נקבה, ולדרך זה תתהלך בכל מקום שירבה רבויים כאלו.

בנפש וגו׳. בתורת כהנים דרשו: ולא בצבור, עד כאן. הטעם כי אין כח בעון זה להכרית צבור. ועין במה שפרשתי למעלה (ויקרא יז:ד).

מקרב עמה. בתורת כהנים דרשו: ועמה בשלם, עד כאן, ואין ידוע הכונה בזה. ממה נפשך: אם חיבים מדין ערב למה יהיו פטורים כאן, ואם אינו מדבר במי שחיב מדין ערב, כגון שלא ידעו או נאנסו, אין צריך לומר. ונראה כי יכון לומר כי כריתת הענף הרע מהאילן משביחו כידוע, ולזה אמר ״מקרב עמה״ פרוש, כדי שלא יזיק ענף הרע לנצר מטעיו יתברך יכריתהו, וישאר עמה בשלם.

נ כתב הרא"ם ויש לתמוה למה לי כל לרבות אף דם חולין שלא לאוכלו תיפוק ליה מקרא דרק הדם לא תאכל דפרשת ראה שדרשו שם אף על פי שאין שם זריקת מזבח הוא באזהרה. ותירץ ושמא יש לומר כתיב בהאי וכתיב בהאי כדאמרינן גבי חיוב מצה דהוא בזמן הזה עד כאן לשונו. [נחלת יעקב] כבודו במקומו מונח שלא ירד לחלק בין לשון חייב שפירושו כרת ובין לשון לא תאכלו שהוא באזהרה וחילוק זה פשוט הוא ואשתמיטתיה להרא"ם מה שאמרו פרק קמא דכריתות אמר רבא שלש כריתות האמורות בדם למה וכו' עיין שם:

ס מפני שנתינת פניו של מקום בכל מקום הוא לטובה וכאן היא לרעה: