ויקרא יז, ג

אשר ישחט שור או כשב. במקדשין הכתוב מדבר, שנאמר להקריב קרבן:

במחנה. חוץ לעזרה:

גְבַר גְבַר מִבֵּית יִשְׂרָאֵל דִי יִכּוֹס תּוֹר אוֹ אִמַר אוֹ עִזָא בְּמַשְׁרִיתָא אוֹ דִי יִכּוֹס מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא

גְבַר טְלֵי אוֹ סִיב מִבֵּית גְנִיסַת יִשְרָאֵל דִי יִכּוֹס נִכְסַת תּוֹר אוֹ אִימַר אוֹ עִיזָא בְּמַשְׁרִיתָא אוֹ דִי יִכּוֹס מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא

אילו היה כתוב במחנה מותר לשחטו מחוץ למחנה וזו המצוה תלויה גם בבית המקדש רק בכל מקום שהוא קרוב לירושלים והקרוב ידענו מדברי קבלה כי אם היה המקום רחוק יזבח ויאכל בשר כי כן כתוב ורבים אמרו כי הבשר אסור בגלות ויפרשו בשר ויין לא בא אל פי בשר דג ולא דברו נכונה ואיני רוצה להאריך להשיב עליהם:

אשר ישחט מחוץ למחנה סמך פרשת שחוטי חוץ לשעיר המשתלח לומר לך אע"פ שהתרתי לך שעיר המשתלח בחוץ בדחייתו לצוק ופי' צוק הם סלעים שיש להם כמין שינים בולטין וזו היא שחיטתו אעפ"כ השמר בשאר קדשים מלשוחטן בחוץ:

איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז. אפילו חולין, לפי הפשט במדבר, שנאסר להם בשר תאוה ולא היו אוכלים כי אם שלמים, וכתיב כי ירחק ממך המקום... ואמרה אכלה בשר…בכל אות נפשך תאכל בשר. כיון שבאו לארץ ישראל הותר להם בשר תאוה, ופרשה שניה מוכחת דקאמ' אשר יעלה עלה או זבח, ופרשה ראשונה בחולין, אלא שפרשה ראשונה במדבר ושניה במוקדשין ואפילו בא"י ובארץ המרחק. ורבותינו פירשו דשתיהן במוקדשין, וראשונה בשחיטה ושניה בהעליה ואו, לרבות את הזורק:

איש איש וגו׳ אשר ישחט. טעם כפל ״איש איש״. בזבחים (קח.) דרשו אליבא דרבי שמעון לרבות השוחט להדיוט שחיב, וכאלו אמר ״איש לאיש״, ולא דרשו לרבות שנים ששחטו משום שאמר הכתוב ״לאיש ההוא ונכרת האיש ההוא״, ודרשו תבת ״ההוא״ אחת למעוטי מוטעה ואנוס ושוגג, ואחד למעט שנים ששחטו על זה הדרך – ״ההוא״ ולא הם. וקשה, שבתורת כהנים דרשו למעט שנים ששחטו מדכתיב ״דם שפך״ ולא מתבת ״ההוא״. ויש לומר כי להיות שיש שני מעוטים ״ההוא״ ו״שפך״, ודרשו בתורת כהנים מעוט אחד לשוגג ואנוס ומוטעה, ומעוט אחד למעט שנים ששחטו, אינו מקפיד הש״ס להמציא מעוט שנים ששחטו מ״שפך״ או מ״ההוא״, ועין בפסוק שאחר זה.

אשר ישחט. בתורת כהנים אמרו וזה לשונם: אין לי אלא וכו׳, מנין לשוחט עוף? תלמוד לומר ״או אשר ישחט״. והלא דין הוא, ומה שחיטה וכו׳ מליקה וכו׳ אינו דין וכו׳, תלמוד לומר ״אשר ישחט״ – על השחיטה הוא חיב ואינו חיב על המליקה, עד כאן. משמע כי מתבת ״או״ מרבה שחיטת עוף, ומ״אשר ישחט״ ממעט המליקה שהיתה באה בקל וחומר. וקשה, מבריתא שהביא במסכת זבחים (קז.) מוכח כי רבי ישמעאל דורש מ״אשר ישחט״ לרבות שחיטה לעוף, וממה שאמר הכתוב ״זה הדבר״ מעט המליקה שהיתה באה בקל וחומר. וגם לרבי עקיבא שחולק שם עם רבי ישמעאל, דורש רבוי שחיטת העוף מ״דם יחשב״ ומעוט המליקה מ״אשר ישחט״ כדמוכח מהש״ס שם. ואם כן, בריתא של תורת כהנים לא רבי עקיבא ולא רבי ישמעאל. והנה בהכרח לומר כי בריתא של תורת כהנים אינה כרבי ישמעאל, ממה שדרש שם ״זה הדבר״ לגזרה שוה, מה ״זה הדבר״ וכו׳ ״אל ראשי המטות״ וכו׳, אם כן בהכרח שלא כרבי ישמעאל. גם ממה שלא דרש בתורת כהנים יתור ״דם יחשב״ לדרשת רבי ישמעאל לרבות הזורק, אם כן מוכח שדורשה כרבי עקיבא. גם ממה שדרשו בפרשה י׳ ״או זבח״ לרבות הדם, כדברי רבי עקיבא בבריתא שהביא בש״ס דזבחים, הרי זה מראה באצבע כי דרשת תנא דתורת כהנים הוא כדרכו של רבי עקיבא. ומעתה תהיה דרשת שחיטת עוף מ״דם יחשב״ ומעוט מליקה מ״אשר ישחט״, ולמה דורש תנא דתורת כהנים שתי הדרשות מ״או אשר ישחט״? ועוד, לתנא דתורת כהנים שדורש שתי הדרשות מ״או אשר ישחט״, ״דם יחשב״ שאמר הכתוב למה לי?

וראיתי להרמב״ם ז״ל שכתב בפרק י״ח מהלכות מעשה הקרבנות וזה לשונו: שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורים, שנאמר ״אשר ישחט״ ״או אשר ישחט״ – אחד ולא שנים, עד כאן. וקשה להרמב״ם ז״ל למה עשה למוד חדש ולא רשם הלמוד שהוזכר בבריתא ובתלמוד. ועוד קשה להרמב״ם ז״ל והרי פסוק ״אשר ישחט״ ״אשר ישחט״ דרשוה למשפט העוף, בין לתנא דתורת כהנים בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא שהובא דבריהם בזבחים (זבחים קז.) שכתבנו למעלה. ״אשר ישחט״ אצטריך ללמד על העוף, למר לרבות שחיב על שחיטתו ולמר למעט המליקה. ודין זה פסקו רמב״ם בסוף פרק י״ט מהלכות מעשה הקרבנות. ועוד קשה למה שכתב הרמב״ם חיוב לשוחט לאיש מפסוק ״דם יחשב לאיש ההוא דם שפך״, שכתב וזה לשונו: אף על פי שלא נתכון לשחט קדשים אלו לה׳ הרי זה חיב, שנאמר ״דם יחשב וגו׳ דם שפך״, אף על פי שזה הדם במחשבתו כדם הנשפך, לא כקרבן, הרי זה חיב, עד כאן. והרי הש״ס דורש חיוב שוחט לאיש מאמרו ״איש איש״, ועוד ״דם שפך״ דרשו בתורת כהנים למעט שנים ששחטו או למעט אנוס שוגג מטעה כמו שכתבנו למעלה, ומה מקום לדרש ממנה שוחט לאיש. והנה דרשה זו אמרוה בזבחים (זבחים קח:) אליבא דרבי יוסי שחולק על רבי שמעון בדרשת ״איש איש״.

ולזה יש לומר שבחר הרמב״ם להביא הראיה מיתור ״דם שפך״ שהיא יותר חזקה מדרשת ״איש איש״ שאינה דרשה חזקה. והראיה ממה שאמרו במסכת מציעא (ב״מ לא.) בפסוק ״העבט תעביטנו״ שסובר רבי שמעון דברה תורה כלשון בני אדם, וכתבו התוספות שם כי במקום שיש איזה הוכחה הפך דרשה הנשמעת מכפל הדברים אנו דורשים כפל התיבה ואין אנו אומרים דברה תורה כלשון בני אדם, וכשיש התנגדות לדרשת הכפל אנו אומרים דברה תורה כלשון בני אדם. מעתה אין דרשת כפל ״איש איש״ חזקה כדרשת ״דם שפך״ שהביא הש״ס אליבא דרבי יוסי, והגם דהש״ס לא קאמר לה אלא אליבא דרבי יוסי, אף על פי כן ממנה נקח לרבי שמעון כי אין הכרח לעשות מחלקת ביניהם בזה. והגם דהש״ס קאמר לסברת רבי שמעון שדורש שוחט לאיש מ״איש איש״ (זבחים קח.), זה היה קודם שידע דרשת ״דם יחשב וגו׳ דם שפך״, מה שאין כן אחר דרשה זו הוא דבר השוה לכלם, ולזה כתב הרמב״ם מדרשת ״דם שפך״, אבל קושיתינו הראשונה לדברי רמב״ם במקומה עומדת.

ונראה לומר דסובר רמב״ם, כיון שאנו רואים כל כך שנויים בין בריתא של תורת כהנים ובריתא שהביא הש״ס בזבחים ובין דברי הש״ס גם כן כמו שכתבנו למעלה, אם כן מוכיחים הדברים שאין להקפיד על שנוי מקום דרשות אלו. ולזה למה שמוכיח רמב״ם מפסוק ״דם שפך״ שוחט לאיש דחיב, אם כן אין לנו מנין לדרש מעוט שנים. לזה חפש אחר דרשת יתור ״אשר ישחט״ שהיא מיתרת, ואין אנו דורשים שחיטת עוף אלא מתיבת ״או״, וכמו שדרשו בתורת כהנים שמרבה שחיטה לעוף מאמרו תיבת ״או״ לרבות. ולפי זה דרשינן מעוט מליקה בעוף מאמרו ״זה הדבר״ למעט מליקה בעוף, וכדברי רבי ישמעאל שכתבנו למעלה שדורש מעוט מליקת עוף מ״זה הדבר״. ולא יקשה לך ממה דקימא לן (ערובין מו:) הלכה כרבי עקיבא מחברו, כי אין בזה הפך רבי עקיבא בענין הלכה.

אשר ישחט וגו׳. פרש״י במוקדשין דבר הכתוב. וכ׳ הרמב״ן דזה לר״ע דס״ל בשר תאוה היה מותר במדבר. אבל לר׳ ישמעאל המשמעות כפשוטו דאפילו חולין אסור היה במדבר. אבל מלשון הרמב״ם הל׳ שחיטה פ״ד הי״ז מבואר דאפילו לר״ע הכי הוא דהמשמעות כפשוטו. ולא היה מותר במדבר בשר תאוה אלא בנחירה דוקא ולא לשחוט. ומשום שהיו רגילים לשחוט במדבר לשעירים כדי להביא את שטף הדם לע״ז. אבל בנחירה לא היו רגילים להקריב לע״ז. מש״ה לא אסר הכתוב לאכול לתאוה אלא שחוטה ולא נחלקו ר״ע ור״י אלא במשמעות הפ׳ דכי ירחיב וגו׳ דשם כתיב מצות שחיטת חולין אבל במשמעות פ׳ זו דשחוטי חוץ לא נחלקו לעולם. ולכ״ע היה מתפרש אפי׳ בחולין שהרי סתם כתיב אשר ישחט וגו׳ אבל לדורות היה פי׳ הפ׳ במוקדשין . מעתה לא נחלקו דרשת הת״כ והמדרש שהביא הרמב״ן במשמעות הפ׳. דהת״כ דריש לדינא לדורות והמדרש לפי דרכו דרש באגדה שהיה לשעתו וע״ע מש״כ בס׳ במדבר י״א כ״ב:

ח פירוש בקדשים ששחט בחוץ הכתוב מדבר:

ט רוצה לומר מה שכתוב הכא במחנה לא מיירי במחנה כהונה דהיינו מעזרה ולפנים דאם שחט הזבח שלא במקומו דהיינו בדרומו של מזבח יהא בכרת דאף אם ישחט אותו בדרום אף על פי שהיא פסולה לא מחייב עלה לא לאו ולא כרת, אלא חוץ לעזרה: