ויקרא יז, יד

דמו בנפשו הוא. דמו הוא לו במקום הנפש, שהנפש תלויה בו:

כי נפש כל בשר דמו הוא. הנפש היא הדם דם ובשר לשון זכר' נפש לשון נקבה:

אֲרֵי נְפַשׁ כָּל בִּסְרָא דְמֵהּ בְּנַפְשֵׁהּ הוּא וַאֲמָרִית לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַם כָּל בִּסְרָא לָא תֵיכְלוּן אֲרֵי נְפַשׁ כָּל בִּסְרָא דְמֵהּ הִיא כָּל דְיֵיכְלִנֵהּ יִשְׁתֵּיצֵי

אֲרוּם קִיוּם נְפַשׁ כָּל בִּישְרָא אַדְמֵיהּ בְּנַפְשֵׁיהּ הוּא וַאֲמָרִית לִבְנֵי יִשְרָאֵל אֲדַם כָּל בִּישְרָא לָא תֵיכְלוּן אֲרוּם קִיוּם נְפַשׁ כָּל בִּישְרָא אַדְמֵיהּ הוּא כָּל מַן דְיֵכְלִינֵיהּ יִשְׁתֵּיצֵי

דמו בנפשו הוא דמו לו במקום נפש כי הנפש תלויה בו לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ז:י״ד) ואיננו נכון אבל אפשר לפרש שיהיה בנפשו בכאן בגופו יאמר כי נפש כל בשר דמו בגופו הוא וכן ברזל באה נפשו (תהלים קה יח) שבעים נפש (שמות א ה) על נפש מת לא יבא (במדבר ו ו) הגוף כי גוף בעל נפש יקרא נפש ועל דעתי הזכיר הכתוב בדם שלשה דברים והם טעם אחד אמר תחילה (ויקרא י״ז:י״א) כי נפש הבשר בדם היא אחר כך הפך ואמר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא לומר כי הדם הוא הנפש והנפש היא בדם ששניהם מעורבין יחד ויהיה זה כענין יין המזוג במים שהמים ביין והיין במים כל אחד בחבירו ואח"כ פירש כי הדם הוא הנפש עצמו לומר שהיו לבשר אחד לא יתפרדו לא ימצא דם בלא נפש ולא נפש בלא דם כידוע ברוח אשר תחילתו מן הלב שהוא היולי לרוחות כולן וממנו יבא הזן שעושה הדם והדם הוא המולידו והמקיימו כענין הגולם והצורה בכל בעלי הגוף שלא ימצא האחד בלתי האחר ורבותינו דרשו (כריתות ד) שלשה כריתות בדם אחת לדם הנפש ואחת לדם שחיטה ואחת לדם כסוי וזה טעמם לכריתות אבל הטעם בשינוי הלשון בנפש ובדם כאשר פירשתי:

דמו בנפשו. הוא דבק עם הנפש כי ידוע שהגידים היוצאים מפאת שמאל הלב מחולקים בחצי לדם ולרוח כדמות שמן זית עם האור:

ואמר לבני ישראל. טעמו וכבר אמרתי והיא הפרשה הנזכרת:

כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. כי נפש בעל חי הוא דמו רוצה לומר האיד הדמיי:

בנפשו. עם הכח החיוני הנשוא בו וזה כי אמנם הדם האידיי והדק שבו הוא נושא לכח החיוני ובהיותו הדק שבגרמים הנפסדים הוא מזון לשדים בלי ספק ולמבקשים חברתם:

ואומר לבני ישראל. ובלעדי זאת אף על פי שהתרתי לבני נח אסרתיו לישראל למעלה בפרשת צו מפני שהיה נפש החי בחייו ומשיב הנזון ממנו אל טבעו הבהמי:

כי נפש כל בשר וגו׳ שלא תאמר כדין אסר לנו דם קדשים שהרי ניתן על גבי המזבח לכפר שנא׳ כי הדם הוא בנפש יכפר וכן דם בהמות חולין שהרי במינה בת כפרה היא אבל חיה ועוף שאין במינן דם ראוי לכפר לא אסר הכתוב לכך נאמר וכסהו בעפר. כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא סרסהו בדמו נפשו דוגמא קדוש היכלך כמו היכל קדשך.

ואמר כבר לבני ישראל בפרשה שלמעלה.

דמו בנפשו. פרוש – במקום נפשו. ובזה נתן טעם למה צריך לכסות דמו, כי לצד שדמו היא נפשו, מהמוסר לנהוג בו כבוד זה, כדרך שצוה ה׳ לקבור אדם מת משום כבודו.

וטעם שלא אמר כדרך שאמר בבהמה ״נפשו בדמו״, אולי שהבהמה יש לה נפש והיא נתונה בדם, אבל חיה ועוף אין להם נפש כבהמה אלא הדם הוא במקום הנפש, ובזה אינם באים על המזבח לכפר כבהמה זולת תורים ובני יונה, וגם המה אין בדמם הזאה על המזבח אלא מצוי כשמולק.

כי נפש כל בשר וגו׳. פרוש, לא לצד שהדם מכפר על המזבח הוא שאסרתי הדם, שאז תחלק בין דם בהמה לדם חיה ועוף, אלא טעם האסור הוא לצד ״כי נפש כל בשר״ וגו׳, ומעתה גם חיה ועוף בכלל.

כל אכליו יכרת. כבר כתבתי למעלה טעם הכרת. וטעם אמרו ״אכליו״ לשון רבים ו״יכרת״ לשון יחיד, להעירך על פרושנו, שהכרת הוא שיסתלק חיוניות המאיר בשרש נשמתו ונכרת השרש ההוא, לזה אמר לשון יחיד. ואמר ״אכליו״ לשון רבים, לצד שהנהנים מהאכילה רבים המה, כי חיוניות הנדבק בשרש עליון יש תחתיו הכנות כדי שיוכל עמוד ביחד עם הגוף, כי הגוף הוא חמר גשם וברא ה׳ בו כח המניע, והוא הנפש שתכונתה היא נוטה על הגשם ויתאו למטעמותיו, ובראם ה׳ ברוך הוא בתכונה זו כדי שיתמזג עם הגוף, והוא מוכן לבחינת הנשתוה לרוח, והרוח הוא מוכן לנשמה, והנשמה הוכנה להשרות שכינתו על הראויים, ומעתה כשאדם אוכל הדם הרי לפניך אוכלין מרבים: הגוף, הנפש, הרוח, הנשמה, ובבחינת הענש שהוא הכרת אין נכרת אלא חוט הנשמה הקשורה למעלה ובזה יבשו כל הענפים, לזה אמר לשון רבים.

עוד רצה על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים יז:י) כי הצבור אינם נכרתים בעון אכילת דם, לזה אמר ״אוכליו״ לשון רבים ו״יכרת״ לשון יחיד, לומר שהגם שיאכלו רבים אין כרת אלא ליחיד ולא לצבור.

ונתתי אל לבי לדעת מה טעם יצו ה׳ לכסות דם חיה ועוף ולא דם בהמה. בשלמא דם הנזרק על המזבח הוד ותפארת לו מדם חיה ועוף, אבל דם שחיטת חלין אשר הוא נופל וגלוי עינים, למה תגרע בהמה מחיה? ומה גם למה שמצינו שבחר לו יה קרבן מהבהמה ולא מחיה ועוף, זולת תורים ובני יונה.

והנה לפי מה שפרשנו שחיה דמה היא הנפש עצמה, מה שאין כן הבהמה, כי יש נפש מלבד הדם והיא מרכבת בדם ואין דמה עצמו נפשה, לזה לא צוה ה׳ לכסות הדם אלא הדם שהוא עצמו נפש, מה שאין כן הבהמה שאין הדם עצמו נפש כמו של חיה ועוף. והגם שגם בדם בהמה יש נפש בו, עם כל זה לא הדם עצמו נפש, ואין כסוי אלא למורגש ולא להיולי הגם שישנו, והבן.

וראיתי לתת לב משכיל מפני מה נשתנית ברית חיה מבהמה בבחינה זו. ונראה שהטעם הוא לפי מה שקדם לנו בהתבוננות משכלות השפעות הקיום והעמדת כל יש, כי האל הבורא ברוך הוא חיות הכל והכין ועשה פעלות כדי שכל הוה יגיענו ההסתפקות מן הצרך לקיומו, וחלק כל בריותיו לארבע הדרגות, והם אש רוח מים עפר, וכל אחת כלולה מהארבעה. וארבעה אלו תחלת הויתה היא נעלמת מעיני כל בשר, והיא רוחנית בתכלית הרוחניות, והם ארבע רגלי כסא כבודו יתברך, ונשפעים מהם בכיוצא בהם ארבע בריות אחרות נושאי הכסא, פני אדם פני נשר פני אריה פני שור, וכנגדם ארבעה מלאכים, גבריאל רפאל מיכאל נוריאל, אלו הכנה לאלו ומקבלין זה מזה, ולעמתם יש למטה מקבלין בבעלי חיים, אדם שור נשר אריה: אדם מין אנושי, שור מין בהמה, אריה מין חיה, נשר מין עוף, וכנגדם בדוממים, עפר מים אש רוח, וכל אחד כלול מארבעתם. וגם בבחינת הנשמות שהם בריאה העליונה שבעליונות אשר ברא ה׳ מאורות עליונות, חלק ה׳ ברוך הוא, כמו כן ימצאון בחינות, וחזר הדין שכל נושא ונושא כולל כל זה וכל מדרגה משפעת ונשפעת ממדרגת כסא הכבוד שהיא למעלה מחיות הקדש עד מדרגת הדומם.

ומעתה אבוא לראות הנשפעים הנדמים מהארבע בחינות הנגלים דוגמתם למעלה, והנה יש לו בחינת שור בהמה טהורה הנשפעת מדמות פני שור, אבל חיה ועוף לא מצינו בנדמים נשפעים למטה מהמושפעים מהקדשה, כי אריה חיה טמאה, נשר עוף טמא, ויש לחקר זאת, למה נמנע הנדמה מהתקבל בחינת הקדשה והטהרה כמו שקבל השור, גם מנין נמשכה בחינת הטוהר לשאר חיות הטהורות אשר התירה תורה, ״איל וצבי״ וגו׳.

דע כי יש הדרגות שאין יכלת במקבל לקבל בתגבורת המשפיע בבחינתם בסוד טעם עוני חכמי ישראל, כידוע ליודעי דעת בהתבוננות הצודק בשכל ההבחן. ולזה, לצד כי אריה ונשר שלמטה באו בתגבורת, לא יוכלו לסבול שעור הנתכן והנשער אליהם בתכונת איכותם. ולצד חסרון התקבלם השערת ההסתפקות מביחון הנרזב אשר בגן ה׳, כשעור הצלחתם מהמקוה אליהם, זו סבה למרחקם אשר צוה ה׳ לאיש ישראל לבל יקרב אליהם. כי איש ישראל הצלח בנקוה אליו בסוד אמרו (דברים ד:ד) ״הדבקים בה׳״, ושעור אשר הגיע בבחינת אריה נשר כמוהו וכשעורו נסתעף בקצת מהחיות והעופות, ועשה בהם שעור ההסתפקות. והגם שלא בא איכותם אלא על ידי נשר, כי הנשפע ראשון זה הוא סוד (איוב יד:ד) ״מי יתן טהור מטמא״ וגו׳. וכל זה עשאו יתברך לסבה הידועה, סוד ה׳ ליראיו. וכיון שכן, אין תכונת הקדשה והטהרה המשתלשלת דבחינת הבהמה דומה לבחינת חיה ועוף, כי בחינת שור יש דומה לו למעלה במקור הקדשה אשר ברא הבורא ותכן בו הנפש, מה שאין כן בחינת חיה ועוף. לצד שנפסק דמות הנדמה למשפיע הנה הוא טמא לפנינו, דכתיב (ויקרא יא:יג) ״את הנשר ואת וגו׳ תשקצו״, תש כחו ואין בו אלא החיוניות שהוא דם טוהר, כאמרו ״דמו בנפשו״, וכמו שפרש דמו במקום נפשו. זולת תורים ובני יונה שיודע אל עליון שגבר בהם החיוניות וממזגים הם בין הבהמה והעוף, שמביאים מהם קרבן עולה וחטאת דוקא, ויחיד דוקא ולא צבור, וצריך כסוי כי עד גדר הבהמה לא בא. כל זה כתבתי אם חפץ ה׳, והמשכיל ישכיל דבר אלהים חיים.

כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. קאי בנפש האדם מש״ה אומר לב״י שלא יאכל דם חיה ועוף שהוא דם פראי כי נפש כל האדם דמו הוא. וימצא האוכלו טבעו פראית כמש״כ הרמב״ן ז״ל לפי דרכו:

כי נפש כל בשר. היינו של חיה ועוף מה שהוא פראי:

דמו היא. טבע דמו היא הנותנת לכך. ע״כ כל אוכליו יכרת. אפילו מי שגבר על טבעו ואין לחוש לכך מכ״מ אין נ״מ אלא כל אוכליו יכרת:

ק לא שדמיו של אדם תלויין בנפשו אלא נפשו תלוי בדמו:

ר רצונו לתרץ והרי הבשר והדם שניהם לשון זכר הם ולמה כתיב היא. ומתרץ הנפש היא הדם ומלת היא קאי על הנפש שהיא לשון נקבה: