ויקרא יז, טז

ונשא עונו. אם יאכל קדש או יכנס למקדש חיב על טמאה זו ככל שאר טמאות:

ובשרו לא ירחץ ונשא עונו. על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדים במלקות:

וְאִם לָא יְצַבַּע וּבִסְרֵהּ לָא יַסְחֵי וִיקַבֵּל חוֹבֵהּ

וְאִין אַרְשַׁע וְלָא יְצַבַּע וּבִשְרֵיהּ לָא יַסְחֵי וִיקַבֵּל חוֹבֵיהּ

וְאִין לָא חִיוַר וּבִשְרֵיהּ לָא יִשְׁזָג יְקַבֵּל חוֹבֵיהּ:

ונשא עונו. תמיד והוא יסלח עונו בעונש שיביא השם עליו ובעבור שהזכיר דברי השעירים שהיו עושים במצרים נסמכה זו הפרשה והעריות על מעשה ארץ כנען כי כן מפורש בסוף:

ונשא עונו - אם יאכל קודש או נכנס למקדש.

ונשא עונו. כפי שיחטא בטומאתו אם שיאכל קדש או יגע בלבד או יטמא טהרות של חולין:

ונשא עונו. הדרש ידוע דקאי בטומאת מו״ק. אבל לפי הפשט כך הענין דמי שאכל מאכלות אסורות ראוי בהגיעו לתשובה לטבול עצמו ובגדיו כמבואר באדר״נ פ״ח בריבה שנשבית בין הגוים וכשפדאוה צוה ר״י לטבול אותה משום שאכלה מ״א. מיהו נבלת בהמה אפשר להיות בשגגה שלא נשחט כדין וכן טריפה אפשר שנודע אח״כ שהיא טרפה. אבל נבילה וטריפה וכמו שפירשנו שהיא טרפה וממילא לא נשחטה וה״ה נבילה. מש״ה אפילו כשהוא שב טעון טבילה ושנוי בגדיו לטהרה ואם לא התעורר לזה ונשא עונו. דמאכל איסור מטמטם וגורם לחטוא להבא כמש״כ בספר דברים ו׳ י״ב. ועיקר אזהרת הכתוב הוא על רחיצת גופו כמו לפי הדרש דקאי על טומאת מו״ק כ״ה לפי הפשט. וכ״ה ביו״ד סימן רס״ח לענין מומר:

ב דקשה לרש"י היה לו לומר עון ומפרש דלשון עונו משמע בעונש המיוחד הנכנס בטומאה למקדש והיינו העונש הכתוב בשאר כל טומאות שהוא בכרת. רא"ם. אי נמי דקשה לרש"י למה ישא עונו אם מטמא את עצמו:

ג (מהרא"י) דקשה לרש"י למה לי בשרו הל"ל ואם לא כבס בגדיו ולא רחץ במים כדכתיב בסמוך וכבס בגדיו ורחץ במים. ומתרץ דמשום הכי כתיב ובשרו על רחיצת גופו כו' פירוש אם לא טבל שהיא רחיצת הגוף ענוש כרת אם אכל קודש או נכנס למקדש אבל אם לא כבס בגדיו וזרקן למקדש ואפילו נגעו בגדיו בעודנו עליו במת ונכנס למקדש בעודן נוגעין במת פטור מן הכרת וחייב במלקות: