ויקרא יז, ה

אשר הם זבחים. אשר הם רגילים לזבוח:

בְּדִיל דִי יַיְתוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת דִבְחֵיהוֹן דִי אִנוּן דָבְחִין עַל אַפֵּי חַקְלָא וְיַיְתוּנוּן לָקֳדָם יְיָ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לְוָת כַּהֲנָא וְיִכְסוּן נִכְסַת קוּדְשִׁין קֳדָם יְיָ יָתְהוֹן

מִן בִּגְלַל דְיַיְתוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל נִכְסַתְהוֹן דְהִינוּן דַבְחִין עַל אַנְפֵּי חַקְלָא וְיַיְתוּנוּן קֳדָם יְיָ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לְוַת כַּהֲנָא וְיִכְסוּן נִכְסַת קוּדְשִׁין קֳדָם יְיָ יַתְהוֹן

למען אשר יביאו. זה הטעם על המצוה הזאת ופירוש על פני השדה ולא יזבחו עוד את זבחיהם:

אשר הם זבחים על פני השדה - ויש מהם שטועים לשעירים ולא לשמים.

והביאום ג' במס' דין ואידך והביאום בבלה בנבואת ירמיה על הגולה. ואידך ולקחום עמים והביאום אל מקומם בשביל שהיו מביאים זבחים לשעירים שהיו עובדים אלילים והביאום בבלה ומיד כשיעשו תשובה יחזרו כדכתיב והביאום אל מקומם:

וזבחו זבחי וגו׳ סרסהו ודרשהו וזבחו אותם לה׳ זבחי שלמים.

זבחי שלמים לה׳ וגו׳. היה צריך לומר ״וזבחו אותם זבחי״ וכו׳, ואולי שנתכון האדון להראות חבת הקדש אשר חבב עמו, ואמר כי זבחי שלמים הם קרבנות המשתתפים בשלחן אחד יחד בנים ואביהם, והוא אמרו שלמים לה׳ אותם, וחוזרת תיבת ״אותם״ לבני ישראל הזובחים האמורים בתחלת הכתוב, לא לנזבחים. ועל דבר זה לבד תתנתק הנפש מנרתקה ותקום לעבודת האל במסירת נפש מבלי הרגש להפלגת ערבות הנרגש בבחינת אהבתו יתברך בנפש המרגשת בטעימת נעם חבתו, וכל זה קטן הוא להמתחיב לנו עשות לערך המוקדם ממנו יתברך בבחינת שעשוע חבובינו ורוממות אשר רומם עם קדושו.

אשר הם זבחים על פני השדה. שהכינו לכך. וא״כ המה חולין. ומכ״מ והביאם לה׳ וגו׳:

וזבחו זבחי שלמים לה׳ אותם. אין הלשון מדויק והכי מיבעי וזבחו אותם זבחי שלמים לה׳. אלא כלפי שהתיר הכתוב באותה שעה דבר שהיה אסור לדורות. דבא״י שהיה בשר תאוה מותר היה אסור להביא שלמים כדי לאכול הבשר לתיאבון דמשלחן גבוה קא זכו ומי שאוכל בשר קרבן ה״ז דומה לאוכל על שלחנו של מלך. והושע הנביא ט׳ הוכיח את ישראל לא יסכו לה׳ יין ולא יערבו לו זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם לא יבא בית ה׳. פי׳ אחר שאוכלים לנפשם כמו לחמם וה״ז כמו שלא בא בית ה׳. מש״ה לא יערבו הנסכים לרצות הקרבן. אבל כ״ז היה בא״י דמי שירצה בשר תאוה היה אוכל כאשר תאוה נפשו. אבל במדבר שלא היו יכולים לאכול בשר תאוה. ואפילו לר״ע דבשר נחירה היה מותר מכ״מ לא היו רגילים בכך. והרי גם לר״י היו רשאים בכל שאינו ראוי לקרבן כדאי׳ בחולין שם אלא לא היה מצוי כ״כ מש״ה התיר להם הקב״ה להקריב שלמים כדי לאכול הבשר לנפשם אע״ג שאין זה כבודו ית׳ מכ״מ הניח להם כדי להפרישם משעירים שהיו רגילים בהם במדבר ביחוד כידוע דשם עיקר משכן שדים. והיינו דאי׳ ברבה פ׳ זו משל למלך שהיה בנו רגיל בנבילות וטריפות צוה עליו המלך שלא יאכל כ״א על שלחנו. ר״ל דאע״ג שא״כ בע״כ מוכרח להקל ממנו מורא שלחן המלך כדי שיהא אוכל לשובע נפשו מכ״מ הוא כדאי כדי להפרישו מנו״ט. וכ״ז רמז הכתוב וזבחו זבחי שלמים לה׳ אותם. פירושו עמם. תכלית השלמים יהא גם לגבוה גם לנפשם. וכיב״ז נתבאר ס׳ דברים א׳ ט״ו. וביאר הכתוב דרק החלב והדם יהא לגבוה אבל הבשר יהא לתיאבון. ולא כמו שאוכלין משלחן גבוה כמו לדורות. וע׳ מש״כ בס׳ דברים י״ב ח׳. ומש״ה במקרא הסמוך דכתיב וזרק את הדם והקטיר החלב. לא כתיב נמי והבשר תאכל כמו בס׳ דברים י״ב כ״ז דשם אכילה הוא מצוה והכא רשות כמש״כ:

כ דאי זביחה ממש הוא היינו את זבחיהם ותרי קראי למה לי אלא על כרחך שפירושו אשר הם רגילים לזבוח וקל להבין. אי נמי דקשה לרש"י אשר הם זובחים משמע שכבר זבוח והרי אחר כך כתיב וזבחו זבחי שלמים רא"ם: