ויקרא יז, ח

אשר יעלה עלה. לחיב על המקטיר איברים בחוץ כשוחט בחוץ, שאם שחט אחד והעלה חברו שניהם חיבין:

וּלְהוֹן תֵּימַר גְבַר גְבַר מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא דְיִתְגַיְרוּן בֵּינֵיכוֹן דִי יַסֵק עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא

וּלְהוֹן תֵּימַר גְבַר טְלֵי וּגְבַר סִיב מִבֵּית גְנִיסַת יִשְרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא דְיִתְגַיְירוּן לְמֵיתָב בֵּינֵיהוֹן דִי יַסִיק עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא

ואליהם תאמר וגו׳. במסכת זבחים (זבחים קז.) תניא רבי ישמעאל אומר: לערוב פרשיות, לומר שאף שחוטי חוץ שהעלה בחוץ, הגם שאין ראויים לפנים, כגון השוחט בפנים ומעלה בחוץ, דתניא במשנה תחלת פרק י״ג דזבחים. ולתן כל האמור של זה בזה, זולת דברים שרבה הכתוב באחד מהם ומעט בחברו. ועין בדברי רש״י בזבחים.

איש איש וגו׳. עיין בפסוק שלפני זה.

מבית ישראל. הצרך לומר ״מבית ישראל״ ולא הספיק במאמר ״ואליהם״ שממנו מובן שחוזר להאמורים למעלה מהענין. לצד שאמר ״איש איש״ לומר שנים ששחטו כמו שכתבתי בסמוך, וחש הכתוב שיבא הדורש וידרש לרבות הגוים, כמו שדורשים (מנחות עג.) ב״איש איש״ האמור בנדרים ונדבות (ויקרא כב:יח) שהוא לרבות גוים, לזה הצרך לומר ״מבית״ וגו׳ דוקא ישראל ולא אמות, וממילא נתחיב לדרש ב״איש איש״ כל מה שדרשו זכרונם לברכה. ואחר שהצרך לומר ״מבית ישראל״ חש הכתוב לומר שמעט הכתוב הגרים, תלמוד לומר ״ומן הגר״.

והצרך לרבות כל הרבויים, דזולת זה יאמר האומר שלא רבה אלא מה שהזכיר בכתוב. וגם לדעת רבי יוסי שסובר דברה תורה כלשון בני אדם, אולי שלא אמר כן אלא לצד שיש לו מניעת הדרשה בו לצד מעוט ההוא. והגם שהקשה הש״ס לרבי יוסי דכיון שאינו דורש ״איש איש״ שבפרשה שניה גם ״איש איש״ שבפרשה ראשונה לא ידרש, אין הכי נמי אם לא היה הש״ס מוצא דרשת ״דם שפך״ היה אומר שדורשה מ״איש איש״, שכל שאין נגדיות לדרשה לא אמרינן דברה תורה וכו׳. ועין בדברי התוספות במציעא דף ל״א ד״ה דברה תורה כלשון בני אדם, שאין סברא לומר דלית לתנא כמה דרשות שנדרשו בכפל, והגם שהתוספות פרטו הקשיא לרבי שמעון עם כל זה ישנה לכל. ועקר מחלקת התנאים היא בסברא בדבר המתנגד לדרשה שכפי הסברא מטה לומר דברה תורה כלשון בני אדם, ותמצא שגם רבי שמעון מצינו שאמר (בבא מציעא לא:) דברה תורה כלשון בני אדם ומצינו לו שדורש הכפל.

ואלהם תאמר. פי׳ לכולם לאהרן ובניו וכל ישראל ובא ללמד שגם ישראל מוזהרים על העלאה כמו כהנים. דס״ד שאין מוזהר על העלאת חוץ אלא מי שראוי להעלות בפנים. וכמו שאין זר חייב על ביאה לקדה״ק משום שאין עליו מצוה ליכנס באיזה זמן. וכיב״ז כ׳ התוס׳ יבמות דל״ב דבטומאה לא הוזהרו זרים על העבודה היינו משום שאין בהם מצוה בטהרה. וא״כ ס״ד דדוקא בשחיטה שכשרה בזר בפנים הוא מוזהר בחוץ משא״כ העלאה. מש״ה הוצרך הכתוב לפרש שגם ישראל מוזהרים. ואפילו הגר אשר יגור בתוככם. שאינו רגיל להעלות בעצמו בחוץ דגם בהיתר במה לא הכל היו מקריבין אלא אדם המעלה כמו כהני במות. משא״כ גר שהוא אדם פשוט ואינו רגיל להעלות בחוץ ס״ד שאינו חייב על העלאת חוץ בשעת איסור במות קמ״ל דאפילו גר חייב כרת. והיינו דדייק הכתוב אשר יגור בתוכם ולא כתיב הגר בתוכם כמו להלן י׳ י״ב י״ג ללמדנו אפילו עדיין אינו גר בישראל וא״כ בודאי אינו אדם המעלה אלא אחר שנתגייר ודעתו שיגור בישראל ה״ז ח״כ:

ל דקשה לרש"י מה בא ללמד אשר יעלה עולה אם לאסור שחיטת חוץ והלא כבר נאמר איש איש אשר ישחט וגו' לעיל בפרשה זו ומפרש דבא ללמד לחייב על המקטיר איברים בחוץ כשוחט כלומר אף על פי ששחט אחד כבר בחוץ והפסיל הקרבן הוה אמינא אם היה מקריב אחר שחיטת פסול אינו עובר עליו דכבר פסלהו הראשון בא הכתוב ללמד ששניהם עוברים וחייבים: