ויקרא יז, יג

אשר יצוד. אין לי אלא ציד, אוזין ותרנגולין מנין, תלמוד לומר ציד מכל מקום אם כן למה נאמר אשר יצוד, שלא יאכל בשר אלא בהזמנה הזאת:

אשר יאכל. פרט לטמאים:

וּגְבַר גְבַר מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא דְיִתְגַיְרוּן בֵּינֵיכוֹן דִי יְצוּד צֵידָא חַיְתָא אוֹ עוֹפָא דִי מִתְאֲכֵל וְיֵשׁוֹד יָת דְמֵהּ וִיכַסִנֵהּ בְּעַפְרָא

וּגְבַר טְלֵי אוֹ גְבַר סִיב מִבֵּית גְנִיסַת יִשְרָאֵל וּמִן גִיוֹרַיָא דְיִתְגַיְירוּן לְמֵיתַב בֵּינֵיהוֹן דִי יְצַד צֵידָא חַיְיתָא אוֹ עוֹפָא דְמִיכַשְׁרִין לְמֵיכַל וְיֵישׁוֹד יַת אַדְמֵיהּ בְּנִיכְסָתָא וְאִין לָא מִתְקַלְקְלָא נִיכְסַתֵּיהּ יְכַסִינֵיהּ בְּעַפְרָא

אשר יצוד ציד חיה. כאיל וצבי:

או עוף אשר יאכל. גם מזה הכתוב נלמוד שלא נעזוב הגר שיאכל בארצנו חזיר או סוס או עוף דורס שהוא טמא ויתכן בעבור שצוה שלא יאכל דם ולא יראה דם נשפך חוץ מהמזבח השם צוה לכסות כל דם שאינו קרב לגבי המזבח שלא יחשוב הרואה בראותו והוא דם איל וצבי או עוף כי זבח נזבח לעבודת כוכבים ובפרשת ראה אנכי אפרש סוד זה הפסוק:

וכסה בעפר - כי אז לא יהא ראוי לאכילה.

כי יצוד ציד. בהיות מקום הציד על הרוב שומם ומוכן להמצא שם שדים כאמרו ושכנו שם בנות יענה ושעירים ירקדו שם אסר להניח שם דם מגולה וצוה לכסותו בעפר להסיר הכנת המצא השדים שם. ואמר:

ושפך את דמו וכסהו בעפר דם חיה ועוף טעונין כסוי שאין מקריבין ממנו על המזבח שלא תהא מדת הדין מקטרגת איך דם יאכל דם לכך צוה לכסותו:

ציד חיה לרבות כל חיה כשרה.

או עוף בין מרובה בין מועט מכאן אמרו שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן שחט חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכולן.

חיה או עוף עוף דומיא דחיה מה חיה דאינה קרבה אף עוף דאינו קרב פרט לעוף הקרב לגבי מזבח שאין דמו טעון כסוי.

וכסהו בעפר כדי שלא יהא ראוי לאכילה.

אשר יצוד. למדה תורה דרך ארץ שלא יקח [אדם] בשר מן השוק ולא יאכל (בשר) אלא בהזמנה הזאת, שאינו חסר כלום. ושפך את דמו [וכסהו]. במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו; ומכאן אנו למדין לכל [ה]מצות לנהג בהן דרך כבוד, כמו שאמרו רבותינו: אבוהון דכולהן דם דמיניה ילפינן כולהו דרך כבוד:

בעפר שצריך ליתן עפר למטה ולמעלה דבעפר משמע בתוך העפר, שיהא נכרך בתוך העפר. הגה"ה:

אשר יצוד ציד וגו׳. צריך לדעת לאיזה ענין הצרך הכתוב לכתב כל זה, שלא היה לו לומר אלא ״איש אשר ישחט חיה או״ וגו׳ או ״אשר ישפך דם״ וגו׳. עוד, אם גזרת הדברים היא מצות הכסוי, היה לו לומר ״יכסהו בעפר״, כי אמרו ״וכסהו״ משמע שקדמה מצוה אחרת.

ונראה כי באמרו אשר יצוד נתכון לאסור צידת מין טמא לכתחלה, הגם שהתירו הכתוב בהנאה, וכמו שהעליתי בספרי פרי תאר סימן קי״ז כדעת רמב״ם (מאכלות אסורות פרק ח) שאין התר לצודם אלא אם מתכון לצוד טהורים ונזדמנו עמהם טמאים, והוא מאמר הכתוב כאן אשר יצוד וגו׳ תנאי הוא הדבר שאין מתיר לו לצוד אלא אשר יאכל ולא אשר לא יאכל. ואמר וכסהו לצד שקדם מצוה אחרת שלא לצוד שלא יאכל יצדק לומר וכסהו בתוספת וא״ו. ואמר ושפך וגו׳, פרוש, שאסור לאכלו כדרך שאמר במקום אחר (דברים יב:טז): ״לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים״, ולזה גמר אומר כאן ואמר כי נפש כל בשר וגומר ואומר וגו׳, הא למדת כי נתכון במאמר ושפך לאסור אכילת דם חיה ועוף. נמצאת אומר שלש מצוות נאמרו כאן: א׳ לא יצוד טמאים ליהנות מהם, ב׳ לא יאכל דם חיה ועוף, ג׳ מצות עשה לכסות דם חיה ועוף.

עוד נראה שרמז באמרו ושפך וכסהו, שאין צריך לכסות כל דמו, אלא חלק בשפיכה וחלק בכסוי (חולין פח.).

כי יצוד ציד חיה או עוף וגו'. עיקר טעם הכסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לידי אכילת דם, אבל בבהמות אין צורך בהיכר זה כי כבר הוא מזורז ועומד במה שרואה שניתן הדם על המזבח כמ"ש ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם ואין הפירוש שזה עיקר הטעם לאיסור הדם דא"כ למה אסר דם חיה ועוף אלא עיקר טעם האיסור הוא שלא יאכל הנפש עם הבשר, ונתן מופת על שהנפש כלול תוך הדם שהרי נתתיו על המזבח לכפר על נפשותיכם וכפרה זו ודאי נפש תמורת נפש ומזה תבין מדעתך טעם איסור הדם שהוא מצד הנפש שבו וזה טעם שוה בבהמה חיה ועוף, אך הכסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לאוכלו אבל בדם בהמה אינו צריך היכר כי די לו בזה מה שרואה שניתן הדם על המזבח וזה סימן לו כי הדם הוא הנפש, ועוד שאין נכון שיאכל העבד משלחן רבו אבל בדם חיה ועוף אין שום היכר ע"כ צוה לעשות היכר במקצתו על ידי כסוי. ואע"פ שתורים ובני יונה קרבים לגבי מזבח מ"מ בטלים המה במיעוטם כי רוב העופות אינן למזבח כמו הבהמות.

ד"א לפי שבשר חיה ועוף אינן בנמצא, והם מחוסרי צידה ובאין לאדם על ידי טורח גדול או ביוקר ומצד היות הדבר חביב עליו ביותר יש לחוש פן יאכל הבשר עם הדם ע"כ צריך לעשות היכר ע"י כסוי ורז"ל (חולין פד) אמרו מכאן שלמדך תורה דרך ארץ שלא יאכל בשר כ"א בהזמנה זו וטעמו של דבר תמצא לקמן פר' ראה בפסוק כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר וגו' ע"ש.

אשר יצוד ציד חיה וגו׳. כלפי שביאר הכתוב בסמוך טעם איסור דם אלו הברואים משום בזיון נפש פראים אלו כאשר יבואר. מש״ה הקדים הכתוב בלשון אשר יצוד דעפ״י רוב חיה או עוף המה טעונים צידה והמה חפשים בלי עול וממילא כן הדין בשאינם טעונים צידה דמכ״מ כך נוצר טבע נפש חיה ועוף שיהיו פראים. ושינה הכתוב כאן לכתוב מבני ישראל ובכל הפ׳ כתיב מבית ישראל. היינו משום דבית ישראל משמע ג״כ נשים. ונשים לאו בנות צידה הן שאין דרכן בכלי זיין ע״כ כתיב בני ישראל:

וכסהו בעפר. ללמדנו שמי שנפשו פראי ראוי לכך. וכדאיתא באבל רבתי פי״ב בבנו של רחב״ת שיצא לתרבות רעה ונהרג וקראת עליו אחותו ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ. זהו משפטו של אדם פרא:

פ פירש רש"י כאלו הוא צד שאינה מזומנת לו כלומר שלא יאכל בשר תדיר שלא יעני:

צ ואם תאמר דלמא למעט טריפה הוא דאתא כגון שניקב קרום של מוח או ששחטו טריפה. ויש לומר דהוכחתו מדכתיב הכא ושפך את דמו וכסהו ולעיל כתיב דם שפך מה להלן שחיטה שאינה ראויה אף כאן כגון ששחט טריפה ואפילו הכי כתיב וכסהו בעפר אם כן אשר יאכל למה לי אלא פרט לטמאים הוא דאתא אליבא דרבי מאיר ולא כחכמים דהלכתא כוותייהו וצריך עיון: