ויקרא יז, טו

אשר תאכל נבלה וטרפה. בנבלת עוף טהור דבר הכתוב' שאין לה טמאה אלא בשעה שנבלעת בבית הבליעה' ולמדך כאן שמטמאה באכילתה' ואינה מטמאה במגע וטרפה האמורה כאן לא נכתבה אלא לדרוש. וכן שנינו יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בבית הבליעה' תלמוד לומר טרפה' מי שיש במינו טרפה' יצא עוף טמא שאין במינו טרפה:

וְכָל אֱנַשׁ דִי יֵיכוּל נְבִילָא וּתְבִירָא בְּיַצִיבָא וּבְגִיוֹרָא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וְיִדְכֵּי

וְכָל בַּר נַשׁ דְיֵיכוֹל בִּיסְרָא דִמְטַלֵק בְּקִילְקוּל נִיכְסֵתָא וּבְשַר תְּבִירָא בְּיַצִיבָא וּבְגִיוֹרָא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי סָאוִוין וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וְיִדְכֵּי

ובעבור שהזכיר חיה שאיננה קרבה וכן עוף הזכיר כל נפש אשר תאכל נבלה שאיננה קרבה גם היא גם הזכירה בעבור הציד אם בזדון הוא עובר בלאו וילקה ואם בשגגה יביא חטאת. ואם טען טוען והלא הכתוב אמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה התשובה כי זה גר תושב וכן כתוב והגר הגר בתוככם לא נעזבנו שיאכל נבלה רק הנכרי שיבוא בשערינו נתן אותה לו ויאכל אותה לחוץ:

אשר תאכל נבלה - אפילו קטן יטמא.

וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה. אחר שכתב ענין איסור הדם המושך חברת השדים דיבר על אוכל נבלה וטרפה המוכן אל שתשרה עליו רוח טומאה כאמרם סנהדרין פרק ד' מיתות ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה:

וכל נפש אפילו קטן.

אשר תאכל נבלה וטרפה אהדריה אחיה ועוף.

וכל נפש אשר תאכל נבלה. במה הכתוב מדבר? אם בנבלת בהמה, הרי כבר אמור: והאכל מנבלתה יכבס בגדיו (בפר' ויהי ביום השמיני), ועוד מאי טרפה? אי בנשחטה מי מטמאה, ואי בשלא נשחטה היינו נבלה; אלא בנבלת [עוף] טהור הכתוב מדבר שאינו מטמא לא במגע ולא במשא אלא בגדים אבית הבליעה, דנהי דאינו משוקץ ליגע ולישא, לאכל הוא משוקץ:

וטרפה. להוציא נבלת עוף טמא דלא טרפות שייך ביה. ולפיכך החמיר הכתוב בנבלת עוף טהור מעוף טמא, דמתוך שהוא מותר באכילה אתי לקלקל בו, דעוף אין שחיטתו מפורשת ויהיו סבורים שנבלתו מותרת:

וכל נפש אשר תאכל נבלה. אמר וכל נפש, לכלול כל המתרבים למעלה (ויקרא יז:י) שמנה הדרגות כמו שפרשנו, והזכיר שתי הדרגות כלליות אזרח וגר, ודקדק לומר באזרח ובגר, פרוש, כל שנכלל באזרח וכל שנכלל בגר:

אשר תאכל נבלה וטרפה. עפ״י הפשט המקרא תמוה. שאין מקום לפרש על חיה ועוף שהם נבלה או טרפה. שהרי דין חיה כבר נתפרש בפ׳ שמיני דטמאה לעולם נבלתה במגע ובמשא וטהורה דוקא כי ימותו ואז מטמא במגע ובמשא ובאכילה. אלא ע״כ מיירי בעוף לחוד. וכדרך המקרא כמש״כ לעיל י״ג כ׳. דמיירי במידי דסליק מינה במקרא הקודם. ואם נפרש נבילה או טריפה ויהיה הפי׳ טריפה שנשחט מטמא באכילה. זה ג״כ א״א שהרי סתם נבילה משמע ג״כ אפילו נשחטה כמו לשון הכתוב בבהמה טמאה. דבבהמה טהורה כתיב כי ימות ובטמאה כתיב נבילה משמע בכל אופן אפילו נשחט וא״כ יהא במשמע כל עוף שחוט וזה אאל״כ. ותו הא ק״ו היא מה בהמה שמטמאה במגע ובמשא שחיטת טריפה מטהרה מטומאה עוף שאינו מטמא אלא באכילה לא כש״כ. וזה הק״ו שנינו במשנה זבחים פ״ז. אלא ע״כ פי׳ נבלה וטרפה יחד. והכונה דעוף טריפה אין דרכו להיות נשחט דבהמה טריפה דרכה להיות נשחט כדי לטהר מטומאת מגע ומשא משא״כ עוף דוקא כשר דרכו להיות נשחט לאכילה ולא טריפה וממילא כיון דנטרפה למדנו דמיירי בלא נשחטה. והדרשה בפרש״י תדרש מדלא כתיב בפי׳ בלשון מבואר וכי ימות מן העוף וגו׳:

ש פירוש מדכתיב ולא יאכל לטמאה בה כלומר שאין לו בה טומאה אלא על ידי אכילתה יצאת נבלת בהמה טמאה שמטמאה במגע ובמשא ומשום הכי כתיב כאן וכל נפש אשר תאכל ללמדך שמטמאה באכילה ולא במגע ובמשא ואין זה כי אם בנבלת עוף טהור דבהמה מטמאה במגע ובמשא:

ת לאפוקי קודם בליעה שבעודנה בפיו טהור ולאפוקי אחר הבליעה שעודנה בתוך מעיו אף שלא נתעכל עדיין וטבל אחר הבליעה שהוא טהור:

א כלומר קודם לכן היה כשר ועכשיו נטרף יצא זה שאין כו' כלומר שלא היה לו שעת הכושר: