רש"י על במדבר פרק יט

זאת חקת התורה. לפי שהשטן ואמות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה:

ויקחו אליך. לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר:

אדמה תמימה. שתהא תמימה באדמימות, שאם היו בה שתי שערות שחורות פסולה:

אלעזר. מצותה בסגן:

אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות:

ושחט אתה לפניו. זר שוחט ואלעזר רואה:

אל נכח פני אהל מועד. עומד במזרחו של ירושלים ומתכון ורואה פתחו של היכל בשעת הזאה הדם:

אל המחנה. למחנה שכינה, שאין טמא משלח חוץ לשתי מחנות אלא זב ובעל קרי ומצורע:

וטמא הכהן עד הערב. סרסהו ודרשהו וטמא עד הערב ואחר יבוא אל המחנה:

והניח מחוץ למחנה. לשלשה חלקים מחלקה, אחד נתן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות, ואחד נתן בחיל זה של משמרות היה חוץ לעזרה לטול ממנו בני העירות וכל הצריכין להטהר, וזה שבהר המשחה כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין המנו, וזה שבחיל נתון למשמרת מגזרת הכתוב, שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת:

למי נדה. למי הזיה, כמו (איכה ג, נג) וידו אבן בי, (זכריה ב, ד) לידות את קרנות הגוים, לשון זריקה:

חטאת הוא. לשון חטוי כפשוטו, ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת, לומר, שהיא כקדשים להאסר בהנאה:

הוא יתחטא בו. באפר הזה:

במת בנפש. ואי זה מת, של נפש האדם, להוציא נפש בהמה, שאין טמאתה צריכה הזאה דבר אחר בנפש זו רביעית דם:

את משכן ה' טמא. אם נכנס לעזרה אפלו בטבילה בלא הזאת שלישי ושביעי:

עוד טמאתו בו. אף על פי שטבל:

כל הבא אל האהל. בעוד שהמת בתוכו:

וכל כלי פתוח. בכלי חרס הכתוב מדבר, שאין מקבל טמאה מגבו אלא מתוכו, לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור, טמא הוא, הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור:

פתיל. לשון מחבר בלשון עברי, וכן (בראשית ל, ח) נפתולי אלהים נפתלתי, נתחברתי עם אחותי:

על פני השדה. רבותינו דרשו לרבות גולל ודופק ופשוטו על פני השדה, שאין שם אהל, מטמא המת שם בנגיעה:

וחטאו ביום השביעי. הוא גמר טהרתו:

ואיש אשר יטמא וגו'. אם נאמר מקדש למה נאמר משכן וכו' כדאיתא בשבועות (דף טז ב):

ומזה מי הנדה. רבותינו אמרו שהמזה טהור, וזה בא ללמד שהנושא מי חטאת טמא טמאה חמורה לטמא בגדים שעליו, מה שאין כן בנוגע וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך, שאינן מטמאין עד שיהא בהן שעור הזאה:

והנגע וגו' יטמא. ואין טעון כבוס בגדים:

וכל אשר יגע בו. הטמא הזה שנטמא במת יטמא:

והנפש הנגעת. בו בטמא מת:

תטמא עד הערב. מכאן למדנו שהמת אבי אבות הטמאה והנוגע בו אב הטמאה ומטמא אדם, זהו פרושה לפי משמעה והלכותיה: ומדרש אגדה העתקתי מיסודו שלר' משה הדרשן וזהו:

ויקחו אליך. משלהם כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם כך יביאו זו לכפרה משלהם:

פרה אדמה. משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל:

אדמה. על שם (ישעיה א, יח) אם יאדימו כתולע, שהחטא קרוי אדום:

תמימה. על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם:

לא עלה עליה על. כשם שפרקו מעליהם עול שמים:

אל אלעזר הכהן. כשם שנקהלו על אהרן, שהוא כהן, לעשות העגל ולפי שאהרן עשה את העגל לא נעשית עבודה זו על ידו, שאין קטיגור נעשה סניגור:

ושרף את הפרה. כשם שנשרף העגל:

עץ ארז ואזוב ושני תולעת. שלשה מינין הללו כנגד שלשת אלפי איש שנפלו בעגל וארז הוא הגבוה מכל האילנות ואזוב נמוך מכלם, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא, ישפיל את עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו:

למשמרת. כמו שפשע העגל שמור לדורות לפרענות, שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל, שנאמר (שמות לב, לד) וביום פקדי ופקדתי וגו' וכשם שהעגל טמא כל העוסקין בו, כך פרה מטמאה כל העוסקין בה, וכשם שנטהרו באפרו, שנאמר (שמות לב, כ) ויזר על פני המים וגו', כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וגו':