במדבר יט, כ

ואיש אשר יטמא וגו'. אם נאמר מקדש למה נאמר משכן וכו' כדאיתא בשבועות (דף טז ב):

וּגְבַר דִי יִסְתָּאֵב וְלָא יַדֵי עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִגוֹ קְהָלָא אֲרֵי יָת מַקְדְשָׁא דַיְיָ סָאֵיב מֵי אַדָיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹהִי מְסָאָבּ הוּא

וּגְבַר דְיִסְתָּאַב וְלָא יַדֵי עֲלוֹי וְיִשְׁתֵּיצֵי בַר נְשָׁא הַהוּא מִגוֹ קְהָלָא אֲרוּם יַת מַקְדְשָׁא דַיְיָ סָאִיב מֵי אַדְיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹי מְסָאָב הוּא

אֶת מִקְדַּש ה' טִמֵּא – הִזְכִּיר הַכָּתוּב הַכָּרֵת הַזֶּה בִּסְתָם וְאָמַר ״אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא״ (לעיל יג), בַּעֲבוּר שֶׁכְּבָר הִזְהִיר בַּמִּקְדָּשׁ מִן הַטֻּמְאָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: ״בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא״ (ויקרא יב ד), כִּי הִזְכִּיר שָׁם בַּטֻּמְאָה הַקַּלָּה כָּאִשָּׁה הַיּוֹלֶדֶת בִּימֵי טֹהַר שֶׁהוּא בְּתוֹלַדְתָּהּ, וְהוּא הַדִּין בְּכָל הַטְּמֵאִים. וּכְבָר הִזְכִּיר גַּם כֵּן הַטְּבִילָה: ״וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״ (שם יז טז), כְּלוֹמַר שֶׁיִּשָּׂא עֲוֹנוֹ בְּעָבְרוֹ עַל הַמֻּזְהָר מִמֶּנּוּ. וּלְפִיכָךְ אָמַר כָּאן בְּטֻמְאַת הַמֵּת, כִּי הַנּוֹגֵעַ בַּמֵּת וְלֹא יִתְחַטָּא, אַף עַל פִּי שֶׁיְּכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, יֵחָשֵׁב מְטַמֵּא הַמִּשְׁכָּן כְּאִלּוּ לֹא טָבַל כְּלָל. וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לְפָרֵשׁ רַק שֶׁהַחִטּוּי מְעַכֵּב בְּטָהֳרָתוֹ, וְזֶה טַעַם ״טֻמְאָתוֹ בוֹ״, כְּלוֹמַר אַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל כִּשְׁאָר הַנִּטְהָרִים עוֹדֶנּוּ טָמֵא כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו. וְיִתָּכֵן שֶׁיִּרְמֹז לָאִישׁ, וְטַעְמוֹ: כָּל הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ וְלֹא יִתְחַטָּא אֲשֶׁר אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא וְנִכְרְתָה. וְכָמוֹהוּ בְּחֶסְרוֹן שִׁי״ן אוֹ מִלַּת אֲשֶׁר הַרְבֵּה מְאֹד: ״לְכָל יָבוֹא גְּבוּרָתֶךָ״ (תהלים עא יח), ״וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ״ (בראשית לט ד), ״אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ״ (שמות יח כ), וְרַבִּים כֵּן. וְטַעַם כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה' טִמֵּא (במדבר י״ט:כ׳) - כַּאֲשֶׁר אֶת מִקְדַּשׁ ה' טִמֵּא, כְּמוֹ ״כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ״ (דברים כב ו) וַחֲבֵרָיו הָרַבִּים. וְהִזְכִּיר הַכָּתוּב הַכָּרֵת שְׁנֵי פְעָמִים, וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (שבועות טז) הוּא לְחַיְּבוֹ בְּמִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וּבְמִקְדַּשׁ בֵּית עוֹלָמִים. וְאֶפְשָׁר כְּפִי פְשׁוּטוֹ כִּי "מִקְדַּשׁ ה'" קָדְשֵׁי הַקָּרְבָּן, כִּי כְּבָר חִיֵּב כָּרֵת בָּאוֹכֵל בְּשַׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו (ויקרא ז כ). וְכָאן חִיֵּב עוֹד גַּם עַל מִי שֶׁלֹּא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל, וְיִהְיֶה פֵּרוּשׁ "מִקְדַּשׁ ה'" קָדְשֵׁי ה', כְּמוֹ ״אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ״ (במדבר י״ח:כ״ט). הִנֵּה הַכָּרֵת בַּפָּרָשָׁה עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי בִּפְשׁוּטוֹ כִּי הַכָּרֵת הָרִאשׁוֹן בְּנוֹגֵעַ בְּמֵת (כאן), כְּמוֹ שֶׁאָמַר ״כָּל הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ״, וְהַשֵּׁנִי גַּם בַּמַּאֲהִילִים שֶׁלֹּא נָגְעוּ בְּעֶצֶם וּבְקֶבֶר, כִּי טַעַם ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא״ (במדבר י״ט:כ׳) - וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא בְּכָל אֵלֶּה הַנִּזְכָּרִים וְלֹא יִתְחַטָּא. וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה "מִקְדַּשׁ ה'" רֶמֶז לְמִקְדַּשׁ הַמִּקְדָּשׁ:

ואיש אשר יטמא. וכבר הזכיר כל הנוגע במת בנפש ונכרתה ועתה הזהיר על העצם ועל הקבר:

ואיש אשר יטמא ולא יתחטא מה ת״ל הלא כבר נאמר ולא יתחטא את משכן ה׳ טמא אלא שלא תאמר בנוגע החמיר הכתוב אם נכנס למקדש בלא הזאה אבל במטמא באהל אם לא הוזה עליו ונכנס למקדש לא נתחייב כרת ת״ל ואיש אשר יטמא בדברים האמורים למעלה. ולא יתחטא ונכרתה וגו׳ עונש שמענו אזהרה מנין ת״ל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש.

כי את מקדש ה׳ טמא שנכנס בו בעודו טמא. ואם נאמר משכן למה נאמר מקדש ואם נאמר מקדש למה נאמר משכן אלא אם נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על המשכן יהא חייב שהרי נמשח בשמן המשחה אבל על המקדש לא יהא חייב לכך נאמר מקדש ואם נאמר מקדש ולא נאמר משכן הייתי אומר על המקדש יהא חייב שהרי קדושתו קדושת עולם אבל על המשכן לא יהא חייב לכך נאמר משכן ומקדש.

ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה. לרבות כרת לנוגע בגולל ודופק שנתרבו מעל פני השדה כנוגע במת עצמו מיהו נזיר אינו מגלח עליהם אם נטמא בהם דאינו גלח אלא על טומאת גוף המת כדאיתא בנזיר וכהן אינו מוזהר על טומאתו ולפיכך הכהנים אינם מוזהרים על חלל חרב על כלי מתכות הנוגעים במת או הבאים באהל המת אעפ"י שהם אבי אבות הטומאה כמת דכיון דאין נזיר מגלח עליהם אין כהן מוזהר על טומאתם דילפינן טומאתו טומאתו לגזירה שוה, כדאיתא בשבועות ובמכות:

ואיש אשר יטמא וגו׳. לעיל כתיב העונש בטומאת מגע במת שלם החמור. ועתה חזר ופירש דה״ה בטומאות הללו:

מתוך הקהל. בשעה שהוא עם הקהל. דהיינו בשעת ראיית פנים בעזרה. והיינו דמסיים כי את מקדש ה׳ טמא. ולולי קבלת חז״ל היה נראה שיש נ״מ בין קדושת משכן שהוא לשעה לקדושת מקדש שהוא קדושת עולם. דבמשכן באמת אינו חייב אלא על מגע מת שלם. אבל קבלת חז״ל במס׳ שבועות פרק ב׳ אינו כן. מיהו מכ״מ כבר נתבאר בס׳ ויקרא פ׳ קדושים ובכ״מ שאע״ג שלמדין מג״ש זמ״ז. מכ״מ אינו דומה העונש הבא מג״ש למפורש בתורה:

ואיש אשר יטמא ולא יתחטא. פי' אם נכנס למקדש כי על מה שלא הזה אינו חייב כרת וכבר בא מאמר זה למעלה (סי' מ"א), ומ"ש והיתה לכם לחקת שינהג לדורות נתבאר בארך בהתו"ה אמור (סי' ס"ו):

ג ר"ל אם נאמר גבי מקדש שאסור ליכנס בטומאה קל וחומר במשכן דהוא נמשח בשמן המשחה ומתרץ אילו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על המשכן הוא חייב שנמשח בשמן המשחה מה שאין כן במקדש שלא נמשח בשמן המשחה ואם נאמר מקדש הוה אמינא מה למקדש שקדושתו קדושת עולם מה שאין כן משכן שאין קדושתו קדושת עולם אלא לפי שעה קא משמע לן: