במדבר יט, כא

ומזה מי הנדה. רבותינו אמרו שהמזה טהור, וזה בא ללמד שהנושא מי חטאת טמא טמאה חמורה לטמא בגדים שעליו, מה שאין כן בנוגע וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך, שאינן מטמאין עד שיהא בהן שעור הזאה:

והנגע וגו' יטמא. ואין טעון כבוס בגדים:

וּתְהֵי לְהוֹן לִקְיַם עֲלָם וּדְיַדֵי מֵי אַדָיוּתָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וּדְיִקְרַב בְּמֵי אַדָיוּתָא יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא

וּתְהֵי לְכוֹן לִקְיַים עֲלָם וּלְחוֹד כַּהֲנָא דְמַדֵי מֵי אַדְיוּתָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וּדְיִקְרַב בְּמֵי אַדְיוּתָא יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא

יטמא עד הערב. ולא יטהר עד אשר ירחץ:

במי ה במסרה. במי הנדה. אך במי נדה יתחטא. במי מריבת קדש. במי הירדן. אם התרחצתי במי שלג. זהו מה שדרשו ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא שכיון שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות ששכח להורות להם הלכות גיעול זהו במי מריבת כיון שבא לכלל מריבה טעה במי נדה. במי הירדן לומר שמי הירדן כמי נדה וצריכים ארבעים סאה והיינו כשמואל דאסר (בשבת דף סה) לטבול בנהרות שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין ואינן מטהרין דרך זחילה. במי שלג לומר שיכולין לעשות מקוה משלג כדאיתא בפרק ז' דמסכת מקואות העידו אנשי מידבא על רבי ישמעאל שהיה אומר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה:

ומזה מי הנדה יכבס בגדיו. כיון שהוא טהור והוא מטהר את הטמא למה יטמא שיהא טעון כבוס בגדים, אבל הוא טמא מקלוח המים שהוא חוזר על המזה שמקבל טומאה ממנו ולכך יכבס בגדיו, כך שמעתי. אבל דעת רז"ל בגמרא דיומא שאין המזה טעון כבוס בגדים, וכך אמרו מאי מזה נושא, והאי דאסיק קרא למזה בלשון נושא, משום דנושא מי נדה אינו טעון כבוס בגדים אלא כשעור הזאה, דהיינו כדי שיטבול ראשי גבעולין.

ומזה מי הנדה יכבס בגדיו וגו׳ מקרא מסורס וה״ק ומזה מי הנדה והנוגע במי הנדה יכבס בגדיו וגם יטמא עד הערב.

והנגע במי הנדה יטמא תשובה למינים מה שפרה מטמאה כל העוסקים בה היינו טעמא לפי שהיא נעשית מחוץ למחנה ואם לא תטמא כל העוסקים בה חיישינן שמא יבואו בני אדם העושים עצמם פרושים ויקחו מעפרה ויזו על עצמם שלא לצורך ויאמרו רוצים אנו להיות טהורים ולכך צוה הכתוב שכל הטהורים הנוגעים בה יהיו טמאים. וא״ת אם מזה טמא הנוגע לא כ״ש והנגע במי הנדה יטמא למה נאמר אלא לפי שאין עונשים מן הדין כתב לך והנגע במי הנדה יטמא . אין אני כמשיב על דברי רבותינו כי כולם אמת. אך תמה אני על מה ששנינו במסכת פרה פ״ג פתח העזרה מתוקן קלל של חטאת ומביאין זכר של רחלים וקושרין חבל בין קרניו וקושרין מקל ומסבך בראשו של חבל וזורקו לתוך הקלל ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו ונוטל ומקדש כדי שיראה על פני המים ועליו יסד הפייט הקליר בפרשת פרה אדומה יביאו איל מוקרן במטרה בראשו חבל ושוט טהרה לטהרת זאת כרמים נוטרה. שמשמע מכאן לפי פשוטו של מקרא שכל מזה מי הנדה טעון הזאה ואיך יהא נטהר את המזה אחרון אם לא בענין זה.

ומזה מי הנדה יכבס בגדיו. רוב המפרשים יצאו ללקט ולא מצאו טעם מספיק למה הפרה המטהרת הטמאים תטמא הטהורים ועתה הט אזנך ושמע כי מצינו שכל אוכל אינו מוכשר לטומאה עד שיפול עליו מים, ואיך אפשר המים שמקורם טהרה יסבבו הטומאה, אלא ביאור הענין כך הוא, שכך הוא בטבעיות שכל דבר אינו מתפעל כ"א מהפכו ולא ממה שהוא ממינו כדרך שהיצה"ר מתגרה יותר בישראל מבאומות ובת"ח יותר מכולם, (סוכה נב.) לפי שכולם הפכיים לו ע"כ הוא רוצה להתגבר עליהם, וזה טעם שסמוך לעליית השחר החושך מתגבר כי כל דבר מתפעל מהפכו דווקא, לפיכך כל אוכל וזרע אינו מתפעל מן הטומאה לעשות בו רושם עד שיבא עליו מים שכולם טהרה, ואז הטומאה רצונה לנצח הטהרה ומתגבר עליה ועושה בה רושם. כך מי נדה שיש בהם מים שכולם טהרה ויש שם אפר פרה שכולו טומאה והם מעורבין יחד, לפיכך אם מי נדה זורק על אדם טמא אז אין האדם מתפעל מן האפר שהרי הוא ממינו אבל הוא מתפעל מן המים שהם הפכיים לו כי הוא טמא והמים טהורים ע"כ המים פועלים בו ומנצחים הטומאה, אבל אדם טהור הנושא מי הנדה אינו מתפעל מן המים כי הם ממינו ששניהם טהורים אבל הוא מתפעל מן האפר שהם הפכיים לו כי הוא טהור והאפר טמא ע"כ האפר פועל בו ועושה בו רושם לטמאו.

ואם תשאל לומר א"כ האפר למה לי, יטהרו במים בלא אפר. תשובה לדבר שיש צורך בזריקת האפר עליו כי לא יוכל להטהר עד שידע מקור הטומאה וישתדל להסיר הסבה לומר הרי לך שטר ושוברו עמו ובעירוב זה, כח המים אתי לאשמועינן שהם מנצחים מקור הטומאה.

ועל צד הרמז מקום אתי לומר ע"פ דברי בעל העקידה, שפירש כל עניני הפרה על דרכי התשובה כמבואר מספרו ועל זה הדרך קרוב לשמוע שרפואת הנפש כרפואת הגוף כי המשקה המועיל לתרופת אדם חולה מזיק לאדם בריא וכארז"ל (תענית יא:) בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול שירותא, הרי שהצומות מטמאים את הטהורים ומטהרים הטמאים, פירוש מי שנטמא כבר בעבירה הצומות הכרחיים לו וכההיא שארז"ל (יומא פו:) ה"ד בעל תשובה כגון שבא אותו מעשה לידו ופירש ממנו מחוי רב יהודה באותו פרק ובאותו אשה ובאותו מקום, כי מקום החטא ושער שעבר בו צריך ששם תהיה גבורתו להתגבר על יצרו שכבר טעם פה טעם עבירה ומבקש למודו, וזה"ש (הושע ב א) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, דווקא במקום החטא אשר שם יאמר להם לא עמי אתם במקום ההוא תהיה התשובה ושם יאמר להם בני אל חי.

וי"א שזה כוונת רז"ל (ברכות לד:) מקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם, כי הבעל תשובה צריך לעמוד במקום אשר עמד שם בראשונה ולהתיחד עם אותה אשה אשר חטא, אבל לצדיק גמור אסור היחוד כי אסור להביא נפשו בנסיון נמצא שיחוד דהיינו עצם התשובה מטמא הטהורים ומטהר הטמאים, וכן צריך כל בע"ת להטות לקצה אחרון בדבר שחטא בו כדי שיצא לדרך הממוצע, כדרך האומנין הרוצים ליישר עץ מעוקם שצריך לעקמו לצד שני, אבל לצדיק גמור לא יתכן דרך זה אלא שצריך לילך בדרך ממוצע תמיד כמ"ש (קהלת ז טז) אל תהי צדיק הרבה אל תרשע הרבה, וכן י"א שדבר זה נרמז בהשלכת עץ ארז ואזוב אל תוך שריפת הפרה דהיינו השלכת הקצוות שלא להגביה עצמו כארז ולא להשפיל עצמו יותר מדאי כאזוב, ע"כ הפרה מטמאה ומטהרה כדי שנלמוד ממנה שבעניני התשובה יש כמה דברים המטמאים ומטהרים כאחד והשנוי בא מצד המקבלים כאמור וזה דרך נכון וברור.

ומזה מי הנדה. שינה הכתוב במזה מכל הפרשה דכתיב השורף. האוסף. הנוגע. וכאן לא כתיב והמזה אלא ומזה ללמדנו דלא מיירי במזה ממש אלא בנושא שיעור הזיה וכפירוש רש״י. שמעתי:

ומזה מי הנדה יכבס בגדיו. הנה זה סותר למ"ש תחלה וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים וכו', מבואר שיש תנאי שהמזה יהיה איש טהור ואיך יצויר זה הלא כשהזה הזיה ראשונה נטמא כמ"ש ומזה מי הנדה יכבס בגדיו, ואיך יזה על כל הכלים, מזה מבואר שמ"ש ומזה מי הנדה יכבס בגדיו היינו אם מזה הזיה שלא לצורך, וביומא (דף י"ד) ומזה טהור והכתיב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו ומסיק אלא מאי מזה נושא ולכתוב רחמנא טשא הא קמ"ל דבעינז שעור הזיה ר"ל שמ"ש ומזה מי הנדה היינו שמזה על מי שא"צ הזיה, אולם הלא זה לא נקרא מזה וכמש"ש לרבנן שבדברים שאין מקבלים טומאה אין הזיה שעליהם קרויה הזיה וכן במ"ש צו (ו' כ') ואשר יזה מדמה על הבגד פי' שדוקא בדם הראוי להזיה וכמש"ש בספרא (סי' ס"א וסי' ס"ד), וה"ה כאן לא נקרא בשם מזה רק בהזיה הראויה ואם הזה על הבהמה אין שמה הזיה ועז"א אלא מאי מזה נושא ר"ל שאינו טמא משום מזה רק משום נושא. ותפס לשון מזה להורות שדוקא אם נושא כשעור שראוי להזות, ומבואר מדברי הספרי דפה שעקר ההבדל הוא בין מים למים, שמ"ש ומזה מי הנדה יכבס בגדיו מיירי מן בנושא מן בנוגע אם יש בהם כשעור הזיה יכבס בגדיו, וכשאין בהם שעור הזיה אז מטמא במגע ולא במשא ואין מטמא אלא אוכלין ומשקים. וכן פי' הר"א מזרחי דברי הספרי הלז, וכן הוא ברמב"ם (פט"ו מה' פרה) וז"ל שנאמר והטגע במי הנדה יטמא עד הערב הא למדת שמי הנדה אב מאבות הטומאה של תורה וטומאת מגען בכל שהן ואם היה בהם כדי הזיה מטמאין במגע ובמשא והנוגע בהם או הנושאן שלא לצורך מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת משאו, וכ"מ בערוך (ערך רכב) שכתב וכדומה לו מי חטאת שחלק נמי מגעו ממשאו שמי חטאת שאין בו כדי הזיה מטמאין במגע ולא במשא, ולא כתב שגם ביש בה כדי הזיה חלק מגעו ממשאו שמגעו אין מטמא בגדים, מבואר שס"ל שביש בו כדי הזיה אין הבדל בין מגע למשא, והכ"מ שם תמה שהוא נגד משנה מפורשת (פ"א דכלים) למעלה מהם נבלה ומי חטאת שיש בהם כדי הזיה שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים במגע וחשוכי בגדים במגע ופי' שלדעת הרמב"ם קאי על נבלה לא על מי חטאת ואני שואל שעדיין מה נעשה עם ברייתא מפורשת בספרא ויקרא (סי' ש"א) וז"ל או דבר שאתה למדו בדרך אחד אתה למדו בכל דרכים שיש בו מה בהמה טמאה מיוחדת שחילק מגעה ממשאה ומשאה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים אף איני מרבה אלא את כיוצא בזה ואת מה אני מרבה את רוב מי חטאת והמרכב שחלק מגען ממשאן ומשאן אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים, הרי דברים ברורים ומפורשים, שברוב סי חטאת (דהיינו מי חטאת שיש בהם כדי הזיה) חלק מגען ממשאן ורק משאן מטמא אדם לטמא בגדים, אמנם דברי הרמב"ם הם סתומים במקומם ומפורשים במק"א שכתב (פ"ו מה' אבה"ט הי"ג) מי חטאת שיש בהם כדי הזיה אע"פ שהם כנבלה וכמרכב שאין מטמאים בגדים אלא הנושאן הרי הנוגע בהם מטמא בגדים בשעת משאו משום נושא שא"א שיגע במים שלא יסיט אותם, ודבריו לקוחים מהתוספתא (פ"ו דזבים), ובזה נבין דברי הספרי שהם תמוהים מאד במ"ש או לא בא אנא לחלק בין מזה לנוגע שהמזה שלא נגע מטמא אדם לטמא בגדים והמזה הנוגע וכו' והרי דברים ק"ו והלא י"ל שבא לחלק בין מזה (דהיינו טשא) לנוגע שהמזה ר"ל הנושא שלא נגע מטמא בגדים והנוגע ואינו מזה ר"ל שאינו טשא אינו מטמא בגדים כמו שהוא בנבלה וע"ז לא יוכל להשיב והלא הדברים ק"ו רק שזה לא יצויר שיהיה נוגע שאינו מזה ר"ל נושא ומזיז הדבר ממקומו, כי כל נוגע הוא ג"כ מזה ונושא, וא"כ כשאומר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו כ"ש נוגע כי כל נוגע הוא מזה ונושא, ולפ"ז יקשה איך אמר והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב הלא כל נוגע נושא ג"כ, וע"כ שההבדל הוא בין מים למים, שמזה מי הנדה היינו מים שיש בהם כדי הזיה מטמא בגדים בין בנשא בין בנגע כי כל נוגע מזה ומזיז ונושא, והנוגע במי הנדה היינו מים שאין בהם כדי הזיה שהם אין מטמאים במשא רק בנגיעה יטמא עד הערב (ומ"ש בספרא שרוב מי חטאת חלק מגען ממשאן, היינו שאם יצויר מגע שאינו מזיז כגון מים הנקרשים אינו מטמא במגע, וכן מ"ש וחשוכי בגדים במגע פי' הגר"א שר"ל שהוא דבר נמנע שיטמא בגדים במגע כי כל נוגע הוא נושא, וי"ל עוד שאף שיצויר במים נקרשים כמ"ש הר"י קורקוס, זה דינו במי חטאת שאין בהם כדי הזיה כי מים נקרשים אין ראוים להזיה וא"כ לא יצויר כלל טומאת בגדים במגע שאם אינם נקרשים הוא נושא ואם נקרשים דינם כמי חטאת שאין בהם כדי הזיה, ואמר עוד בספרי שהלא י"ל שההבדל בין מים למים הוא שמ"ש ומזה מי הנדה היינו מים כשרים או טהורים, ומ"ש והנוגע במי הנדה היינו מים שאין ראוים להזיה ר"ל טמאים או פסולים, עז"א אמרת ק"ו וכו':

ד מדכתיב והזה הטהור על הטמא פשיטא שהוא טהור דאם טמא הוא אם כן מטמא את המים אלא לומר אף על פי שהזה טהור הוא:

ה מה שאין כן בנוגע ר"ל אל תקשה לי מה דפרישית דקרא ומזה וגומר בא ללמד שהנושא טמא אם נושא כשיעור מזה והא אחר כך כתיב והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב דמשמע אפילו יש בו שיעור מזה טמא ואם מזה הוא נושא למה לי למכתב והנוגע אם הנושא טמא מכל שכן הנוגע ומפרש דקרא ומזה וגו' בא ללמדך שהנושא מי חטאת צריך כיבוס בגדים מה שאין כן בנוגע דהתם לא צריך כיבוס בגדים ומה שאמר לטמא בגדים שעליו הוא הדין נמי לכל בגד וכלי שנוגע בו טמא זה בשעת חיבורו במטמאין והא דנקט עליו דמסתמא הם עליו בשעת חיבורו במטמאין ומה שטמא טומאה חמורה היינו כשנושא שלא לצורך הזייה וקודם שעשו מצותן אבל לצורך הזייה או לאחר שנעשה מצותן טהורין במגע ובמשא הרא"ם:

ו ר"ל כיון דמזה הוא נושא אם כן הל"ל הנוגע גבי ומזה דדרך המקרא לכלול נוגע ונושא יחד וכאן חלקן אלא שאין וכו':