במדבר יט, טז

על פני השדה. רבותינו דרשו לרבות גולל ודופק ופשוטו על פני השדה, שאין שם אהל, מטמא המת שם בנגיעה:

וְכֹל דִי יִקְרַב עַל אַפֵּי חַקְלָא בִּקְטֵל חַרְבָּא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְגַרְמָא דֶאֱנָשָׁא אוֹ בְקִבְרָא יְהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין

וְכָל מַאן דְמִקְרַב עַל אַנְפֵּי בָרָא וְלָא בְּמִיתָא דְבִכְרֵיסָא דְאִמֵיהּ בִּקְטוֹל סַיְיפָא אוֹ בְּסַיְיפָא דְקָטִיל בֵּיהּ אוֹ בִּשְׁכִיבָא שְׁלֵימָא וַאֲפִילוּ בְּגַרְמֵיהּ כְּשַעַרְתָּא אוֹ בְגַרְמָא דְאֵינָשָׁא חַיָא דְפָרַשׁ מִנֵיהּ אוֹ בִּקְבוּרְתָּא וְגוֹלְלָא וְדוֹפְקָא יְהֵי מְסָאָב שׁוּבְעָא יוֹמִין

עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה – רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (חולין עב) לְרַבּוֹת גּוֹלֵל וְדוֹפֵק. וּפְשׁוּטוֹ: עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה שֶׁאֵין שָׁם אֹהֶל, מְטַמֵּא הַמֵּת בִּנְגִיעָה, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר י״ט:ט״ז). וְאֵין גּוֹלֵל וְדוֹפֵק עַל דַּעַת חֲכָמִים נִדְרָשׁ מִן הַכָּתוּב, אֲבָל הוּא הֲלָכָה, וְאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלָיו, וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. אֲבָל עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה הוּא לְרַבּוֹתֵינוּ כִּפְשׁוּטוֹ, שֶׁיִּגַּע בַּחֲלַל חֶרֶב שֶׁנָּפַל עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְאֵין שָׁם דָּבָר מַאֲהִיל עָלָיו. וּמִפְּנֵי יִתּוּרוֹ עָשׂוּ בוֹ מִדְרָשׁ, כָּךְ אָמְרוּ בִּנְזִירוּת בְּפֶרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל (נג): ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה״ - זֶה הַמַּאֲהִיל עַל הַמֵּת, כִּי הַמַּאֲהִיל עָלָיו הוּא נוֹגֵעַ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. וְיִהְיֶה לָהֶם "בַּחֲלַל חֶרֶב" חָסֵר וָא״ו "וּבַחֲלַל חֶרֶב". וּמִפְּנֵי שֶׁאָמַר "פְּנֵי הַשָּׂדֶה" וְלֹא אָמַר "הַשָּׂדֶה", דָּרַשׁ בּוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל (חולין שם) עוֹד לְהוֹצִיא עֻבָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ שֶׁהִיא טֻמְאָה בְּלוּעָה וְאֵינָהּ עַל פְּנֵי הַמָּקוֹם. וְאָמַר "בַּחֲלַל חֶרֶב" כִּי דִבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה, וְהוּא הַדִּין לַחֲלַל אֶבֶן אוֹ אֶגְרוֹף. וְהִזְכִּיר חָלָל וָמֵת כְּנֶגֶד הַבְּהֵמוֹת, שֶׁהַשְּׁחוּטוֹת טְהוֹרוֹת וְהַנְּבֵלָה מְטַמְּאָה. וְרַבּוֹתֵינוּ (נזיר נג) עָשׂוּ בוֹ מִדְרָשׁ מִפְּנֵי יִתּוּרוֹ, לוֹמַר שֶׁהַחֶרֶב כֶּחָלָל, שֶׁלֹּא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לְהַשְׁווֹת הֶחָלָל וְהַחֶרֶב, לוֹמַר שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה אֲבִי אֲבוֹת לְטֻמְאָה כַּמֵּת עַצְמוֹ, וּמְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים טֻמְאַת שִׁבְעָה. וְהַנִּרְאֶה מִן הַסּוּגְיוֹת בַּמִּשְׁנָה וּבַגְּמָרָא שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא כַּמֵּת, אֲבָל אֵינוֹ כָּמוֹהוּ לְטַמֵּא בְּאֹהֶל. שֶׁמָּא מָצְאוּ בוֹ מִעוּט מִן הַכָּתוּב בָּאֹהֶל: אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל – שֶׁאֵינוֹ רַק עַל הָאָדָם עַצְמוֹ. וְאִם הָיָה הַחֶרֶב שֶׁנִּטְמָא בַּמֵּת מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, הָיוּ הַכֹּהֲנִים אֲסוּרִים בְּכָל הַבָּתִּים, שֶׁבְּכֻלָּן הַחֶרֶב טָמֵא וִיהֵא מְטַמֵּא אוֹתָם בְּאֹהֶל. וְכֵן נִרְאֶה עוֹד בַּגְּמָרָא (שם נד) שֶׁאֵין הַחֶרֶב הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת מְטַמֵּא אָדָם לְהַצְרִיכוֹ הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי, אַף עַל פִּי שֶׁהָאָדָם הַזֶּה הַנּוֹגֵעַ בּוֹ אָב לְטֻמְאָה. וְהָיָה זֶה מִפְּנֵי שֶׁבַּכָּתוּב הַשֵּׁנִי שֶׁאָמַר ״וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל״ (במדבר י״ט:י״ח), כָּתוּב: ״וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת״ וְלֹא אָמַר ״אוֹ בַּחֲלַל חֶרֶב״. וְאִם כֵּן, הֲרֵי הַחֶרֶב כֶּחָלָל לְטַמֵּא בְּמַגָּע טֻמְאַת שִׁבְעָה, אֲבָל לֹא לְטַמֵּא בְּאֹהֶל וְלֹא לְהַצְרִיכוֹ הַזָּאָה, וְאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלָיו, וְאֵין הַכֹּהֵן מֻזְהָר מִמַּגָּעוֹ כְּלָל. וְהוּא הַקָּרוֹב וְהַנִּרְאֶה מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ. וַאֲנַחְנוּ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ טְמֵאֵי הַגָּלוּת, וְלֹא יָדַעְנוּ בְּטַהֲרַת הַקֹּדֶשׁ עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם, וְיִזְרֹק הַשֵּׁם עָלֵינוּ מַיִם טְהוֹרִים וְנִטָּהֵר. אָמֵן, וְכֵן יְהִי רָצוֹן בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ:

או בקבר. של אדם:

וכל אשר יגע על פני השדה - כלומר, הבא אל האהל שהמת בו טמא בלא נגיעה, אבל אם המת על פני השדה ולא באהל אינו מטמא אלא במגע.

בחלל חרב או במת. היה לו לומר בחלל או במת, ומה שהזכיר חרב דבר הכתוב בהווה. וכשאמר בחלל חרב הוא הדין בחלל אבן ועץ. דרשו רז"ל חרב הרי הוא כחלל, והטעם לפי שהחרב עלול הוא אצל הטומאה, והרי הוא אבי אבות כחלל עצמו כשנגע במת, כי הוא סבת ההשחתה ומצד הכח המשחית, ומה שיש לו דין חלל הוא לטמא אדם וכלים טומאת שבעה אבל לא לטמא באהל, ממה שכתוב אדם כי ימות באהל, אדם מטמא באהל ולא חרב, שאלו היה החרב שנגע בו האדם מטמא באהל היו כל הכהנים אסורין ליכנס בבתים, שבכלן יש חרב טמא ויהיה מטמא אותה באהל, וכענין ששלח הרב ר' חיים ז"ל מאשכנז לר"ת ז"ל אי זה בית אשר תבנו לי. ומה שאמרו חרב הרי הוא כחלל אין להבין בו חרב דוקא אלא הוא הדין לכל מיני מתכות שאם נגעו במת דינן כמת עצמו, ואין להבין בו החרב שנהרג בו החלל כדעת מקצת הגאונים ז"ל, אלא ודאי כל שאר מיני מתכות יש להם דין חרב וכולן כחלל עצמו, אם נגעו באבי אבות הרי הן אבי אבות, ואם נגעו באב הטומאה הרי הן אב הטומאה, זה הכלל כל מיני מתכות דינם כחלל להיותם עלולים אצל הטומאה במי שנוגעין להיותם כמוהו. וזה ממה שאמרו במסכת שבת פרק הזורק אמר שמואל והוא שקשורה בשלשלת של ברזל, והני מילי לענין טומאה דרחמנא אמר בחלל חרב, חרב הרי הוא כחלל. וזה מבואר שהחרב והשלשלת של ברזל שוין לענין טומאה. ועוד בפ"ק דפסחים הכא בנר של מתכת עסקינן, דרחמנא אמר בחלל חרב, חרב הרי הוא כחלל, וזה ברור כשנגע הנר במת, לא שנהרג בו. ושנינו במשנה אבות הטומאה השרץ ושכבת זרע וטמא מת, וכיון שהנוגע במת הוא אב הטומאה הרי המת עצמו אבי אבות הטומאה, ומן הידוע כי הטומאה מתפשטת עד שש מעלות ולא יותר, ואלו הן שש מעלות הטומאה, אבי אבות, שני לו אב הטומאה, שלישי לו ראשון לטומאה, רביעי לו שני בחולין, חמישי לו שלישי בתרומה, ששי לו רביעי בקדש, לא מצינו טומאה עולה למעלה מששה כי הטהרה דבקה במעלה השביעית הנקראת מים טהורים בזמן הגאולה, כענין שכתוב (יחזקאל ל״ו:כ״ה) וזרקתי עליכם מים טהורים, ובזמן הגלות נקראת שערי דמעה, שהדמעה באה מכח המים, ואמרו רז"ל כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה. והמעלה השביעית נקראת אצל רז"ל מים העליונים, והיא מדת החסד שהיא שביעית ממטה למעלה, ונקראו מים חיים, הוא שאמר הנביא (זכריה י״ד:ח׳) ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים, והיא ירושלים של מעלה. ומזה תמצא בפרשת יום שני חמשה פעמים מים, ויום שלישי שני פעמים מים, והכל שבעה, כי מלאכת המים לא נגמרה עד יום שלישי. ודרשו רז"ל במסכת מכשירים פרק ח' שבעה משקין הן, המים והיין והשמן והדבש והדם והטל והחלב, הראשון כנגד המים שהם משקה, והששה כנגד ששה תולדות שיש בו. וכל אחד משבע משקין הללו הזכיר בו הכתוב לשון שתיה או לשון השקאה, המים דכתיב (שמות י״ז:ו׳) ויצא ממנו מים ושתה העם וכתיב (בראשית כ״ד:מ״ג) השקיני נא מעט מים, היין דכתיב (ויקרא י׳:ט׳) יין ושכר אל תשת וכתיב (ירמיהו ל״ה:ב׳) והשקית אותם יין, השמן דכתיב (ישעיהו כ״ה:ו׳) משתה שמנים, הדם דכתיב (במדבר כ״ג:כ״ד) ודם חללים ישתה וכתיב (יחזקאל ל״ט:י״ז) ואכלתם בשר ושתיתם דם, הטל נקרא מים דכתיב (שופטים ו׳:ל״ח) וימץ טל מן הגזה מלא הספל מים, הדבש דכתיב (דברים ל״ב:י״ג) ויניקהו דבש מסלע, החלב דכתיב (שופטים ד׳:י״ט) ותפתח את נאד החלב ותשקהו.

וכל אשר יגע על פני השדה הואיל ואין שם אהל אינו מטמא רק במגע.

בחלל חרב שלא תאמר מת מיתת עצמו טמא הכתוב אבל חלל חרב לא יטמא הכתוב ת״ל יטמא ז׳ ימים.

או בעצם אדם [או בקבר] מקרא זה מוכיח דלא בעינן כל המת ליטמא במגע.

או בעצם אדם או בקבר החמיר בטומאת אדם על כל טמאות שבעולם לעשותה אבי אבות הטומאה כדי שלא יהיו בני אדם מצויין אצל מתיהן מתוך חבתן ויצטערו יותר מדאי או כדי שלא יהו דורשין אל המתים ובעלי אוב ואף מפני כבוד הבריות החמיר הכתוב על טומאתן כדי שלא יעשו מעורם נאדות ושטיחים ומעצמותיהם כלים להשתמש בהם וזהו גנאי לבריות וכן אמרו רבותינו ז״ל מפני מה עור אדם טמא כדי שלא יעשוה עור אביו ואמו שטיחין ומפני מה עצמות אדם טמאים שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודין ולפי חבתן טומאתן.

וכן הנוגע על פני השדה. שלא באהל בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר צריך הזאה שלישי ושביעי:

וכל אשר יגע על פני השדה. גם זה מיירי בטומאת אהל. אלא באופן אחר. שהאדם מאהיל על המת. ומיקרי אהל מגע כדאי׳ בחולין דקכ״ה ב׳:

בחלל חרב. דרשו חז״ל דחרב הרי הוא כחלל. ואע״ג שדעת הרמב״ן וכמה רבותינו התוס׳ ז״ל ס״ל דחרב אינו מטמא באהל. היינו באהל המשכה. אבל אהל מגע שהאדם מאהיל עליו ודאי מטמא וגם בעיקר הדין אינו מוכרע והדברים עתיקים:

או בעצם אדם. הכי מיבעי לכתוב. או במת אדם או בעצם או בקבר. אלא בא ללמדנו דעצם אינו מטמא באהל אלא באופן שיהא ניכר מצורת העצם שהוא של אדם. והיינו רובע עצמות או אבר שלם. ובזה אהל קיל ממגע אפילו אהל מגע וכש״כ אהל המשכה:

וכל אשר יגע על פני השדה לפי הפשט נגד מ"ש שהמת הנמצא באהל מטמא באהל אמר שהמת הנמצא על פני השדה שאין שם אהל מטמא בנגיעה, אולם הלא כבר אמר הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא, מפרש ר' ישמעאל מפני שממ"ש לכל נפש אדם מרבה בן שמונה (כנ"ל סי' ל"ח) באר שזה רק אם הנפל נמצא על פני השדה ר"ל בגלוי, להוציא אם הוא במעי אשה, ור"ע שלמד מן מ"ש במת בנפש שעובר במעי אמו מטמא, ס"ל שמרמז בדרך הדרוש על גולל ודופק שהוא הנוגע תמיד בחלל חרב או במת, ויש בו טומאה ואין הנזיר מגלח עליו עי' ברמב"ן, ולר"י הוא הלכה כמ"ש כ"ז בחולין (דף ע"ב) ובת"י וכל מאן דמקריב על אפי ברא ולא במיתא דבכריתא דאימי' וזה כר' ישמעאל, ובפסוק י"א ת' דמקרב בשכיבא לכל בר נשא ואפי' לוולדא בר ירחין בגושמי' ובדמי', וזה כר"ע שדם נפל ג"כ מטמא דס"ל שמ"ש הנוגע במת בנפש בא לרבות העובר גם לדמו (כנ"ל סי' ל"ח) והם דברים סותרים, ונראה שצריך להגיה לולדא בר [תשעה] ירחין כמ"ש בפ' י"ג, ומיירי שיש בו רביעית:

בחלל חרב או במת מאי נ"מ בין חלל חרב ובין אם הרגו בעץ או בחץ? וע"כ פירשו חז"ל שפי' הנוגע בחלל חרב, שנוגע בו בעת שהורג אותו בחרב שאז נוגע בו ע"י החרב, ולמדנו מזה שהחרב טמאה טומאת שבעה והאדם הנוגע בהחרב טמא טומאת שבעה, וז"ש בש"ס בכ"מ בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל, ר"ל נגיעתו בחרב דומה כאילו נוגע בחלל עצמו, ובפ' מטות אמר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי וכבסתם בגדיכם ביום השביעי, שמ"ש כל הורג נפש בודאי פירושו שהרג ע"י חרב ונגע ע"י החרב, שאם פי' שנגע בהמת עצמו א"כ היינו נוגע בחלל [עי' לקמן (סי' נח) מ"ש מקיש הורג לנוגע] א"כ מ"ש כל הורג נפש היינו כלים באדם, ואמר וכבסתם בגדיכם הא למדנו לכלים ואדם וכלים, ולא למד ממ"ש פה וחטאו ביום השביעי וכבס מדיו די"ל שזה קאי עמ"ש ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת וי"ל שמדבר בנוגע בחלל עצמו, (ועי' במ"ל פ"ה מה' טומאת מת באורך), וכמ"ש בפ"א דאהלות משנה א' ב' ג':

בחלל חרב או במת הנה גם החלל חרב מת הוא ולמה הוסיף או במת, ע"כ מפרש ר' יאשיה שמ"ש בחלל חרב היינו אבר אחד שנחלל ע"י החרב שגם זה נקרא חלל וכמ"ש בנזיר (דף נ"ג) ודוגמתו מ"ש או במת היינו אבר שנחלל מן המת, שזה לא נשמע אחד מחברו, דהא גבי נבלה וגבי שרץ צריך לכ"א פסוק מיוחד כמ"ש בפ' שמיני (סי' צ"ו וסי' קט"ו). ור' יונתן ס"ל שמ"ש או בחלל חרב או במת אינו מדבר מן האברים רק מן המת עצמו, ומ"ש בחלל חרב בא ללמד אף שלא נגע במת עצמו רק בהחרב שבו המית וחלל אותו, ללמד שהחרב הרי הוא כחלל, ובכ"ז הוצרך או במת שהיינו שנגע במת עצמו, שאם יכתב בחלל חרב לבד נפרש שנגע בהחלל עצמו, וע"י שכתב או במת ידעינן שמ"ש בחלל חרב פי' שנגע בהחרב שחלל אותו, וז"ש אין המת בכלל חרב, וס"ל לר' יונתן שטומאת אבר מן החי ואבר מן המת ידעינן בק"ו מנבלה, וי"ל בזה שר' יאשיה ור' יונתן אזלי לשטתם עפמ"ש בפ' בא (סי' נ"ט) ובפ' נשא (על פסוק וישלחו מן המחנה) שר' יונתן ס"ל דהיכא דאיכא ק"ו ולאו הבא מכלל עשה עונשין מן הדין כדעת הרב המגיד, ור' יאשיה ס"ל כדעת מ"ד דאף דאיכא לאו הבא מכלל עשה אין עונשין מן הדין [שכבר בארתי בסוף פ' שמיני] שיש פלוגתא דתנאי בסברא זו עיי"ש. והנה מ"ש והזה על האהל וכו' ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת ס"ל גם לר"י שקאי על אבר מן החי ואבר מן המת וכמ"ש בנזיר (דף נ"ד), וז"ש לפי שמצאנו שלומד על המת בפ"ע ועל החלל בפ"ע, רק ששם לא יש רק עשה והזה על האהל, ולא ל"ת ועונש על טומאות אלה, ולמד ר' יונתן העונש מק"ו וכשטתו דהיכא שיש ק"ו ואיסור עשה עונשין מן הדין, ור' יאשיה לשטתו שס"ל שגם כה"ג אין עונשין מן הדין, לכן צריך למוד מיוחד גם אצל העונש, ולא סמך א"ע על הק"ו: והנה מ"ש מנין שמטמא בהיסטו ולמד טומאת משא במת מק"ו מנבלה זה הביא הרמב"ם (בפ"א מה' טומאת מת), והכ"מ תמה עליו דהא אין עונשין מן הדין, וכמ"ש בספרי למעלה (סימן ל"ה) על פסוק הנוגע במת, והגם שהרמב"ם הוציא דבריו מהספרי פה י"ל שהספרי פה לשטת ר' יונתן שס"ל דהיכא שיש ק"ו ואיסור עשה לוקין מן הדין, ובנזיר (דף נ"ד) מקשה עמ"ש וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה או בחלל זה אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה או במת זה אבר הנחלל מן המת, האי אבר מן המת היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה היינו הנוגע בעצם וכו', אמר לך ר' יוחנן לעולם דאית ביה ואם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו, א"כ יש על טומאת משא קרא בעשה דהזיה, ועל העונש יש ק"ו, ולשטת ר' יונתן כה"ג עונשין מן הדין. אולם בדברי הרמב"ם בשרשיו למנין המצות (שרש יו"ד) ובמנין המצות (מצוה קע"ב) מבואר שס"ל סברה זו של ההמ"ג ולכן אמר שם שאף שבכתוב אין מבואר לאסור בהמות רק גמל וארנבת ושפן וחזיר כיון שיש על שאר בהמות טמאות ק"ו ולאו הבא מכלל עשה עונשין עליהם, וה"ה שבטומאת משא דבריו עולים כהלכה שעונשין עליה מן הדין. ובספרא (סוף שמיני) להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בין טרפה כשרה לטרפה פסולה אחרים אומרים בא הכתוב ליתן אזהרה לחיה, ובארתי שם, דת"ק ס"ל אזהרה לחיה כמו שלמד בספרא (שם סי' ס"ט) מק"ו ומלאו הבא מכלל עשה וכסברת הרב המגיד דהיכא שיש ק"ו ולאו הבא מכלל עשה עונשין מן הדין ואחרים לא ס"ל סברת הרב המגיד וס"ל דגם כה"ג אין עונשין מן הדין ולא נמצא אזהרה לחיות שאינם מפריס פרסה ומעלה גרה ולמד לה ממ"ש ובין החיה אשר לא תאכל, וידוע דאחרים היינו ר"מ, וא"כ ר"מ ס"ל דהיכא שיש ק"ו ועשה אין עונשין מן הדין ולשטתו לא יכול ללמוד טומאת משא מק"ו ומן העשה דכתיב גבי הזיה במ"ש הנוגע במת שבא על משא, ולכן למד טומאת משא ממ"ש כל הורג נפש וכל נוגע בחלל שאאל"פ כל הורג נפש ונגע בהחלל עצמו שעז"א וכל נוגע בחלל, ואאל"פ שהרג בחץ מרחוק דמקיש הורג לנוגע שהוא ע"י חבור, ואאל"פ שהרגו בחרב המקבל טומאה ונגע בו ע"י חרב, שזה כבר ידעינן ממ"ש בחלל חרב שמיירי שנגע בו ע"י החרב כנ"ל, וע"כ פירושו שהרגו בדבר שאין מקבל טומאה והסיט אותו בעת הריגתו ומלמד שנטמא ע"י הסיטו שהוא טומאת משא:

או בעצם אדם הרמב"ם בפי' המשנה (פ"ק דאהלות) וז"ל וזה מאמר השם או בעצם אדם ייחס העצם לאדם עד שיהיה בו עצם ובשר כמו כלל גשם האדם ואז יהיה דינו כדין המת בכללו [ר"ל לטמא באהל] אולם אם לא יהיה עליו בשר או היה עצם כשעורה הנה יטמא במגע לאמרו ועל הנוגע בעצם או במשא, ולא יטמא באהל, לפי שטומאת אהל מיוחד באדם לבד או באבר מן האדם דומה לאדם לאמרו בעצם אדם, ואמרו מה המת בשר ועצמות וגידים אף אבר מן החי בשר גידים ועצמות ואמרו שני עצמות נאמרו בענין או בעצם אדם זה אבר מן החי ועל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה, [ומלת ד"א מחקא הגר"א], והנה בגמ' נזיר (דף נ"ג ע"ב) או בעצם אדם זה רובע עצמות, ועל הנוגע בעצם זו עצם כשעורה וזה דלא כהספרי, ונראה שמ"ש בספרי או בעצם אדם זה אבר מן החי הוא סיום דברי ר' מאיר, דהא לר' יאשיה למד אבר מן החי מן בחלל חרב, ולר' יונתן למדו מק"ו מנבלה וממ"ש גבי הזיה או בחלל (כנ"ל סימן הקודם), ולדידהו מ"ש בעצם אדם היינו רובע עצמות שהם עצמות של אדם שלם, רק ר' מאיר שהוא אינו דורש כר' יאשיה ללמוד אבר מן החי מן בחלל חרב דס"ל כר' יונתן שמדבר בנוגע במת עצמו. וגם לא יכול ללמוד אבר מן החי מק"ו ומלאו הבא מכלל עשה כר' יונתן שס"ל דבכה"ג אין עונשין מה"ד (כנ"ל סימן הקודם) הוא למד אבר מן החי מן בעצם אדם וכ"ש שנלמד מזה אבר מן המת:

או בקבר כבר התבאר למעלה (סימן מ"ח) שאהל פתוח אינו מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח וממנו למד ק"ו לקבר פתוח שאינו מטמא בכל צדדיו, ולפ"ז מ"ש או בקבר מיירי בקבר סתום שבזה גם באהל מטמא בכל צדדיו, אמנם גבי אהל שמטמא טומאת אהלים כגון אהל של בגד ושק ופשתן אמרו באהלות (פ"ז מ"ב) שצד הפנימי וצד החיצון נחשבו כשני כלים, ודינם ככלים שנגעו במת שצד הפנימי טמא באהל וצד החיצון טמא טומאת ערב כדין כלים הנוגעים בכלים הנוגעים במת שהשלישי טמא טומאת ערב, והוא ק"ו משם שבאהל נדמה למראה עין שהוא שני למת, שלמראה העין הוא כלי אחד עם הפנימי [כן אמר שם בספרי] עפ"ז אמר כאן שאי אפשר ללמוד גם לקבר שצד החיצון יטמא טומאת ערב גם בקבר פתוח כי בלמוד הזה אין לך להביט על אהל שממנו תלמוד, רק על דיני כלים הנוגעים במת שהוא המלמד לטומאת אהל ועליך ללמוד מן המלמד שהם דיני כלים, לא מן הלמד שהוא האהל, כי הטעם שהאהל בצד החיצון טמא טומאת ערב הוא מדין טומאת כלים שדינו ככלים הנוגעים בכלים שנטמאו במת, וזה לא שייך בקבר שאינו כלי וגם הפנימי איט מקבל טומאה מדין כלי שנאמר שיטמא את החיצון, והמפ' הגיהו בכאן אתה בא ללמוד ממנו הלמד מן הלמד והתפלאו הלא רק בקדשים אין למדין למד מן הלמד ועוד פלפולים שונים ואין זה כונת הספרי כלל:

א שרוב פעמים הם על פני השדה. גולל הוא הדף הניתן על הארון לכיסוי ואותן שבדפנות קרי להו דופק (רש"י בסנהדרין פרק נגמר הדין). ויש מפרשים גולל הוא המצבה כדכתיב וגללו את האבן ודופק הוא כפירוש ראשון: