במדבר יט, יד

כל הבא אל האהל. בעוד שהמת בתוכו:

דָא אוֹרַיְתָא אֱנַשׁ אֲרֵי יְמוּת בְּמַשְׁכְּנָא כָּל דְעָלֵל לְמַשְׁכְּנָא וְכָל דִי בְמַשְׁכְּנָא יְהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין

דָא אַחְוָויַית אוֹרַיְתָא גְבַר אֲרֵי יְמוֹת תְּחוֹת גַנָנָא דְפָרִיס כָּל מַאן דְעָלִיל לְמַשְׁכְּנָא אוֹרַח תַּרְעָא וְלָא מִן צִדְדֵיהּ כִּדְפָתַח תַּרְעֵיהּ מִכָּל דִבְמַשְׁכְּנָא וַאֲפִילוּ קַרְקָעִיתֵיהּ וְאַבְנוֹי וְקִיסוֹי וּמָנוֹי יְהֵי מְסָאָב שׁוּבְעָא יוֹמִין

וְטַעַם אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל – אָדָם כִּי יָמוּת וְהוּא עַתָּה בְּאֹהֶל, אוֹ שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה, וְהוּא הַדִּין אִם יָמוּת בַּחוּץ וְהִכְנִיסוּהוּ לְאֹהֶל. כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל - הַכֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ וְהָאֹהֶל עַצְמוֹ בַּכְּלָל הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: ״וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם״ (במדבר י״ט:י״ח). וְהִזְכִּיר הַכָּתוּב הָאֹהֶל לְהַגִּיד שֶׁהוּא עַצְמוֹ טָמֵא שִׁבְעָה וְצָרִיךְ הַזָּיָה. וְעוֹד מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבֵי אֹהָלִים בַּמִּדְבָּר, וְדִבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה, כִּי הַמִּצְוָה מִיָּד וּלְדוֹרוֹת. אֲבָל הוּא הַדִּין לְבַיִת וּלְכָל הַמַּאֲהִילִים שֶׁמְּבִיאִים אֶת הַטֻּמְאָה עַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת שֶׁשָּׁם, אֶלָּא שֶׁאֵין הַבַּיִת הַמְחֻבָּר מְקַבֵּל טֻמְאָה בְּעַצְמוֹ כְּלָל. וְהִנֵּה הִזְכִּיר הַכָּתוּב בַּמֵּת טֻמְאַת מַגָּע וְאֹהֶל, וְלֹא הִזְכִּיר בּוֹ מַשָּׂא, אֲבָל רַבּוֹתֵינוּ (ספרי) דּוֹרְשִׁין אוֹתוֹ בְּקַל וָחֹמֶר מִן הַנְּבֵלָה, וּמְרַבִּים אוֹתוֹ לְטֻמְאַת שִׁבְעָה כַּמַּגָּע. וְכֵן הוּא כְּפִי פְּשַׁט הַכָּתוּב, הִזְכִּיר כִּי בָּאָדָם הַמֵּת וְהַשָּׁחוּט טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהַזָּיָה בְּמַגָּע, וּכְבָר הוּא יָדוּעַ כִּי מַגַּע הַתּוֹרָה הַנְּגִיעָה מַמָּשׁ, וְהַנְּגִיעָה עַל יְדֵי דָבָר אַחֵר שֶׁיִּשָּׂא אוֹתוֹ:

באהל. והבית כאהל רק הזכיר הכתוב האהל בעבור היות ישראל באהלים וכן אשר ישחט שור או כשב ועז במחנה:

וכל אשר באהל. מבגד:

אדם כי ימות באהל. הוא הדין בבית, אבל הזכיר אהל מפני שישראל במדבר היו יושבי אהלים, והכתוב אזהרה לשעה ולדורות. ומכאן שאין מטמאין באהל אלא ישראל הקרוין אדם, שנאמר (יחזקאל ל״ד:ל״א) אדם אתם. ואע"פ שמצינו בעו"ג (במדבר ל״א:מ׳) ונפש אדם ששה עשר אלף, כבר תירצו התם ביבמות פרק הבא על יבמתו התם משום בהמה. וכן נמי מה שכתוב (יונה ד׳:י״א) רבו אדם אשר לא ידע וגו', התם מפרש נמי משום בהמה, כלומר שלא נקראו האומות בשום מקום אדם בלבד אלא אם כן יזכיר הכתוב בהמה. ומה שכתוב (תהילים קכ״ד:ב׳) בקום עלינו אדם, כבר דרשו בו בפרק קמא דמגלה ולא מלך. ומה שכתוב (ישעיהו מ״ג:ד׳) ואתן אדם תחתיך, דרשו בברכות אל תקרי אדם אלא אדום. ומה שכתוב (ויקרא י״ח:ה׳) אשר יעשה אותם האדם, ודרשו רז"ל כהן לוי וישראל לא נאמר אלא האדם, מלמד שאפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, כן דרשו בסנהדרין, אך פירשו בזה כי הוא מיתור הה"א שבא לרבות אפילו גוי, שהרי לא אמר אשר יעשה אותם אדם. ומה שאמר ירמיה (ירמיהו ל״ב:כ׳) אשר שמת אותות ומופתים בארץ מצרים ובישראל ובאדם, אדם המצריים, לפי שהמכות ההם היו פורענות.

כל הבא אל האהל. טמא, וכל שכן הנושא את המת, שהרי בנבלה כתיב (ויקרא י״א:מ׳) והנושא את נבלתה, ומה נבלה שאינה מטמאה טומאת שבעה מטמאה במשא. ק"ו המת שמטמא טומאת שבעה שמטמא במשא, אבל שתק הכתוב מלהזכיר טומאת משא במת מפני שהוא ק"ו מאהל, ומה כל הבא אל האהל טמא לא כ"ש הנושא. ושתק הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת שהוא ק"ו מבת הבת, או איסור אכילת בשר בחלב שהוא ק"ו מבשול.

זאת התורה כלומר זאת שאמרנו בתחלת הפרשה היא חוקת התורה.

כל הבא אל האהל שלא תאמר בנגיעת המת החמיר הכתוב אבל בביאה באוהל לא החמיר ת״ל כל הבא אל האהל, וכל אשר באהל למה נאמר אם הבא אל האהל דמשמע בא מקצתו טמא אבל באהל דמשמע כולו בא אינו דין שיהא טמא אלא לפי שאין עונשים מן הדין כתב לך וכל אשר באהל. ויש מפרשים כל הבא אל האהל דמשמע בעוד שהמת בו אפי׳ לפי שעה כגון בעלי חיים מקבל טומאה שדרכו לבא, וכל אשר באהל מטלטלין מקבלין טומאה אפי׳ היו שם עד שלא מת ועוד בו עכשיו.

זאת התורה. שאמרנו למעלה באוהל בנוגע במת עצמו כי הוא לבא המת:

זאת התורה אדם כי ימות. אמרו זאת התורה, יתבאר גם כן על דרך שפרשתי בפסוק ״זאת חקת התורה״, והוא לצד שדקדק לומר אדם כי ימות וגו׳, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא קיד.) אתם קרויים אדם, ישראל מטמאין באהל ואין אמות העולם וכו׳, לזה הקדים לתת הטעם שסובב הדבר ואמר זאת התורה שמסבתה הוא שאותו שנקרא אדם מטמא באהל, אבל אמות העולם שאין להם תורה וכו׳. ועין מה שכתבתי בפסוק ״זאת חקת התורה״.

כל הבא אל וגו׳ וכל אשר באהל. קשה, אם הבא טמא, מי גרע ממנו אשר באהל? ויתבאר על פי מה שאמרו בפסיקתא זוטרתי וזה לשונם: ״כל הבא אל האהל״ – שבא מקצתו, עד כאן. וכפי זה, אם לא היה אומר הכתוב אלא ״כל הבא״, הייתי אומר הבא כלו, הבא מקצתו מנין? וממה שאמר ״כל אשר באהל״ הרי כלו אמור, מה אני מקים ״כל הבא״ וגו׳? זה הבא מקצתו. עוד שם בפסיקתא וזה לשונם: דבר אחר ״כל הבא״ וגו׳ – לעשות קרקעו של בית כמוהו עד התהום, עד כאן. נראה שהכרחו לדרשא זו, כי לסברא הראשונה היה לו לומר הכתוב ״כל אשר באהל וכל הבא אל האהל״, ויהיה הכתוב מתפרש בדרך לא זו אף זו, אבל ממה שהקדים ״כל הבא״, זה יגיד שמאמר כל אשר וגו׳ הוא דין חדש.

אלא שבספרי ראיתי שני הדרכים: דרך הראשון תנא קמא, ודרך שני רב אחא בר יאשיה. וגמר אומר תנא קמא שטעם שהצרך הכתוב לומר ״כל אשר באהל״ הגם שאמר ״כל הבא״, שהוא בא מקצתו, משום שאין עונשין מן הדין. וקשה לי, הלא מה שאנו אומרים ״אין עונשין מן הדין״ הוא על ענש מיתה של בית דין של מטה, וכאן לו יהיה שנטמא ונכנס למשכן טמא – מיתתו בידי שמים. ועוד לבד מזה, כשנשכיל על דבר נראה כי מה שלפנינו אינו נקרא ״עונשין מן הדין״, כי בכלל הבא כלו יש מקצתו, והרי מתחיב הוא על מקצתו, כי כל חלק וחלק שבו יקרא מקצתו, ואין אנו עונשין אותו מן הדין אלא מן הכתוב. ואולי שסובר תנא זה שכל כיוצא בזה נקרא ״עונשין מן הדין״.

זאת התורה אדם וגו׳. אחר שפירש הטומאה היותר חמור של מת היינו הנוגע במת שלם. פירשה תורה דזאת התורה הוא באופנים הקלים מזה ג״כ כאשר יבואר. והנה מלשון המקרא היה ראוי לכתוב אדם מת כי יהיה באהל. ומה לי היכן הוא מת מזה יצא דרש האגדה בשבת דפ״ג זאת התורה אדם כי ימות באהל אין ד״ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה. ומגיע זה הדרש לכאן דאפי׳ אדם המעלה הזה שאין רוחו המרחף על הגוף ראוי לטמא. והיינו המאמר הידוע צדיקים אין מטמאין. אבל זה אינו נוגע לדיני תורה. דמכ״מ כל אשר באהל טמא שבעת ימים ונצרך למי נדה:

באהל. ולא כתיב בבית משום טומאת אהל עצמו. משא״כ בית אינו מק״ט:

זאת התורה אדם כי ימות באהל מ"ש זאת התורה מפני שחדש בזה תורה חדשה שלא נמצא בשום טומאה שהיא טומאת אהל שהוא רק במת לבד, וכבר בארנו בהתו"ה (צו סי' כ"ג) שכ"מ שאומר זאת התורה בא לומר שהיא תורה כוללת לא פרטית, מזה מבואר שהיא תורה כוללת לכל מת, שלא נטעה שרק אם ימות באהל מטמא כל אשר באהל לא אם מת בחוץ והכניסוהו לאהל, שא"כ אינה תורה כוללת, ור' ישמעאל סובר שזה נדע מן הסברא שאם הובא תחת האהל מבחוץ כ"ש שיטמא אחר שכבר נזקק לטומאה, ומפרש ר' יצחק שר"ל שהיא תורה כוללת לכל מיני אהלים אף אהל שאינו של פשתן או אהלים שהם טהורים שחושב הרמב"ם (פ"ה הי"ב) מכל מקום שוים בזה שכל אשר באהל יטמא, שכבר ראינו במצורע שאומר מחוץ למחנה מושבו שמושבו טמא ומטמא כל הבא שם אף שיושב תחת האילן, כמ"ש מצורע (סי' קנ"ה):

כל הבא אל האהל וכל אשר באהל הבא הוא גם הבא מקצתו, וא"כ לא היה צ"ל כל אשר באהל שהוא ביאת כולו רק שאין עונשין מה"ד, ור' אחי בר' יאשיה מדייק דיוק אחר, שכבר התבאר באילת השחר (כלל קצ"ט) שכל שנזכר בכתוב שני דברים שהאחד יש בו חדוש יותר כתב תמיד הדבר שיש בו חדוש יותר באחרונה כדי שידבר כדרך לא זו אף זו, וא"כ עכ"פ היה לו לכתוב כל אשר באהל וכל הבא אל האהל אחר שמ"ש כל הבא הוא חדוש יותר, ומזה הוכיח שיש חדוש ורבותא במ"ש כל אשר באהל, שמלמד שכל הנמצא טמון בקרקע הבית עד התהום טמא אף שהם מכוסים בעפר, וכמ"ש התוי"ט (פ"ג דאהלות מ"ז):

כל הבא אל האהל לשון ביאה אל הבית הוא רק כשנכנס דרך הפתח כמ"ש בשבועות (דף י"ז ע"ב) טמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה, ועי' בתוס' זבחים (דף פ"ב ע"ב ד"ה לא נצרכה) ומנחות (דף כז ע"ב ד"ה למעוטי) וע"כ בבית פתוח אינו מטמא כל סביביו רק כנגד הפתח, שדרך שם נקרא ביאה ורק אם הוא סתום מכל סביביו ופרץ את פצימיו שהוא כקבר סתום וכמ"ש בב"ב (דף י"ב) וכמו שלמד לקמן (סי' ס') שמ"ש או בקבר מיירי בקבר סתום כי קבר פתוח למד בק"ו מאהל שאינו מטמא כל סביביו דכתיב כל הבא אל האהל דרך ביאה (כן הגיה הגר"א וכ"ה בז"א בנוסחא כה"ק) ומבואר באהלות (פ"ז מ"ב) שבאהל שמטמא טומאת אהלים (כגון אהל של בגד ושק ופשתן) צד הפנימי שבו וצד החיצון חשיבי כשני כלים, וצד הפנימי דינו ככלים שנגעו במת וצד החיצון דינו ככלים שנגעו בכלים שנגעו במת שאדם הנוגע בם טמא טומאת ערב, כמ"ש באהלות (פ"א מ"ב) כיצד שלשה, כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת שבעה השלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב וכ"ש צד החיצון של האהל שנראה כשני, כיון שהוא אחד עם האהל, שמטמא טומאת ערב, וז"ש אמרת ק"ו אם שלישי במת טמא השני דין הוא שיהיה טמא:

וכל אשר באהל ר"ל כל כלים אשר באהל, כמ"ש אח"כ והזה על האהל ועל כל הכלים, לא קש וחריות שאינם כלים, וגם הכלים אין כלם מטמאים רק אותם שפרש במלחמת מדין בגד ועור ומעשה עזים וכלי עץ וכלי מתכות, וכלי חרס התפרש פה במ"ש וכל כלי פתוח, ואין לומר שגם כלי גללים וכלי אבמם מקבלים טומאה ולא נתפרשו במלחמת מדין מפני שאין מתטהרים בהזיה כמו שלא פירש שם כלי חרס מטעם זה דהא אמר וטמא שבעת ימים הוא יתחטא בו, מבואר שלכל שבא לכלל טומאה מועיל לו חטוי וכל שאין מועיל לו חטוי אינו טמא (חוץ מכלי חרס שבאר בפירוש שמקבל טומאה אעפ"י שאין לו טהרה), ומזה מבואר שמ"ש וכל אשר באהל יטמא, הם רק כלים המפורשים שמועיל בם חטוי:

ר לאפוקי שלא תאמר שהאהל מטמא לעולם אף שיצא ממנו המת דסברא הוא דממאי יטמא הא אינו נוגע ונושא שום טומאה בשלמא אם המת באהל נעשה כאילו כל האהל מלא טומאה כיון שאין הטומאה רצוצה היא שתהיה בוקעת ועולה ואינה מתפשטת באהל אבל כשאינה רצוצה היא מתפשטת באהל והבא אל האהל כאילו נגע בטומאה עצמה וקל להבין: