במדבר יט, ט

והניח מחוץ למחנה. לשלשה חלקים מחלקה, אחד נתן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות, ואחד נתן בחיל זה של משמרות היה חוץ לעזרה לטול ממנו בני העירות וכל הצריכין להטהר, וזה שבהר המשחה כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין המנו, וזה שבחיל נתון למשמרת מגזרת הכתוב, שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת:

למי נדה. למי הזיה, כמו (איכה ג, נג) וידו אבן בי, (זכריה ב, ד) לידות את קרנות הגוים, לשון זריקה:

חטאת הוא. לשון חטוי כפשוטו, ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת, לומר, שהיא כקדשים להאסר בהנאה:

וְיִכְנוֹשׁ גְבַר דְכֵי יָת קִטְמָא דְתוֹרְתָא וְיַצְנַע לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא בַּאֲתַר דְכֵי וּתְהֵי לִכְנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַטָּרָא לְמֵי אַדָיוּתָא חַטָאתָא הִיא

וִיכְנוֹשׁ גְבַר כָּהִין דְכֵי יַת קִטְמָא דְתוֹרָתָא בְּקָלָל דְפָחַר מַקַף מְגוּפַת שְׁיַיע וִיפַלֵג יַת קִטְמָא לִתְלַת חוּלְקִין חֲדָא יָהִיב בְּחֵיל וַחֲדָא בְּטַוַור מִשְׁחָא וְחָדָא מִפְלַג לְכָל מַטְרַת לֵיוָאֵי וּתְהֵי לִכְנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לְמוֹי אַדְיוּתָא בְּרַם שִׁיבוּק חוֹבַת עֵיגְלָא הִיא

איש טהור. איננו הכהן השורף:

למי נדה. פירושו רחוק כמו מנדיכם:

ואסף ג'. הכא ואידך ואסף המצורע ואסף נדחי ישראל המצורע איתקש למת וכשם שאפר הפרה מטהרת כך תפלת הצדיקים גם כן מטהרת. ואסף נדחי ישראל לעתיד אז ואסף את המצודע דכתיב אז ידלג כאיל פסח וכן לא יצטרכו לאפר פרה דכתיב בלע המות לנצח:

ואסף איש טהור לפי הפשט סד״א לפי שכבר נטמא השורף הוא עצמו יאסוף את אפר הפרה ולמה נביא כאן כהן אחר לאסוף ויהיה גם הוא טמא לכך נאמר ואסף איש טהור שצריך לחזר אחר איש טהור לאסוף.

והניח מחוץ למחנה פרש״י וזה שבהר המשחה כהנים גדולים מטהרים ממנו לפרות אחרות כלומר לאותן המטמאים בשרפת פרות אחרות.

ואסף איש טהור מכדי חטאת קרייה רחמנ' ממאי תיסק אדעתין דטמא יתעסק בה וכי טמא יתעסק בקדשים ולכך דקדקו רבותינו שלא בא הכתוב לומר אלא שאין צריך אלא שיקרא האיש טהור ומצינו טבול יום שנקרא טהור דכת' "ורחץ בשרו במים וטהר ומשום הכי אמרו טבול יום כשר לפרה, אבל הצדוקים שלא ידעו לדקדק היו אומ' שבמערבי שמש היתה נעשית והיו רבותי' מטמאין את העוסק ומטבילין להוציא מלבן של צדוקין וכל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא כדמפר' ביוצא:

והניח. לג' חלקים נתחלקה כמו שפי' רש"י והכי משמע קרא "והניח מחוץ למחנה" והשלישי היתה לבני ישראל למשמרת והשלישי הא אמרת למי נדה להזות ממנה כל שעה, השלישית הא אמרת:

טהור. אי׳ ביומא דמ״ג טהור לרבות את האשה. הביאור האיך הוא נרמז אשה בזו התיבה. הוא משום דאשה אין לה קדושת תורה ועבודה. אלא טהרה המביאה את אחרים לידי קדושה. באתנויי גברי וכדומה. מש״ה היא מכונה בשם טהור וע׳ להלן כ״ד ו׳:

והיתה לעדת ב״י למשמרת. בכל הפרות משמעו שיהיה בסנהדרין שבכל עיר מסור ומשומר במקום טהור. והרמב״ם הל׳ פרה פי״ג פירש עוד שכל ישראל ראוין לשמרה. אבל עוד יש בזה פי׳ מיוחד לפרת משה וכדתנן במס׳ פרה שבכל הפרות היה מעורב מעט מפרת משה. וזה נלמד מסיפי׳ דקרא חטאת היא. משמע שהוא טעם דמש״ה היא מצוינת מכל הפרות משום שהיא מכפרת כחטאת. ולא פרה אחרת וכמש״כ לעיל ב׳:

ואסף איש טהור ר"ל שלאסיפת אפרה א"צ כהן. והנה התבאר אצלי בכללים שכ"מ שכתוב שם איש י"ל שהוא שם המין וממעט אשה, וכן גם קטן אינו בכלל איש ששם איש מציין הגדלות, עוד בארתי בכללים שבמקום שבא שם איש לחבר התואר אל המתואר אינו ממעט אשה כמו איש דמים איש מרמה, איש עני, איש צדיק, וכמ"ש מצורע (סי' מ"ג) ובאילת השחר (כלל רנ"ז) עוד בארתי שם (כלל ס"ג) שהתחרים שהם קנין האדם יבואו בלא מלת איש כמו צדיק חסיד עור פסח טהור טמא, וכשבא מלת איש מורה איזה כוונה (ועמ"ש בפ' תזריע סי' ק"נ עפ"י איש צרוע), וס"ל לר' ישמעאל שמ"ש פה איש טהור אינו ממעט אשה כי אינו שם המין כי בא לחבר התואר אל המתואר, וז"ש טהור להביא את האשה, ר"ל שתואר טהור הנלוה לשם איש מגלה שלא בא להוראת המין, ומה שאמר איש טהור ולא אמר טהור בא להוציא את הקטן, ור"ע ס"ל שידעינן להוציא קטן ממ"ש והניח מחוץ למחנה שמציין איש שיש בו דעת להניח במקום משומר, וא"כ היל"ל ואסף טהור, ע"כ יש למעט אשה ממלת איש שהוא למותר אולם הגר"א הגיה כשטת הגמ' (סוכה דף מ"ג) רע"א ואסף איש להכשיר את הזר טהור להכשיר האשה משמע מביא את האשה ומביא את הקטן ת"ל והניח וכו', ולפ"ז ר"ע כר"י בעקר הדין רק ס"ל שצריך שם איש שאם יאמר טהור לבד נפרש כהן טהור, וגי' זו עקר:

ואסף איש טהור. כבר בארתי באילת השחר (כלל שט"ו וכלל ש"ך) שהשמות הבאים ביחוס כמו קדש חול טמא טהור יש בהם מדרגות, יש טהור לחולין ויש טהור למעשר ויש טהור לתרומה ויש טהור לקדש ונלמד בכ"מ מענינו, וס"ל לר' ישמעאל, שעל שיהיה טהור לא טמא א"צ קרא דיש ק"ו ממזה, דס"ל הסברא שיותר יש לדקדק באוסף מבמזה, וע"כ מ"ש פה שיהיה טהור ר"ל טהרה מכל טומאה, ר"ל טבול יום שנטהר קצת למעשר ואינו טמא לכל כי טהור למעשר, ור' נתן ס"ל כר"ע לקמן (סי' ס"ג) על וטבל במים איש טהור שס"ל שמזה חמור מאוסף, ואין ללמוד ק"ו אוסף ממזה רק מזה מאוסף, לכן ס"ל שטהור שבכאן צריך לגופיה שלא יהיה טמא וטהור הנאמר גבי מזה מיותר ומלמד שיהיה טב"י. ופה מלמד שטב"י כשר מן טהור שנאמר גבי מזה, והגר"א גריס טהור טהור למעשר וטמא לתרומה ולהלן הוא אומר וטבל במים איש טהור אמר ר"ע למה נאמר עד שלא יאמר י"ל בדין אם האוסף טהור המזה לא יהא טהור הא מת"ל טהור טהור מכלל טומאה ואיזה זה טב"י נאמר כאן טהור ונאמר להלן טהור מה טהור האמור להלן טמא לתרומה וטהור למעשר אף טהור האמור כאן טמא לתרומה וטהור למעשר והשאר נמחק:

את אפר. כן נקרא כשנעשה אבק, ותחלה נקרא אוד או גחלת וכדומה, והגר"א גריס מכאן אמרו שחור שיש בו אפר כותשין אותו ושאין בו עפר מניחין אותו עצם בין כך ובין כך היה נכתש, והוא בפ"ג דפרה מי"א עיין מפרשים שם:

והניח מחוץ למחנה הוא החלק שניתן בהר המשחה, ומ"ש והיתה לעדת בני ישראל למשמרת הוא החלק שמסר לסנהדרין שהם נקראים עדה כמ"ש ויקרא (סי' רמ"א) לקדש ממנו פרות אחרות וזה ניתן בחיל, וגם אמר למשמרת למי נדה הוא החלק שנמסר לכל המשמרות להזות ממנו על הטמאים ומובא בפ"ז דפרה מי"א ועי' בתוי"ט שם פירושים שונים:

במקום טהור. המקום מציין ההיקף שבו יעמוד המתקומם, שלא ימצא שם טומאה אעפ"י שהוא נתון בכ"ח המוקף צמיד פתיל כמ"ש בפרה (פ"י) וברמב"ם (פי"ד) ועמ"ש ויקרא (סי' רל"ה):

והיתה לעדת ב"י למשמרת למי נדה. כבר למד (בסי' י"ז) שהמלאכה פוסלת בפרה משעת שחיטה עד שתעשה עפר ואחר שתעשה עפר אין מלאכה פוסלת בה (כמ"ש בסוף פ"ד דפרה), וא"כ מ"ש והיתה לעדת ב"י למשמרת א"א לפרש על האפר, ועוד שאם ר"ל על האפר היל"ל והיה, שהאפר לשון זכר, וממ"ש והיתה שמוסב על הפרה מורה שר"ל ששמירת הפרה יחול עתה על מי נדה, שמצד שיתהוה מהם מי נדה דהיינו מי הזיה צריך משמרת לשמור את המים שלא יעשה בהם מלאכה שאז ראוי לתת בהם האפר לקדש, והדין הוא שאחר שנתן לתוכם את האפר אין מלאכה פוסלת כמ"ש הרמב"ם (ריש פרק ז') שהוא מדברי קבלה, כי היל"ל משמרת מי נדה בלא למ"ד, והלמ"ד מורה שמוכן למי נדה ועדיין אינו מי נדה, שאחר שהם מי נדה אין צריכים משמרת וע"ז סיים ת"ל למי נדה כבר הם מי נדה, כ"ה בילקוט ובר"ש ורמב"ם וע' בפי' המשניות להרמב"ם תמצא מפורש כמ"ש:

והיתה למשמרת. ס"ל לר' יהודה וריה"ג שאם הם במעי פרה בטלו מדין מי חטאת דאינם משומרים עוד, וכמ"ש בפרה (פ"ט מ"ה) ועי' בפסחים (דף י"ז), ומאמר זה מובא בתוספתא (פ"ב דמקואות) ושם איתא שר"ש בן ננס היה דעתו כר"ע ור' טרפון כריה"ג עיי"ש והגר"א העתיק כגי' התוספתא:

חטאת היא. למד שיש בה חומרות של חטאת שמועלים בה, וששלא לשמה פסולה, ושאין לשרפה בלילה, ונמצא עוד דברים שיוצא דופן ואתנן ומחיר פסולה (כמ"ש פ"ב מ"ב) ומפ' בע"ג (דף כ"ג ע"ב) דחטאת קריא רחמנא, ושלא רחוץ ידים ורגלים פסולה (פ"ד מ"א), ובמ"ש שמועלים בה עי' בתוי"ט (פ"ד מ"ד):

מ כדתנן בפרק ג' דפרה דף כ"ו ובתוס' פירשו הג' חלקים כמו שפירשם רש"י זכרונו לברכה. והרא"ם כתב ונראה לי שהחלוק שאמרו שמחלקים לג' חלקים הוא קבלה בידם כי אף על פי שאמר הכתוב תחלה ואסף איש טהור וגו' חזר ואמר והיתה לעדת בני ישראל וגו' כדי להודיע מה יעשה בה בהנחתה במקום טהור והפסוק הג' שאמר והיתה לבני ישראל ולגר הגר וגו' בא להודיע שיהא דין זה נוהג ע"פ הסדר הזה תמיד עד כאן לשונו:

נ לא חטאת כמשמעו שעל מה היתה מכפרת:

ס ואם תאמר והלא היו מטהרין ממנה ויש לומר זה שבחיל אסורה בהנאה. ויש מפרשים כקדשים שבאין לכפרה כך האפר בא לטהר מי שצריך ואין שום הנאה אחרת ממנה. מצאתי: