במדבר יט, ב

זאת חקת התורה. לפי שהשטן ואמות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה:

ויקחו אליך. לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר:

אדמה תמימה. שתהא תמימה באדמימות, שאם היו בה שתי שערות שחורות פסולה:

דָא גְזֵירַת אוֹרַיְתָא דִי פַקִיד יְיָ לְמֵימָר מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ תּוֹרְתָא סִמוּקְתָּא שְׁלֶמְתָּא דִי לֵית בָּהּ מוּמָא דְלָא סְלִיק עֲלַהּ נִירָא

דָא גְזֵירַת אַחְוָיַת אוֹרַיְיתָא דְפַקֵיד יְיָ לְמֵימָר מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ מֵאַפְרָשׁוּת לִישְׁכְּתָא תוֹרָתָא סוּמְקָתָא בְּרַת תַּרְתֵּין שְׁנִין דְלֵית בָּהּ מוּמָא וְשׁוּמָא מִשֵעָר חַוְורָן דְלָא סַלִיק עֲלָהּ דְכַר וְלָא אַטְרָחָא בְּאוּבְצַן עִיבִידְתָּא וְאִפְסְרָא וּקְטַרְבָא וְלָא אִידְעָצָא בְּזִקְתָא וְסוּל וְסִירְתָּא וְכָל דְדָמֵי לְנִירָא

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה – לְפִי שֶׁהַשָּׂטָן וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל לוֹמַר: ״מָה הַמִּצְוָה הַזֹּאת?״ לְפִיכָךְ כָּתַב בָּהּ ״חֻקָּה״, גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי וְאֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר י״ט:ב׳) מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (יומא סז). וּכְבָר כָּתַבְתִּי בְּעִנְיַן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ (ויקרא טז ח) מַה טַעַם לָאֻמּוֹת שֶׁיִּהְיוּ מוֹנִין אוֹתָנוּ בָּזֹאת יוֹתֵר מִשְּׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁיְּכַפְּרוּ, וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁיְּטַהֲרוּ כְּקָרְבָּנוֹת הַזָּב וְהַיּוֹלֶדֶת, כִּי מִפְּנֵי הֱיוֹתָהּ נַעֲשֵׂית בַּחוּץ יֵרָאֶה לָהֶם שֶׁהִיא נִזְבַּחַת לַשְּׂעִירִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. וְהָאֱמֶת שֶׁהִיא לְהַעֲבִיר רוּחַ טֻמְאָה וּשְׂרֵפָתָהּ כְּרֵיחַ נִיחוֹחַ בַּחוּץ. וְטַעַם טֻמְאַת הַמֵּת בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ, כִּי הַנִּפְטָרִים בִּנְשִׁיקָה לֹא יְטַמְּאוּ מִן הַדִּין, וְהוּא שֶׁאָמְרוּ: ״צַדִּיקִים אֵינָן מְטַמְּאִין״. וּלְכָךְ אָמַר הַכָּתוּב ״זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה״, כְּלוֹמַר הַנֶּחְקֶקֶת מִן הַתּוֹרָה וְהִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. עַל כֵּן הִיא פָּרָה וְהִיא אֲדֻמָּה מִמִּדַּת הַדִּין, וְנִתְּנָה לְאֶלְעָזָר לְהֵעָשׂוֹת לְפָנָיו אֲפִלּוּ עַל יְדֵי זָר, אֲבָל הַסְּגָן יִרְאֶה מַעֲשֶׂיהָ כְּדֵי שֶׁתֵּעָשֶׂה עַל כַּוָּנָתוֹ שֶׁלֹּא יַחְשְׁבוּ בָּהּ מַחְשָׁבָה רָעָה כָּאֻמּוֹת וְהַשָּׂטָן. וְהַפָּרָשָׁה הַזֹּאת תַּשְׁלוּם תּוֹרַת הַכֹּהֲנִים, וְנִכְתְּבָה כָּאן אַחַר מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה לוֹמַר שֶׁגַּם טָהֳרָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי כֹּהֵן תִּהְיֶה. וְטַעַם ״זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה'״ כְּטַעַם ״וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה'״ (שמות כד א), אוֹ הוּא כְּמוֹ מְסֹרָס: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר:

דַּבֵּר וְלֹא "דַּבְּרוּ", כִּי מֹשֶׁה הוּא הָעִקָּר:

וְטַעַם אֵלֶיךָ, שֶׁיַּעֲשׂוּ כֵן בַּמִּדְבָּר לִשְׁעָתָם, וְאַחֲרֵי כֵן (במדבר י״ט:י׳) יְצַוֶּה שֶׁתִּהְיֶה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר לְחֻקַּת עוֹלָם, שֶׁיַּעֲשׂוּ כֵן לְדוֹרוֹתָם. וְכֵן ״וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ״ וְגוֹ' (שמות כז כ), וְאַחֲרֵי כֵן ״חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם״ (שם פסוק כא). וְאָמַר וּנְתַתֶּם וְלֹא ״וְנָתַתָּ״ לְהַכְנִיס אַהֲרֹן עִמּוֹ לִכְבוֹדוֹ, כִּי שְׁנֵיהֶם יְצַוּוּ לְאֶלְעָזָר לִשְׁחֹט לְפָנָיו. אוֹ אָמַר וּנְתַתֶּם לָרַבִּים, עַכְשָׁיו וּלְדוֹרוֹת. וְהַטַּעַם כִּי אֶלְעָזָר הַשּׁוֹחֵט מִיַּד בֵּית דִּין יִקָּחֶנָּה, שֶׁיִּתְּנוּהָ לוֹ שֶׁתֵּעָשֶׂה בְּהֶכְשֵׁר וְעַל דַּעְתָּם, כְּעִנְיָן שֶׁשָּׁנִינוּ (פרה פ״ג מ״ה): וּמִי עֲשָׂאָן? הָרִאשׁוֹנָה עָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, וְהַשְּׁנִיָּה עָשָׂה עֶזְרָא. שֶׁבַע מֵעֶזְרָא וְאֵילָךְ. וּמִי עֲשָׂאָן? שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל עָשׂוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם וְכוּ':

זאת חקת. גם זאת הפרשה במדבר סיני נאמרה כאשר צוה השם וישלחו מן המחנה ובפסח היו טמאי מתים. ונסמכה זאת הפרשה בעבור שהיא לכהן:

פרה אדמה תמימה. שלא תהיה קטנה. אמר הגאון כי מי נדה כמו הדבש שיזיק לבעל המרה האדומה ויועיל לבעל הלחה ואין צורך:

זאת חקת התורה - ולפנינו יפרש באיזו תורה הוא מדבר, דכתיב: זאת התורה אדם כי ימות באהל - כלומר: חקת התורה שאמר למשה זאת התורה.

פרה אדומה - צוה לקחת לעשות תורת טהרתו של אדם כי ימות באהל - להטהר בו, נוגע ונושא ומאהיל.

זאת חקת התורה אשר צוה ה'. באמרו הזה עליהם מי חטאת. והנה כבר אמרו ז"ל לכך כתב בה חוקה גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה וששלמה אמר עליה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ומעיקרי ההעלם בזה הוא שהיא מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים. אמנם בהביננו אל כל המצוה אולי דבר יגונב ונקח שמץ מנהו. וזה כי מצאנו ראשונה שכל העוסקים בה מעת שריפתה ואילך טמאים והם השורף והמשליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בשרפתה והאוסף והנוגע והנושא. אמנם המזה והמקדש הם טהורים. שנית שמעקרי הפרה הוא שתהיה אדומה בשלמות. וכבר ביאר הנביא שהחטא נמשל לאדום באמרו אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ולכן אמרו ז"ל (יומא סז, א) שהיו קושרים לשון זהורית על פתחו של היכל הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים. שלישית ראוי להתבונן שבהיות כל אמרת אלוה צרופה היא בלי ספק מישרת המעשים אל המצוע כי כל אחד משני הקצוות נמאס כאמרו ונעקש דרכים יפול באחת. רביעית ראוי להתבונן שאין דרך נאות להישיר את הנעקש דרכים ולהשיבו אל המצוע זולתי בהטותו אל קצה הפכו כמו שיקרה בחליי הגוף כאמרו חבורות פצע תמרוק ברע אף על פי שאותה ההטיה אל הקצה היא בעצמה נמאסת ותשחית ענין מי שתהיה דרכו ממוצעת כענין התרופה המשלשלת שתועיל לחולה ותזיק לבריא. חמשית ראוי להתבונן שאין ענין לאפר הפרה בטהרת שום מין ממיני הטומאות זולתי בטהרה מטומאת מת. וכבר נודע שענין התורה והמצות חיים הם למוצאיהם (שם ד, כב) ולעוסקים בם כאמרו כי היא חייכם והנוטה מהם אל הבלי הנפסדות הולך למות או הוא מת גמור, כאמרם (ברכות פרק מי שמתו) רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים. ששית ראוי להתבונן מה שאמרו ז"ל שעץ ארז יורה על הגאוה והאזוב יורה על הפכה ובהיות שני התולעת עם שניהם יורה ששניהם חטא כאמרם בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה בפרט למי שיצטרך לנהוג נשיאות לתועלת הרבים. וכבר אמרו ז"ל (פרק קמא דיומא) שנענש שאול על שלא הקפיד על כבודו כאמרו ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש וכן תפש עליו הנביא באמרו הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה. נאמר אם כן שעם היות המצוה חוקה ואין להרהר אחריה ולא להיות מסופק אם היא הגונה ואם לאו כי כל אמרת אלוה צרופה ולה טעם נשגב בלי ספק נודע למלך שצוה אותה ואולי גם למשה רבינו והדומים לו. הנה יש בה איזה רמז לדרך התשובה הצריכה לכל חוטא שהיא אמנם שיטה אל קצה הפך מעשיו המטמאים כל לב טהור למען ישיג דרך המצוע ויטהר וזה הדרך עם היותו טוב ומטהר לחוטא הוא אמנם מגונה ורע ומטמא כל לב טהור כאמרם וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין. אמנם מי חטאת המורכבים מעפר שרפה וממים שהם שני קצוות אשר מהם יתחדש מצוע יורה שבמצוע תהיה תקנת החוטא הנקראת טהרה כאמרו מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו וממה שראוי להתבונן מה שגזר אומר שהנוגע במת מטמא את משכן ה' והבא אל האוהל מטמא את מקדש ה' וזה כי אמנם כל הקרב הקרב אל הבלי הנפסדות אין ספק שהוא מטמא לב טהור שהוא משכנו של מקדש ה' שהוא הנקרא צלם אלהים ותהיה טומאתו בטעות העדרי. והבא אל אהל המת כענין שוכני בתי חומר אשר אין לפניהם בלתי אם גוייתם לחיי שעה רעועה רגליה יורדות מות הוא בלי ספק מטמא את מקדש ה' הנזכר אשר בו יהיה העם והאיש קדוש לאלהיו כאמרו ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך ואז מטמא בטעות קניני הפכי למכוון. ולזה אין ראוי שיטמא באוהל זולתי המת הישראלי כי אמנם חומרו בלבד הוא הנבחר ומוכן מכל זולתו לעבודת האל יתברך הוא לבדו החוטא בנכבד. אמנם החכמים המורים חטאים בדרך שהם כמו המזה והמקדש לא תחול עליהם בזה טומאה כלל. ובכן יהיה בפרטי שמירת המצוה הזאת בכתבה וכמו שבא בקבלה רמז לכל אלה שהם מכונות התורה בלי ספק:

זאת חקת התורה סמך חוקת התורה לבהרימכם את חלבו ממנו רמז לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שנייה לה לאוכלי תרומה ועוד רמז שהמחזיקים בתורת ה' יש להם מנות שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ:

לא תחללו וסמיך ליה חוקת התורה שת"ח שחוטא הוא חילול השם:

ולא תמותו וסמיך ליה חקת התורה דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה:

פרה אדומה בגימטריא זה על עון עגל:

לא עלה עליה על על כתיב חסר שאפי' לא משכה בעול אלא עלה עליה לבד פסולה:

בני שמור אמרי ומצותי תצפון אתך, שמור מצותי וחיה ותורתי כאישון עיניך (משלי ז, א-ב)

שלמה המלך ע"ה ידבר תמיד בספר משלי בשם החכמה וקרא כל המצות שבתורה שהן תרי"ג אמרים ומצות, וכן קראן דוד ע"ה אמרות, הוא שאמר (תהילים י״ב:ז׳) אמרות ה' אמרות טהורות. המצות כלן נחלקות על שלשה חלקים, מצות מקובלות, ומצות מושכלות, ומצות שאין טעמן נגלה ומבואר. מצות מקובלות הן המצות שאין האדם מוצאם בשכלו בלתי קבלה. כמצות התפילין והציצית והמילה והסכה והשופר והלולב וכיוצא בהן, והנה כלן הן מצות אלהיות והן הנקראות עדות לפי שהן עדות גמורה על האלהות ועדות גמורה על חדוש העולם, כמצות השבת והשמטה והיובל, ומזה יקרא החלק הזה בכתובים עדות (שם קיט) ואדברה בעדותיך וגו', (שם) גם עדותיך שעשועי. מצות מושכלות הן המצות שהאדם ימצאם בשכלו אלו לא נתנם התורה, כענין הגזל והאונאה והרציחה והגנבה וכיוצא בהן, ומצות הללו יקראם הכתוב משפטים. מצות שאין טעמן נגלה ומבואר הן מצות הכלאים ובשר בחלב ושעיר המשתלח ופרה אדומה ואלה יקראם הכתוב חקים. וזהו שנזכר במשנה תורה (דברים ו׳:כ׳) כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם, ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' וגו', באר הכתוב כי האלהות התחיל להתפרסם בין האומות בצאת ישראל ממצרים, ולפי שנתפרסם בשבילנו ושעשה עמנו להפליא לכך נתחייבנו לקבל מצותיו אלה שהם שלשה חלקים, עדות וחקים ומשפטים, הזכיר עדות על המצות המקובלות, והזכיר משפטים על המצות ההמושכלות, והזכיר חקים על המצות שאין טעמן נגלה בתורה. וכן אמר שלמה ע"ה בכאן בני שמור אמרי על המצות המקובלות שמור מצותי וחיה על המצות המושכלות שבהן יחיה האדם ובהן ישובי המדינות, ואמר ומצותי תצפון אתך על החקים שהם צפונים ונעלמים ואין טעמן נגלה בתורה אלא שהן חקה וגזרת המלך כענין פרה אדומה הנקרא חקה, וזהו שכתוב.

זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו'. נסמכה פרשה זו לפרשת מתנות כהונה, לפי שפרה אדומה היא טהרתן של ישראל ללמדך שאף טהרתן של ישראל על ידי כהן.

חקת התורה. פירשו המפרשים לשון חק וגזרת מלך כדבר שאין טעמו נודע לבריות והן תמהין עליו, כענין פרה אדומה שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאת את העוסקים בעבודתה. והאמת כי פרה אדומה מכלל החקים שאין טעמן נגלה ונודע, אבל עקר לשון חקה מלשון חקיקה, ירמוז לדבר החקוק ומצויר למעלה והנרמז לישראל בפרה אדומה, ולכך נקרא חלק אחד מן המצות חקים. נאמר כאן חקת התורה ונאמר בשעיר המשתלח (ויקרא ט״ז:כ״ט) והיתה לכם לחקת עולם, ובכלאים (שם יט) את חקותי תשמרו. ועוד נקראים חקים מלשון גבול, כענין שכתוב (ירמיהו ה׳:כ״ב) אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו, (שם לא) חקות ירח וכוכבים לאור לילה, כלומר גבולי היום והלילה, וזה להורות שנעצור המחשבה מלהרהר בהם ולא נעבור גבול מפני עומק השגתם.

וצריך אתה לדעת שיש הפרש בין חק לחקה, כי המצוה הנקראת חק היא הנמשכת ממדת זכור, כענין שכתוב בפסח מצרים (שמות י״ב:כ״ד) לחק לך ולבניך, כי חק הוא מכריע, וכן בספר יצירה ולשון חק מכריע בינתים. ובברכת מילה חק בשארו שם. ובתפלת יום הזכרון (תהלים פא) כי חק לישראל הוא. והמצוה הנקראת חקה נמשכת ממדת שמור, וזהו את חקותי תשמרו הנאמרת בכלאים ובאשת אח והזכיר לשון שמירה, וכן (שמות י״ג:י׳) ושמרת את החקה הזאת למועדה, וכן בכאן הזכיר זאת חקת התורה, והיתה זאת לכם לחקת עולם.

אשר צוה ה'. היה לו לומר אשר צויתי, אבל הוא כלשון (שם כד) ואל משה אמר עלה אל ה'.

דבר אל בני ישראל. ולא אמר דברו, לפי שמשה הוא העיקר.

ויקחו אליך. טעם אליך, שיעשה כן במדבר לשעה. ואחרי כן יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחקת עולם שיעשו כן לדורות, וכן (שם כז) ויקחו אליך שמן זית זך, וכמו שכתבתי שם.

פרה אדומה תמימה. ולא תמימות קומה, שאם היתה ננסה כשרה כשאר קדשים, אלא תמימה באדמימות שאם היו בה שתי שערות שחורות או לבנות פסולה לכך היו לוקחין אותה בדמים יקרים.

וכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות פרה, מצות פרה אדומה שתהיה בת ארבע שנים או בת שלש, ואם היתה זקנה כשרה, ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה, לא מצאו פרה אלא עגלה פוסקין עליה דמים ותהיה אצל בעליה עד שתגדיל ותעשה פרה, שנאמר ויקחו אליך פרה אדומה. מותר ליקח מן העו"ג פרה אדומה ואין חוששין שמא רבעה שאין אדם מפסיד בהמתו. כל המומין הפוסלין בקדשים פוסלין בפרה אדומה, שנאמר אשר אין בה מום, בא ללמד שהמום פוסל בה כקדשים אע"פ שאינה קריבה לגבי המזבח הואיל והכתוב קראה חטאת. יתירה פרה על הקדשים שהעבודה פוסלת בה שנאמר אשר לא עלה עליה עול, ובעגלה ערופה הוא אומר (דברים כ״א:ג׳) אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול, מה עול האמור בעגלה ערופה עשה בה שאר עבודות כעול אף עול האמור בפרה פוסל בה שאר עבודות כעול, אלא שהעול פוסל בה בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, ושאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת עבודה. כיצד קשר עליה עול אע"פ שלא חרשה בו פסולה, הכניסה לדוש אינה נפסלת עד שידוש בה, וכן כל כיוצא בזה, רכב עליה נשען עליה נתלה בזנבה עבר בה את הנהר כפל עליה את המוסרה נתן עליה טלית אפילו כסות של סדין, פסולה. אבל קשרה במוסרה אם היתה מורדת וצריכה שמירה, כשרה, ואם לא היתה צריכה שמירה פסולה, שכל שאינה צריכה שמירה משוי הוא. עשה לה סנדל שלא תחליק פרש עליה טליתו מפני הזבובין כשרה, זה הכלל כל שהוא לצרכה כשרה ולצורך אחר פסולה. נעשה בה מלאכה מאליה או שעלה עליה עול מאליו, אם מרצונו פסולה, שנאמר (דברים כ״א:ג׳) אשר לא עובד בה, ולרצונו הרי זה כמי שעבד בה. לפיכך אם שכן עליה עוף כשרה, עלה עליה זכר פסולה ואין צ"ל שהמעוברת פסולה. הכניסה לפטמה בתבואה ודשה מאליה כשרה, הכניסה כדי שתינק ותדוש פסולה שהרי עשתה לרצונו וכן כל כיוצא בזה. פרה שנולד בה פסול תפדה, וכן אם מתה תפדה מפני עורה אבל לא להאכיל בשרה לכלבים. נשחטה לשם חולין אינה מכפרת. לקחו פרה מצא אחרת נאה הימנה הרי זו תפדה אע"פ שאין בה מום. אף כהן הדיוט כשר לפרה בשרפתה שנאמר ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, קבלת חכמים היא שזו היתה מצותה בסגן אע"פ שעדיין אהרן קיים ושאר הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט נשרפות בארבעה בגדי כהן הדיוט. אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית שנאמר והוציא אותה אל מחוץ למחנה, חוץ להר הבית לשלש מחנות, ובהר המשחה היו שורפין אותה. ושחט אותה לפניו, זר שוחט ואלעזר רואה. אותה, שלא ישחט דבר אחר עמה ולא יתעסק במלאכה אחרת, שנאמר ושרף את הפרה לעיניו, שיהיו עיניו בה עד שתעשה אפר. ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו, שלא יקבל דמה בכלי אלא שוחט בימין ומקבל הדם בשמאלו ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית שבע פעמים, ומכוין בהזאותיו ממקומו כנגד פתח אוהל מועד, וצריך שיהא רואהו משם שנאמר והזה אל נכח פני אהל מועד. גמר מלהזות מקנח ידיו בגופה של פרה ויורד מן המערכה ומצית את האש והכהן עומד מרחוק ומשמר לה עד שיצית האור ברובה ותבקע בטנה, ואחר כך נוטל עץ ארז ואזוב אין פחות מטפח, וצמר צבוע בתולעת משקל חמש סלעים, ואומר לעומדים שם עץ ארז זה עץ ארז זה עץ ארץ זה, שני תולעת זה שני תולעת זה שני תולעת זה, שלשה פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו הן הן הן, שלשה פעמים על כל אחד ואחד. וכל כך למה לפי שמיני ארזים הן שבעה, ומיני אזוב ארבעה, והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין אותו בתולעת הנקרא גראנ"א והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר דומין לגרעיני החרובין, והתולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהם, לפיכך מודיע לכל ומגלה להן שאלו הן המינין האמורין בתורה. והאזוב האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין בעלי בתים ומתבלין בו הקדרות, וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני ומשליך לתוך בטנה שנאמר אל תוך שרפת הפרה. לא קודם שיצית ברובה של פרה ולא אחר שנעשית אפר. עמדה שרפתה חובטין אותה במקלות היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהן, וכוברין הכל בכברות וכל שחור שאפשר שיכתת ויהיה אפר בין מבשרה בין מן העצים כותשין אותו עד שיעשה אפר. המים שנותנין בהן אפר הפרה אין ממלאין אותן אלא בכלי מן המעינות הנובעים ומן הנהרים המושכין, שנאמר ונתן עליו מים חיים אל כלי. ונתינת אפר פרה על המים שנתמלאו הוא הנקרא קדוש, והמים הללו משנתן בהן האפר נקראין מי חטאת והן הן שקראן הכתוב מי נדה. מעלות יתרות עשו בטהרת חטאת זה, שהאדם הטהור אפילו טבל לקדש ועמד ומשמש על גבי המזבח אינו טהור לחטאת זה, לא לשרפתה ולא למלוי המים ולא לקדשן ולא להזות עד שיטבול לשם חטאת ואחר כך יהיה טהור לחטאת, וכן הכלי אפילו מזרק שבעזרה אינו טהור לחטאת עד שיטבילהו לשם חטאת. רבי יוחנן בן גודגדא היה אוכל בטהרת הקדש כל ימיו והיתה מטפחתו כמדרס הזב לענין חטאת. וכיצד מטהרים טמאי מת במי נדה, לוקח אדם טהור שלשה קלחין של אזוב ואוגדין אגודה אחת, בכל בד ובד גבעול אחד, וטובל ראשי גבעולין במי נדה שבכלי ומתכוין ומזה על האדם או על הכלים ביום השלישי וביום השביעי אחר שהנץ החמה. וכיון שנגע כל שהוא ממי נדה בכל מקום מעור בשר של טמא עלתה לו הזאתו, אפילו נפלה ההזאה על ראש אצבעו או על ראש שפתו, אבל אם נגעה בלשונו אינה כלום, אע"פ שהלשון היא כאברים הגלוים לענין טומאה, אינה כאברים שבגלוי לענין הזאה וטבילה. עד כאן לשון הרב מספר טהרה בהלכות פרה אדומה.

וע"ד המדרש והוא כתוב בפירוש רש"י ז"ל, ויקחו אליך פרה אדומה, ויקחו אליך משלהם, כשם שהם נשתתפו בעון העגל ופרקו נזמי הזהב כדכתיב (שמות ל״ב:ג׳) ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב, כך ישתתפו לכפרה ויביאו משלהם. פרה, משל לבן שפחה שטנף פלטרין של מלך, אמר תבא האם ותקנח צואת בנה, כך תבא פרה ותכפר על מעשה העגל. אדומה, על שם שהחטא קרוי אדום, שנאמר (ישעיהו א׳:י״ח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. תמימה, על שהיו ישראל תמימים ונעשו בו בעלי מומין תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמימות. לא עלה עליה עול, כשם שפרקו מעליהם עול מלכות שמים. אל אלעזר הכהן, כשם שנקהלו על אהרן הכהן לעשות העגל, ולפי שאהרן עשה העגל לא נתנה לו עבודה זו שאין קטיגור נעשה סניגור. ושרף את הפרה, כשם שנשרף העגל. עץ ארץ ואזוב ושני תולעת, שלש מינים כנגד שלשת אלפים שנפלו בעגל, וארז הוא הגבוה מכל האילנות, ואזוב נמוך מכולן, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו. למשמרת, כשם שפשע העגל שמור למשמרת לכל הדורות לפורענות שאין לך פקידה שאין בה מפקידת העגל, שנאמר (שמות ל״ב:ל״ד) וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, כך זה היה שמור. וכשם שהעגל טימא כל העוסקין בו, שעבודה זרה מטמאה דכתיב (תהילים ק״ו:כ״ח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, וכתיב (ישעיהו ל׳:כ״ב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו, כך פרה מטמאה כל העוסקים בה. וכשם שנטהרו באפרו שנאמר (שמות ל״ב:כ׳) ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים, כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי.

ובמדרש פסיקתא פרה אדומה תמימה, פרה זו מצרים שנאמר (ירמיהו מ״ו:כ׳) עגלה יפה פיה מצרים, אדומה זו בבל שנאמר (דניאל ב׳:ל״ח) אנת הוא רישא די דהבא, תמימה זו מדי דאמר רבי חייא בר אבא מלכי מדי תמימים היו, אין להקב"ה עליהם אלא עבודה זרה שקבלו מאבותיהם בלבד, אשר אין בה מום זו יון. אלכסנדרוס מוקדון כד חזי לשמעון הצדיק קאי על רגלוהי, אמר בריך אלהיה דשמעון הצדיק, אמרו ליה בני פלטין דידיה מקמי יהודאי את קאים, אמר להו כד אנא נחית לקרבא דמות דיוקניה אנא חמא ונצח. אשר לא עלה עליה עול זו מלכות אדום שלא קבלה עולו של הקב"ה אבל היא מגדפת ומחרפת, שנאמר (תהילים ע״ג:כ״ה) מי לי בשמים וגו'. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה וגו' שהוא עתיד לדחוף את שר שלהם ממחיצתו, ושחט אותה לפניו (ישעיהו ל״ד:ו׳) כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול וגו'. אמר רבי כרם שלה גדול בארץ אדום. ושרף את הפרה לעיניו הדא הוא דכתיב (דניאל ז׳:י״א) ויהיבת ליקידת אשא, את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף, היא ודוסטיא ואסטרטליטיה שנאמר (יחזקאל כ״ז:כ״ז) הוניך ועזבוניך מערבך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקך ועורבי מערבך, עד כאן.

ובמדרש תנחומא ויקחו אליך פרה אדומה, אמר הקב"ה למשה, אליך פרה, לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חקה, דאמר רב הונא כתיב (תהילים ע״ה:ג׳) כי אקח מועד אני מישרים אשפוט, וכתיב (זכריה י״ד:ו׳) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, דברים המכוסין מכם בעוה"ז עתידין להיות צפויין לכם לעוה"ב כהדין סמיא דצפי, שנאמר (ישעיהו מ״ב:ט״ז) והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם וגו' אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים, אעשם לא נאמר אלא עשיתים שכבר עשיתים לרבי עקיבא וחבריו. דבר אחר דברים שלא נגלו למשה נגלו לר' עקיבא וחבריו, (איוב כ״ח:י׳) וכל יקר ראתה עינו, זה ר' עקיבא. אמר שלמה (קהלת ז׳:כ״ג) כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, אמרתי אחכמה זה שכתוב (מלכים א ה׳:י׳) ויתן אלהים חכמה לשלמה, וכתיב (שם) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים, ומה היתה חכמתן של בני קדם, שיודעים במזלות וערומים בחכמת הטיאר, הוא עוף שדרשו עליו (קהלת י׳:כ׳) כי עוף השמים יוליך את הקול. אמר רשב"ג בשלשה דברים אוהב אני את בני מזרח, שאין נושקין בפה אלא ביד, וכשחותכין הבשר אין חותכין אלא בסכין, וכשנוטלין עצה אין נוטלין אלא בשדה, שנאמר (בראשית ל״א:ד׳) וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו. ומה היתה חכמתן של מצרים, את מוצא כשבקש שלמה לבנות בהמ"ק שלח אצל פרעה נכה אמר לו שלח לי אומנים בשכרן שאני מבקש לבנות בהמ"ק, מה עשה כנס כל אצטרולוגין שלו צפו וראו בני אדם שעתידין למות באותה שנה ושלחם לו, כשבאו אצל שלמה צפה ברוה"ק שהם מתים באותה שנה נתן להם תכריכיהן ושלחם אצלו ואמר לו לא היה לך תכריכין לקבור מתיך, הרי לך הם ותכריכיהן. ויחכם מכל האדם, מאדם הראשון. ומה היתה חכמתו של אדם הראשון, את מוצא שבשעה שבקש הקב"ה לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת ואמר (שם א) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו אמרו לפניו (תהילים ח׳:ה׳) מה אנוש כי תזכרנו, אמר להם אדם שאני רוצה לברוא חכמתו מרובה משלכם, מה עשה כנס כל בהמה חיה ועוף והעבירן לפניהם אמר להם מה שמותן של אלו, לא ידעו, כיון שברא אדם העבירן לפניו, אמר לו מה שמותן של אלו, אמר לזה נאה לקרותו ארי ולזה שור ולזה סוס ולה חמור ולזה גמל, שנאמר (שם ב) ויקרא האדם שמות לכל הבהמות. והנה הם שמות מושכלות שהשכיל בחכמת האותיות לקרוא השמות כפי טבעי הבריות בגבורה וקלות ואכזריות ותמות, וכבר הזכרתי זה בסדר בראשית. אמר לו ואתה מה שמך, אמר לפניו, אדם, שנבראתי מן האדמה, אמר לו הקב"ה ואני מה שמי, אמר לו ה', אמר לו למה, אמר לפניו שאתה אדון כל הבריות, דכתיב (ישעיהו מ״ב:ח׳) אני ה' הוא שמי, שקרא לי אדם הראשון, הוא שמי שהתניתי ביני לבין בריותי. (מלכים ה) מאיתן האזרחי, זה אברהם, שנאמר (תהלים פט) משכיל לאיתן האזרחי, והימן זה משה שנאמר (במדבר י״ב:ז׳) בכל ביתי נאמן הוא. וכלכל, זה יוסף, שנאמר (בראשית מ״ז:י״ב) ויכלכל יוסף, אמרו המצריים כלום מלך עלינו עבד זה אלא בחכמתו, מה עשו הביאו שבעים פתקין וכתבו בהם שבעים לשון והניחום לפניו, וקרא כל אחד ואחד בלשונו, ולא עוד אלא שהיה מדבר בלשון הקדש שלא היו הם מבינים, שנאמר (תהלים פא) עדות ביהוסף שמו וגו'. ודרדע, זה דור המדבר שהיו כלן בני דעה. בני מחול, בנים שמחלה להם שכינה עון העגל. (מלכים א ה׳:י״ב) וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף, אמר ר' שמואל בר נחמני חזרנו על כל המקראות ולא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמונה מאות פסוקים, אלא מלמד שכל פסוק ופסוק שאמר הביא עליו כך וכך טעמים כך וכך משלים. וידבר על העצים, אמר מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים, בעץ ארז ואזוב, על ידי שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת, וכיון שהשפיל עצמו כאזוב נתרפא ונטהר באזוב. וידבר על הבהמה ועל העוף, אמר מפני מה בהמה נתרת בשני סימנין ועוף בסימן אחד, על שהבהמה נבראת מן היבשה שנאמר (בראשית א׳:כ״ד) תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ, ועוף נברא מן המים שנאמר ישרצו המים וגו', או מן הרקק נברא. ועל הרמש, אמר מפני מה שמונה שרצים שבתורה הצדן והחובל בהן בשבת חייב ושאר שרצים פטור, מפני שיש להן עורות. ועל הדגים, שאינן טעונין שחיטה, שנאמר (במדבר י״א:כ״ב) הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם, הנך בשחיטה והנך באסיפה. אמר שלמה ע"ה בכל אלה עמדתי ובפרה אדומה לא עמדתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, והי"א רחוק"ה בגימטריא פר"ה אדומ"ה.

ומצינו שנעשו תשע פרות אדומות משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה, ראשונה עשה משה, שניה עשה עזרא, ושמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתים שתים, ושביעית שרף אליהועיני, ושמינית שרף חנמאל המצרי, ותשיעית שרף ישמעאל בן פאבי, עשירית עתיד לשרוף מלך המשיח במהרה בימינו. זה שאמר הכתוב (קהלת ח׳:א׳) מי כהחכם ומי יודע פשר דבר חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונא, מי כהחכם זה הקב"ה שנאמר (משלי ג׳:י״ט) ה' בחכמה יסד ארץ, ומי יודע פשר דבר, זה הקב"ה שפירש התורה למשה, חכמת אדם תאיר פניו, אמר רבי יודן גדול כחן של נביאים שמדמין דמות גבורה של מעלה לצורת אדם, שנאמר (דניאל ח׳:ט״ז) ואשמע קול אדם בין אולי, רבי יהודה ברבי סימון אמר מהכא (יחזקאל א׳:כ״ו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, ועוז פניו ישונא, שהוא משתנה ממדת הדין למדת הרחמים על ישראל, כך דרשו במדרש.

ועוד דרשו ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהם וכתיב בהם חקה, אשת אח, כלאים שעיר המשתלח, פרה אדומה. אשת אח דכתיב (ויקרא י״ח:ט״ו-ט״ז) ערות אשת אחיך לא תגלה, וכתיב בה (שם כ) ושמרתם את כל חקותי, ואם מת בלא בנים ולא נתן לה גט (דברים כ״ה:ה׳) יבמה יבא עליה. כלאים, שנאמר (דברים כ״ב:י״א) לא תלבש שעטנז, וסדין בציצית של תכלת שהוא של צמר מותר. שעיר המשתלח, דכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ו) והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו, הוא עצמו הולך למיתה ומכפר לאחרים, וכתיב (שם) והיתה זאת לכם לחקת עולם. פרה אדומה, דתנן כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים, והיא עצמה מטהרת הטמאים. זה שאמר הכתוב (איוב י״ד:ד׳) מי יתן טהור מטמא לא אחד, כגון אברהם מתרח, חזקיהו מאחז, מרדכי משמעי, ישראל מאומות העולם, העוה"ב מן העוה"ז, מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן, לא יחידו של עולם. תמן תנינן בהרת כגריס באדם טמא, והוא כחצי פול, ואם פרחה בכולו טהור, עד כאן.

באר לנו המדרש הזה החדוש הגדול הנמצא בארבע מצות אלו שנקראו חקות אשר לב כל חכם קטן מהכיל דעות נשגבות שבהן, ויצר הרע מתפתה אחריה, וכל שכן במצות פרה שיש לתמוה עליה שהיא בעצמותה וגופה כוללת דבר והפכו, טומאה וטהרה, שהיא מטמאה כל העוסקין בה והיא מטהרת הטמאים באפרה, ואפילו אבי אבות הטומאה כגון חרב וכל שאר מיני מתכות שנגעו במת הרי הן טהורין מטומאתן בהזאת שלישי ושביעי, והאיך אפשר להמציא טהרה מתוך טומאה ומי יוכל להוציא טהור מטמא, ולכך הביא פסוק מי יתן טהור מטמא. וכן נגע הבהרת שהאדם טמא כשעור חצי פול שיהיה במקום אחד מגופו, ואם ישוב כל גופו בהרת מראשו ועד רגליו טהור, הנה גם זה פלא ודבר תימה, והוא גם כן טהור מטמא.

וכן במסכת נדה פ"ק, מי יתן טהור מטמא זה חלב מן הדם, דם האשה נעכר ונעשה חלב. ומטעם זה יסד הקליר בסלוק פרשת פרה, שאמר המת בבית הבית טהור, יצא מתוכו הבית טמא. קרא לבטן האשה בית, והוא פירוש מה ששנינו במסכת חולין פרק המקשה האשה שמת ולדה בתוך מעיה והושיטה החיה את ידה ונגעה בו, החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד.

וע"ד הקבלה פרה אדומה רמז לתורה שבעל פה מדת הדין הקשה שהיא הגורמת כל טומאה. והנה עבודה זו מסורה ביד אלעזר כדי שתעשה על כונתו למדת הדין הקשה ולא יחשבו מחשבה רעה בעבור שהיא נשחטה בחוץ, ועל כן הקדים ואמר זאת חקת התורה, כלומר זאת המצוה המחודשה שאתה רואה שהצריכה תורה לעשותה חוץ למקדש אל תחשוב שתהיה הכונה חוץ להקב"ה ח"ו, כי נחקקת היא מן התורה, היא תורה שבע"פ והיא מדה ששית, ואף על פי שענין הפרה עמוק עמוק מי ימצאנו, במדה ששית תמצאנו כי היא הגורמת כל טומאה, וכן הטומאה מתפשטת עד שש מעלות וכמו שאבאר בסמוך, והמדה הזאת הששית היא מדתו של יצחק העקודה ממדת החסד בסוד ויעקד את יצחק בנו, שאלמלא כן תחריב את העולם בדין ותשרפנו בשלהבותה, ועל כן בעל הרחמים יתעלה אשר מחשבותיו אלינו הפליא עצה הגדיל תושיה כיצד יקחו ישראל מדת הדין הקשה להשלימה ותחזור רפה, זהו לשון ויקחו אליך פרה והיא אדומה והיא תמימה בלי מום, והוא אשר לא עלה עליה עול השעבוד כשאר המדות אשר למטה ממנה, שכן בית המקדש נקרא (ישעיהו ס״ד:י׳) בית קדשנו ותפארתנו, וכתיב (תהילים ע״ח:ס״א) ויתן לשבי עזו ותפארתו ביד צר, והכרובים גלו עם שאר הכלים ולא מצינו בהם גניזה כי אם במנורה ובארון, אבל זו שלמעלה מהם נקראים בתי גנזי, וכבר הזכרתי בסוף בראשית, והבן זה. ומה שהיתה נשחטת חוץ למקדש, מפני שהיא להעביר רוח הטומאה, ולכך מטהרת הטמאים במים חיים אל כלי, כי כן הטהרה נשפעה ממדת החסד שהיא למעלה ממדה זו גורמת כל טומאה.

וצריך שתשכיל כי קצת ממשכילי האמת נסתפק להם במה שנעשית חוץ למקדש אם היה לתוקף קדושה שתהיה קדש קדשים לגמרי ומדרגתה יותר מכל הקרבנות הנעשים במקדש עד שאין להשוותה להם, או אם היה למעוט קדושתה שהיא חול עד שאין ראוי לעשותה במקום הקדש. ושאלו בזה, אם היא קדש קדשים היאך היא מטמאה את הטהורים, ואם היא חול היאך היא מטהרה את הטמאים. וקצתם השיבו כי האמנם קדש קדשים היא, ומה שהיא מטמאה את הטהורים, בעבור הטהור ישוב טמא בגשתו אל הקדש הטהור של מעלה, ועל כן היא מטמאה את הטהורים, כי כל המעלות הטהורות טמאות לה בקרבתם אליה, ועל כן אמר הכתוב (שמות כ״ט:ל״ז) כל הנוגע במזבח יקדש, כלומר ישרף, כי הקדש הגמור ידחה מפני הקדש של מעלה ממנו, וכן הטהור הגמור נדחה מפני הטהור שלמעלה ממנו. ואמרו אש דוחה אש, אש אוכלת אש, והוא אש דשכינה, דאמר מר הושיט אצבעו ביניהן ושורפן, כדאיתא במסכת יומא. ומה במלאכי השרת מצינו אש אוכלת אש, וכן אמרו במדרש כשעלה משה למרום הגיע עד מקום מתניאל המלאך, אמר לו למשה עלה עד מקום סנדלפון המלאך, אמר לו מתיירא אני שמא ישרפני אש סנדלפון, עד כאן. והנה לדעת קצתם תהיה קדש קדשים לגמרי, אבל הנכון לפי מה שהזכרתי למעלה שקצתה קדש וקצתה חול, קצתה חול בהעבירה רוח הטומאה, וקצתה קדש שכתוב קראה חטאת, ולכך עשו בה מעלות יתרות על שאר הקדשים, ועל כן היא מטמאה את הטהורים מצד קדש שבה, ומטהרת הטמאים מצד חול שבה בהעבירה רוח הטומאה מעליהם, וכדי ללמוד על טעם פרה שהיא להעביר רוח הטומאה לכך הוצרכה בפרשה להזכיר מיד טומאת המת ושאר הטומאות, כי אין טומאת בעלי חיים המתים אלא בסבת הכח הממית, והכח הזה נקרא רוח המושל ונקרא ג"כ הר הגדול אשר לעתיד יהיה למישור בזמן מלך המשיח שישרוף העשירית.

זאת חקת התורה חוק של הוריות טומאה ובאחד בניסן ביום שהוקם המשכן נאמרה לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרים לפסחיהם וקודם לכן לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נכח פני אהל מועד וליכא. ואע״פ כן נכתב בה כאן לפי שהיו מהם טמאי מתים ממחלוקתו של קרח.

אשר צוה ה' לא מצינו היכן נתפרשה מצוה זו במקום אחר כמו שפי׳ למעלה בפרשת בא.

ויקחו אליך לפי שנאמר אתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם מגיד הכתוב שבגללן היא באה משלהם וכן כתיב ונתתם אתה אל אלעזר הכהן מתנה היא לו משל צבור.

מדרש ילמדנו זאת חקת התורה . זש"ה מי יתן טהור מטמא לא א' כגון אברהם מתרח חזקיהו מאחז יאשיהו מאמון מרדכי משמעי ישראל מאו"ה עוה"ב מהעוה"ז מי גזר כן מעשה קול יחידו של עולם יען לא האמנתם בי ולפי' לא תביאו את הקהל הזה משל לשתי נשים שלוקות בב"ד אחת קלקלה וא' אכלה פירות שביעית אמרה להם בבקשה מכם הודיעו לבריות על מה אני לוקה שלא יאמרו אף זו קלקלה היו מכריזים זו קלקלה ולקתה וזו אכלה פירות שביעית אף כן משה אמר הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הרע הזה שהכעיסו שנאמר כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו וכו' ועכשיו יאמרו הדורות אני שוה להם יכתב להם מה שעשיתי ולפי' כתב יען לא האמנתם בי להקדישני:

פרה אדומה. תמימה תמימה באדמימות שאפי' שתי שערות שחורות או לבנות פוסלות בה אשר אין בה מום כל מום כמו קרבן דהא חטאת קרייה רחמנא:

זאת חקת התורה. חוק של הוראה:

ויקחו אליך פרה אדמה. [לפי שלא יהו בני אדם מצויין אצל מיתיהם מתוך חיבתם ויצערו יותר מדאי, אי נמי שלא דורשין אל המתים ובעלי אוב, החמיר הכתוב בטומאת מת יותר מכל טומאות שבעולם לעשותו אבי אבות הטומאה] שמטמא אדם וכלים ואף מטמא באהל ועושה חרב כחלל [ואף מפני כבוד הבריות שלא יעשו מעורם נודות, ושטיחין מעצמותיהן כלים להשתמש בהם כמו בעור בהמות ועצמות וזהו גנאי לבריות וכן אמרו רבותינו מפני מה עור אדם טמא שלא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין, מפני מה [עצם אדם טמא שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודין, ולפי חיבתן טומאתן] כמו שאמרו רבותינו לצדוקים שאמרו קובלני עליכם פרושים שאתם אומרים ספר תורה מטמא ידים וספרי מרון אינם מטמאין הידים וענו להם קובלני עליכם צדוקים שאתם אומרים עצמות יוחנן כהן גדול מטמאין - לכך לקח יוחנן שהוא חשוב בעיניהם על שנעשה צדוקי - ועצמות חמור טהורים אלא לפי חיבתן של אדם טמאים יותר מן החמור שלא יזלזלו בהם, הכי נמי לפי חיבתן טומאתן שלא יתנום עם תרומה ויאכלו העכברים אבל מרון יאכלום ויאכלום. וכן לעניין טהרתם החמירו עליהם לבקש אפר פרה שהיא יקרה בדמים, וגם בשביל להרחיקם מן המת אסר מת בהנאה. מיהו אי לא שהחמירו בטומאתו ובטהרתו לא יניחו בשביל שהוא אסור בהנאה מלהשתמש בו דליכשירגישו שהוא משתמש באיסורי הנאה לא יפסיד בכך אלא שיאסרו עליו מכאן ולהבא, אבל כשמטמא והוא משתמש בכלים טמאים, יטמאו כל אשר בביתו, ולכך ימנעו מלשמש בעור המת ובעצמותיו:

זאת חקת התורה. צריך לדעת למה כנה למצוה זו שם כללות התורה, שהיה לו לומר ״זאת חקה״ וגו׳, או ״זאת חקת הטמאה״ או ״חקת הטהרה״, כדרך אמרו (שמות יב:מג) ״זאת חקת הפסח״. ואין לומר שנתכון להצריך טהרת אפר פרה לעסוק בתורה, כי לא כן מצינו לרז״ל שאמרו (ברכות כב.) שאדרבא אין דברי תורה מקבלין טמאה, ולכל סברות רז״ל (שם) אפלו להמחמירים בבעלי קריין מטעם שצריך באימה וביראה וכו׳ מודים בטמאי מת שמתרים בעסק התורה.

ויתבאר הענין על פי מה שאמרו בפרק בתרא דנזיר (נזיר סא:), ופסקו רמב״ם בפרק א׳ מהלכות טמאת מת, שאין הכותי נעשה טמא מת, וזה לשונו: ״שאם נגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמו שלא נגע, הא למה זה דומה לבהמה שנגעה״ וכו׳ עד כאן. והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה, שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל. ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי אל במה שאמר זאת חקת התורה, פרוש, חקה זו של הטמאה ותנאי טהרתה תסבב מהתורה, כי על ידי שקבלו התורה נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם, להיותם חטיבה של קדשה עליונה בחייהם גם במותם. בחייהם – שבנוגע במת או יאהילו עליו וכדומה תדבק בהם הטמאה שבמת ולא תחפוץ להפרד אם לא בכח גדול אשר חקק ה׳ במצוה האמורה בענין של פרה אדמה, ובמותם גם כן תתרבה הטמאה כאמרם זכרונם לברכה (בבא מציעא קיד:) בפסוק ״אדם כי ימות״ וגו׳ – ישראל מטמאים באהל ואין אמות מטמאין באהל.

וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה לשני כלים שהיו אצל בעל הבית, אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל, ופנה אותם והוציאם לחוץ מהחדר. אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים, ואותה שהיתה מלאה זבל, הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש. כמו כן אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדשה המתוקה והערבה, בצאת הנפש ונתרוקן הגוף, יתקבצו הקלפות לאין קץ שהם כחות הטמאה התאבים תמיד להדבק בקדשה להנות מהערב. ולזה יטמא באהל, ואפלו אלף בתים מקורים ואחת פתוחה לחברתה הטמאה תמלא כל החלל המקורה. מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל, להיותו משלל מהקדשה אין כל כך התקבצות הטמאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף. ואשר יסובב הכל היא התורה.

ובזה מצאתי נחת רוח למה כשצוה ה׳ פסח במצרים, הקפיד ה׳ על שני דברים: האחד, דין ערל וצוה למול, כאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה יז,ג) בפסוק ״ואעבר עליך״ וגו׳ – דם פסח ודם מילה, והשני על דין בן נכר, שאמרו זכרונם לברכה (שמות רבה פט״ז) בפסוק ״משכו וקחו לכם״ וגו׳ – משכו ידיכם מעבודה זרה, שבזה יצאו מכלל בן נכר. ועל דין שלישי שהוא הטמאה לא מצינו שהקפיד ה׳. והגם שמצינו (פסחים עז.) שהפסח בא בטמאה בנטמא צבור, עם כל זה היה ה׳ יכול לצוות קדם שיזהרו מטמאת מת ולעשות משה אפר פרה, ואין מעצור לה׳ לעשות רצונו יתברך. והגם שיש לומר בזה דחיות, אף על פי כן לפי מה שכתבנו יש טעם נכון לשבח, כי ישראל לא היו טמאי מת הגם שנגעו והאהילו על המת כי עדין לא קבלו התורה, ודנו בהם אז דין גר שנתגיר ביום ארבעה עשר ששוחטין עליו ואין חוששין לטמאה שנטמא קדם שנתגיר. ותמצא שאמרו בפסחים (פסחים צב.) וכתבו הרמב״ם בפרק ו׳ מהלכות פסח וזה לשונו: גר שנתגיר ביום ארבעה עשר ומל וטבל, אין שוחטין עליו את הפסח, גזרה דלשנה הבאה יהיה טמא מת ויטבול לערב ויאמר אשתקד מי לא טבלתי״ וכו׳, עד כאן לשונו. ממה שנתן הטעם משום גזרה דלשנה הבאה, מזה אתה למד כי זולת גזרה זו אין חוששין לטמאת מת, וכמו כן ישראל כשעשו פסח מצרים אין בהם דין טמאת מת, והוא מאמר ה׳ ״זאת חקת התורה״.

ובדרך רמז ירצה באמרו חקת התורה, שאם יקימו מצוה זו, הגם היותה חקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאלו קימו התורה אשר צוה ה׳ לאמר, כי קיום המצוה בלא טעם יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקים כל מצות הבורא, וזה לך האות. ואולי כי לטעם זה רצה ה׳ שתתמסר להם המצוה בדרך חקה.

אשר צוה ה׳ לאמר. צריך לדעת למה הצרך לומר מאמר זה, והלא רואני כי ה׳ הוא המצוה לאמר, שכן אמר ״וידבר ה׳ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל״. עוד אמרו לשון נסתר אשר צוה ופי ה׳ הוא המדבר, והיה לו לומר ״אשר אנכי מצוך לאמר״. עוד למה לא הספיק במה שאמר לאמר בפסוק ראשון וחזר לומר פעם שניה לאמר. עוד צריך לדעת למה לא הקדים מאמר ״דבר אל בני ישראל״ קודם מאמר ״זאת חקת התורה״ על זה הדרך ״דבר וגו׳ זאת חקת התורה״.

אכן לצד שכל מצות התורה הם שכליות ושמעיות: שכליות – שהשכל מחיבם, כגון כבוד אב ואם, גנבה, גזלה, אונאה, רציחה וכדומה. שמעיות – שבת כי בו שבת הבורא, יום טוב על הנס שנעשה לנו בהם, עבודה זרה שלא לעבד זולת אלהינו כי הוא המוציא אותנו וגו׳ וכדומה לזה, וזה הוא טעם הנגלה. ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה ולאדם ראוי המשיג לקנות קנין התורה בארבעים ושמונה דברים השנויים במשנת חסידים (אבות פ״ו), שאז מגלין לו רזי התורה שגלה ה׳ למשה בסיני, ומשה גם כן גלה לישראל בני דורו סודות הנסתרים וטעמי המצות ויסוד כל דבר.

ובמה שלפנינו צוה ה׳ אליו שיסתם הדברים ויאמר להם הדבר בחקה בלא טעם, והוא מה שהעיר אותנו באמרו וידבר ה׳ אל משה לאמר לישראל, פרוש, ומה הוא המאמר שצוה לו לומר להם, זאת חקת התורה פרוש, מצוה זו היא חקת התורה כן צוה ה׳ לאמר לכם, וכאלו אמר הכתוב אשר צוה ה׳ לאמר לכם הוא זאת חקת התורה. ומתוך הדברים אתה למד שנאמר למשה דברים מטעמים במצוה זו אלא שמה שצוה עליו לאמר הוא חקה, ובזה לא יתבעוהו ישראל לומר להם טעם הדבר כיון שה׳ צוה עליו לומר הדבר בחקה.

ובזה נתישבו הדקדוקים. גם נתישב למה לא הקדים מאמר ״דבר״ וגו׳ למאמר ״זאת חקת״ וגו׳, כי מאמר ״זאת חקת התורה״ היא מצות ה׳ על מצוה שיאמר לישראל שה׳ צוה לו שיאמר להם מצוה זו בחקה, ומאמר ״דבר״ בא על עקר המצוה מצות ה׳ לישראל. ולצד שיאמרו ישראל הרי העושה מצוה בלא ידיעת טעמה וסודה נחשבת המצוה כגוף בלא נשמה, לזה גמר אומר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה וגו׳, פרוש, יקחו למה שאתה יודע ומכון בדבר להיותך יודע סוד הענין ופלאיו, ובזה תהיה המצוה נעשית שלמה במעשה ובמחשבה הצריכה. וכפי זה ידיק על נכון אמרו ויקחו בתוספת וא״ו בתחלת הצווי להם, שנתכון לומר שמלבד הלקיחה עצמה שיקחו הפרה עוד יוסיפו שיכונו בלקיחתה למה שאליך כאמור.

ואם תאמר, תנח אותה פרה של אותו דור, פרה שיעשו בכל דור ודור מה תהא עליה? אפשר שלא מכלן העלים ה׳ סודה אלא מכללות ישראל, אבל למיחדים שהם אהרן וכיוצא בו נמסרו סודותיה והם ימסרו למיחדים הבאים אחריהם. או אפשר שבכל דור ודור יכונו למה שידע משה. ומצאתי שאמרו במדרש (במדבר רבה כאן) וזה לשונם: ״ויקחו אליך״ – ללמד שכל הפרות שנעשו יהיו נקראים על משה. וצריך לדעת למה עשה ה׳ שנוי במצוה זו מכל המצוות שתקרא על שמו. ולדברינו יש טעם נכון בדבר כמו שפרשתי.

או יאמר על פי דבריהם זכרונם לברכה (במדבר רבה יט,ח) שאמרו שאומות העולם מונים את ישראל: ״מה מצוה היא זו״ וכו׳, לזה בא מאמר הכתוב כאן ואמר זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר, פרוש, שיאמרו ישראל לאומות כשהן מקנטרים אותם ואומרים להם: ״מה מצוה היא זאת״ וכו׳, יאמרו להם: ״חקה חקק ה׳ עלינו לעשות ואין אנו מהרהרין אחריו״. ולפי זה אפשר שהורשה משה לומר להם טעם המצוה וסודה, אלא שלא יאמרו הטעם לאומות כשידחקו אותם בדברי קנטור: ״מה מצוה היא זאת ומה טעם יש בה״?

פרה אדמה וגו׳. רואה אני כי כל סימניה מוכיחים על הדינים: ״אדמה״ – כי הוא זה סימן תגברת הדינים, ״תמימה״ – באין שער שחור, וכן אמרו זכרונם לברכה (פרה ב,ה) שתי שערות שחורות פוסלות אותה, ולא שערותיה לבד אלא אפלו קרניה וטלפיה צריכים להיות אדמים, אבל שחורות ואין צריך לומר לבנות פוסלות. ״אשר לא עלה עליה על״ – כי העל ימתיק הדינים, בסוד מאמרם (ברכות ה.) יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם, שהם בחינת הדינים. גם שרפתה באש הוא בחינת הדינים, ובהתקבצות הדינים באפר יעשו הברחה לטמאה הדבוקה באדם מהמת, שגם היא אינה אלא רצועה רעה מצד יסורי המשפט.

וראיתי בספרי זוטא (ספרי זוטא יט:ב), ופסקו רמב״ם בפרק א׳ מהלכות פרה אדמה: אין לוקחין עגלה ומגדלין אותה, שנאמר ״ויקחו וגו׳ פרה״ – ולא עגלה, עד כאן. ולפי מה שאמרנו שכל מעשיה הם בחינת המשפט, יש טעם בדבר, כי שם פרה יגיד מספר הידוע למספר בחינת הדינים כידוע ליודעי חן, לזה צוה ה׳ שיקנו אותה כשיש בבחינת מספרה מספר אשר תכון אליו. אבל אם יקנו עגלה, קונים דבר שאין בו המספר אשר אנו צריכין לו, והגם שמגדלין אותה עד שנקראת פרה, אף על פי כן יקפיד ה׳ על שעת הקנין כדי שיהיו קונים דבר שהכונה בו שהם רפ״ה דינים.

זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר. תרתי לאמר למה לי כי כבר נאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר ונראה לפי שהאומות מונין את ישראל במצוה זו דווקא שטעמה נעלם מעין כל חי ואומרים מה העבודה הזאת לכם, ואמרה תורה ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו ויטיל דופי בכל התורה, וזה"ש אשר צוה ה' לאמר שאתה צריך לאמר ולהשיב למין הנמהר שזאת המצוה חקת התורה ר"ל חק המלך ית' שמו עלינו ואין לנו רשות להרהר אחריה, כדרך שפירש"י התירוץ לנו כך לפירוש זה יהיה נוסח תירוץ זה אל המין המלעיג, לכך נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר זאת חקת הפרה לפי שנוסח זה הוא תשובה למינים המונים את ישראל לומר להם חק המלך ית' הוא כי התורה במקום תיבת המלך כי מאתו ית' תצא תורה שלא יאמרו שאין מצוה זו מכלל מצות התורה.

ומ"ש בפר' ואתחנן (ד ו) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה. וכאן משמע אדרבה שמונין על החקים תשובה לדבר כי יש חוקים שיכול השכל האנושי להשיג טעמם זולת שטעמם נסתר מכלל ההמון ונגלה הוא ליחידי שרידי הדור, ופרה זו טעמה נסתר מכל אדם שהרי שלמה ע"ה השיג הכל חוץ מן הפרה שאמר עליה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג) לפיכך האומות ששומעים חק הפרה לבד ודאי מונין עליה, ולהלן נאמר את כל החקים האלה כי השומעים כל החקים בכלל ויש בהם חקים שיש בהם טעם נגלה אזי המה יעידון יגידון גם על חק הנעלם כי יש בו סוד ויתלו החסרון בקוצר דעת המשיג.

ויקחו אליך פרה וגו'. פירש"י לעולם היא נקראת על שמך כו' מה יקר וגדולה נתן למשה בזה שתקרא הפרה על שמו, והקרוב אלי לומר בזה שאין מצוה נקראת כ"א על שם הגומרה ולדעת רז"ל (במד"ר יט ח) הפרה כפרה על עון העגל תבא האם ותקנח צואת בנה, וכשם שמשה התחיל בכפרה זו כששרף העגל ויטחון אותו דק לעפר כך יגמור הכפרה שגם הגמר יקרא על שמו. וזה טעם ארז"ל (ילק"ש יתרו רס ח) כששמע משה שהקב"ה אמר הלכה בשם אליעזר פרה בת שתים עגלה בת שנתה, אמר יהי רצון שיהא אליעזר זה מיוצאי חלצי שנאמר ושם האחד אליעזר. (שמות יח ד) ומה ראה משה על ככה לבקש על דין זה שיצא מיוצאי חלציו יותר מכל סתרי תורה הנאמרים באמת מכל דור ודור ודורשיו דור דור וחכמיו, אלא לפי שבמעשה העגל מסר משה נפשו על ישראל שנאמר מחני נא מספרך (שמות לב לב) ונקראו על שמו שנאמר (ישעיה סג יא) ויזכור ימי עולם משה עמו, ע"כ רצה שגם בפרה זו מראש ועד סוף תקרא על שמו כי פרה טעמה לשרש אחר הע"ז וכן העגלה ערופה כפרה על ש"ד כי במעשה העגל עברו גם על ש"ד בהריגת חור, לכך נאמר ויקחו אליך שגמר מצוה זו תקרא על שמך.

ויען כי נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר חקת הפרה, ש"מ שהתורה והפרה ענין אחד להם כמו שהתורה נקראת על שמו של משה שנאמר (מלאכי ג כב) זכרו תורת משה עבדי, כך הפרה תקרא על שמו וטעם שניהם אחד הוא כי נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חסר אחת (נדרים לח.) וע"י מ"ט שערי בינה שהשיג היה לו מבוא לבוא בסוד ה' לדרוש התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, כמ"ש (משלי ב ד) וכמטמונים תחפשנה מונים היינו ב"פ מ"ט כי ע"י זה אמרות ה' אמרות טהורות מזוקקות שבעתים (תהלים יב ז) היינו ז' על ז'. וכן טעם הפרה נעלם מעין כל חי אפילו משלמה שנאמר בו ויחכם מכל האדם (מלכים א' ה יא) ולא נגלית כ"א למשה ע"י מ"ט שערי בינה שהשיג כדמסיק בילקו"ש (תהלים יב תרנח) כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים ר' שמעון בן פזי פתר קרא בפר' פרה שיש בה ז' פעם ז'. ז' פרות, ז' הזיות, ז' שריפות, ז' כבוסים, ז' טמאים, ז' טהורים, ז' כהנים, אם יאמר לך אדם חסרים הם אמור לו אף משה ואהרן היו בכלל עכ"ל. ויש לדקדק מה נפקותא יש לן במספר זה עד שדרש עליו פסוק מזוקק שבעתים, אלא ודאי דעת בעל מדרש זה ליתן טעם על מ"ש במדרש (ילק"ש חקת יט תשנט) ויקחו אליך פרה לך אני מגלה סוד פרה ולאחרים היא חקה, ולמה נעלמה מעין כל חי אלא לפי שיש בה מספר מ"ט וזה רמז שאין לזקק ולצרף כל ענינה כ"א ע"י מ"ט שערי בינה שלא נגלו כ"א למשה ע"כ היא לאחרים חקה ואפילו לשלמה.

ובעקידה הביא מדרש, האומר שהפרה בת שבע אם שלמה מתקריא ופירש בזה מה שפירש ואומר אני כשם שהאם מושלת על הבן כך הפרה משלה בכל חכמות שלמה כי לא יוכל לבא בסודה, ובזה מיושב מה שלא נאמר חקת התורה כ"א כאן ובפר' מטות בהלכות גיעולי כלים במי נדה לפי שטהרת הפרה בכללה, נמשלה לתורה בכללה ע"י תעלומות חכמה שבה.

פרה אדומה תמימה. משל לבן שפחה שטינף פלטין המלך אמרו תבא האם ותקנח צואת בנה (תנחומא חקת ח) לפי שכל הרוצה לבטל איזו גידול רע אין די בשיכרות הענפים כל זמן שבארץ לא ימות גזעו שורש פורה ראש ולענה כי סופה לחזור ולצמוח אבל בביטול השורש יפלו גם הענפים כמ"ש (עמוס ב ט) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, ש"מ שלא די בהשמדת הפרי לבד לכך ארז"ל (ע"ז מה:) העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה, ר"ל צריך לחקור איזו סבה גרמה להם לעבוד ע"ז כי הסבה הוא השורש פורה ראש ולענה ובביטול הסבה יפול המסובב דהיינו התולדה, והסבה נמשלה לאם המולדת התולדה ע"כ צוה ה' על שריפת הפרה אם של העגל, כדי שנלמוד מזה דין העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה ואז לא ישובו לכסלה ובפר' כי תשא (ל יג) הארכנו לדבר מזה ושם מבואר שעיקר הסבה היתה רוב כסף וזהב שהשפיע להם הקב"ה כארז"ל (ברכות לב.) אתה גרמת להם כו', ולפי שהזהב האדום האדום הזה הביאם לידי מעשה זה על כן יקחו פרה אדומה לשרוף ולבטל מראה האדום הזה וזהב לא ירבה להם עוד ואז לא יבואו לידי מעשה כזה.

וענין עמוק זה והמשל ושוברו הראה ה' במעשה העגל, כי הוא גרם טומאת המת לפי שבמ"ת נעשו ישראל חירות על הלוחות חירות ממלאך המות (שמו"ר מא ז) ואין הפירוש שהיתה הכוונה לבטל המות לגמרי, אלא ענין חירות זה הוא דווקא ממה"מ, שלא ימותו כ"א בנשיקה ע"פ ה' ואז לא היו המתים טמאים כי כל עיקר הטומאה של המתים באה ממיתה שהיא ע"י מה"מ הבא מסטרא דמסאבא אבל המתים בנשיקה אין בהם שום צד טומאה שהרי ביום שמת רבינו הקדוש אמרו שבו ביום בטלה הכהונה (כתובות קג:, ועיי"ש בתוספות) כי לא היה שם טומאה על כן התירו לכהנים להתעסק בו, נמצא שבקבלת התורה נעשו בני חורין ממה"מ ובטלה הטומאה וע"י העגל שעשו חזרו לקלקולם והשליטו עליהם המה"מ ואם כן העגל גרם טומאת המת ע"כ תבא האם ותקנח צואת בנה להסיר הטומאה ע"י אפר הפרה וזה פירוש יקר.

זאת חקת התורה וגו׳ דבר אל ב״י. כתב הרמב״ן שהוא מסורס כמו דבר אל ב״י זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר ויקחו וגו׳. ואין דבר ריק בתורה. והיינו שלפנינו יתבאר שהיה משונה פרת משה משארי פרות לדורות בכמה משמעות באותה פרשה. וא״כ ה״ז מתפרש מקרא זה לשני זמנים. זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר ויקחו וגו׳ היינו לדורות. דבר אל ב״י ויקחו אליך וגו׳ לשעה זו. וכבר נתבאר כ״פ דלשון צוה משמעו כ״פ קבלה ומשנה תורה שבע״פ. ודבר הוא דברים כמשמען. עיין מש״כ לעיל ה׳ מקרא ד׳ ואלו היה כתיב דבר אל ב״י זאת חקת התורה לא היינו מפרשים הכי:

ויקחו אליך. כפרש״י שתקרא על שמו. והוא משום שיש במעשה פרה זו יתרון גם במעשיה שהיא דוקא בסגן. ולדורות קיי״ל שכשרה גם בהדיוט. ועוד יש מקראות שהיה מתפרש באותה שעה באופן אחר מלדורות כאשר יבואר. וכיב״ז הוא פ׳ שחוטי חוץ ופ׳ אחרי מות ופ׳ שלוח מחנות כמו שכתבנו שם :

זאת חקת התורה. הוא ציון על כלל המאמר שמציינו במלת זה זאת אלה כמו זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה, זאת תורת החטאת, ולפעמים יבא הציון בסוף המאמר כמו זאת תורת הקנאות זאת תורת הנזיר, זאת תורת היולדת, זאת התורה לעולה למנחה שבא בסוף המאמר, וכן אלה הדברים אשר תדבר, בא מאמר זה במכלתא בא (סי' פ"ז), ובספרי קרח (סי' מ"ג) חשב גם מה שבא ציון הכלל כפול בתחלת ובסוף המאמר [ומשם נשתרבב הלשון לכאן בטעות מ"ש וזו כללה בתחלה וכללה בסוף ומחקו הגר"א] ודעת המכלתא והספרי שציון הכלל אינו מוסיף שום דבר על הפרט כי אין בכלל אלא מה שבפרט, [ועי' מ"ש בזה בפי' הספרא ט סי' כג] וה"ה אם בא ציון הכלל בסוף או באמצע ובסוף, וזה קרוב יותר לדברי ר' יונתן שכתבתי בפ' בא (סי' פז), שהלשון שתפס כלל ופרט ר"ל ציון של כלל המאמר ופרטי המאמר ואין לו ענין עם הכלל ופרט של הי"ג מדות שיש שם הבדל בין כלל ופרט ופרט וכלל, ובזה נשברו רשפי קשת והפלפולים שהעריכו המפ' ע"ז מן י"ג מדות דר"י:

זאת חקת התורה. הנה מלת חוקה בא לעכובא כמ"ש במנחות (דף כז) ז' הזאות שבפרה מעכבים חוקה אולם הלא נזכר עוד בפ' חקה (בפ' י' ובפ' כ"א) ופי' ר"א שמ"ש זאת חוקת מיותר לגז"ש להקיש למ"ש בפ' אחרי (טז לד) והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר אחת בשנה, שגם שם חוקה מיותר שכבר נז' חוקה שם (בפ' כט) ובא להקיש שכמו שמ"ש שם חוקה מדבר בבגדי לבן שנעשית פעם א' בשנה (כמ"ש ביומא דף ס' בין לר"י בין לר"נ שעז"א אחת בשנה), כן חוקה דפה מדבר מבגדי לבן. והנה מזה משמע שצריך דוקא בגדי לבן של כ"ג ביוהכ"פ שהי' האבנט של בוץ שמזה מדבר בחוקה של יוהכ"פ. אולם לפ"ז למה דקיי"ל דכשרה בכהן הדיוט והאבנט של כ"ה הוא של כלאים ואיך ילבש אבנט של בוץ. וע"כ פסק הרמב"ם (פ"א ה' יב) שלובש בגדי לבן של כ"ה, וכ"ה בתוספתא (פ"ג דפרה) עי' במ"ל שם, ומ"ש ריב"ז מה שעשו ידי שכחתי, פרש"י בשבת (דף לד) שריב"ז הי' כהן, אמנם בתוס' מנחות (דף כא ע"ב) כתבו שריב"ז לא הי' כהן ומ"ש ששרתו ידי ר"ל שנעשה פרה בימיו עפ"י הוראתו ובימי הלל לא נעשית פרה, וענין זה דריב"ז מובא בתוספתא (פ"ג דפרה ופי"ז דאהלות):

ויקחו אליך. כבר אמר ביומא (דף ג') שכ"מ דכתיב ויקחו אליך הוא משל צבור והוא מתרומת הלשכה (כמ"ש בפ"ד דשקלים) ורק מ"ש שיקחו אליך ומ"ש ונתתם אותה שאמר בל"ר למשה ואהרן. מפני ששניהם היו גזברים על הקופה, אמנם מ"ש וכן בשמן המשחה משמע שאתיא כר' יונתן (שם) שאמר קח לך משל צבור לא כר' יאשיה שס"ל דקח לך משלך, ובספרי בהעלותך (על עשה לך שתי חצוצרות) מביא גם דברי ר' יאשיה. ונראה שבשמן המשחה יודה גם ר' יאשיה שהי' משל צבור, דהא בין נדבת המשכן חשב בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים הרי הביאוהו הצבור. וא"כ הגם שבקטורת שאמר קח לך יצויר בקטורת שנעשה אחר שכלתה הקטורת של נדבת צבור שמאז עשה משה משלו, אבל שמן המשחה לא נעשה רק פעם א' וכולו קיים לעת"ל ומבואר שנעשה משל צבור רק משה היה הגזבר:

פרה שם עגל פר נקראו ע"ש שנותם, ופליגי באיזה זמן יוגבל שם כל אחד מאלו השמות, (ומובא בפ"א דפרה ובר"ה דף יו"ד) ואנכי כבר הארכתי בזה בהתוה"מ ויקרא (סי' ר"ח) עמ"ש ועי' במ"ל (פ"א דפרה):

פרה אדומה תמימה. ר"ל תמימה באדמימות ששתי שערות שחורות פוסלים בה כמ"ש בסוף פ"ב ותמימה אינו תואר לפרה רק תואר לאדומה דא"ל תמימה ממום דהא אמר אשר אין בה מום:

אשר אין בה מום ת"ק סבר דצריך קרא לגופי' שאין ללמוד שמום פוסל בפרה מק"ו מקדשים שאין מלאכה פוסלת בהם דשאני קדשים שעשייתם בטהרה, ואף שנמצא קדשים שעשייתם בטומאה שהם ק"צ וכן פסח, שם שאני דיש להם זמן קבוע ונדחית טומאה כדי שלא יעבור הזמן, אבל פרה נעשית בטומאה לכתחלה, ואיסי בן עקביא ס"ל כמ"ד דטומאה הותרה בצמר וא"כ א"א לדחות דמה למוקדשים שעשייתם בטהרה, ובכ"ז לא רצה ללמוד הק"ו ממה שפרה מלאכה פוסלת בה, כי ע"ז יש להשיב עגלה ערופה יוכיח שמלאכה פוסל בה ואין מום פוסל בה, ע"כ עשה הק"ו משחור ולבן שע"ז א"ל ע"ע תוכיח ולא דחה הק"ו ממה שמוקדשים עשייתם בטהרה, כי ת"ק ס"ל שטומאה דחוי' בצבור ואיסי ס"ל שטומאה הותרה בצבור וא"כ גם קדשים עשייתם בטומאה לכתחלה, והוא ס"ל שמ"ש אשר אין בה מום בא למעט ע"ע שיש ללמוד מק"ו מקדשים שמום פוסל בה, ולשטתו אין לדחות הק"ו דמה לקדשים שעשייתם בטהרה דס"ל טומאה הותרה בצבור ובסוטה (דף מ"ז) אמר שיהא מום פוסל בעגלה מק"ו מפרה שאין השנים פוסלים בה וי"ל למ"ש הר"ש ריש פרה לחד תירוצא דלר"א גם פרה פסולה בשנים, י"ל דכן ס"ל לאיסי (ועי' במ"ל פ"א מה' פרה) והגמ' לא תפס הק"ו ממוקדשין, דס"ל כת"ק דפה ויש לדחות לא א"א במוקדשין שעשייתם בטהרה וריב"ב ס"ל שצריך אשר אין בה מום לגופי' דנוכל ללמוד מחטאת העוף שמום אין פוסל, וממ"ש אשר אין בה מום מבואר שאם העביר את המום כשרה כמ"ש בספרא אמור (סי' נה) מום בו פרט לשעבר מומו. ובגי' הגר"א לא א"א בחטאת העוף שכן כשר בה זכר ונקבה משא"כ בפרה א"כ מה ת"ל אשר אין בה מום כשהמום בה הא אם העביר כשרה וכו' וכפי הנוסחא שהעתקתי כי נוסחא הישנה אין לה טעם.

אשר לא עלה עליה עול. אף עול שלא לעבודה כי עול של עבודה אצ"ל דידעינן בק"ו מעגלה. ושאר עבודות למד מק"ו ועי' בסוטה שם שטה אחרת כמש"ש דפליגי תנאי בזה:

א דק"ל למה כתיב מלת חקת ומלת התורה שניהם דודאי חקת או התורה אחד לחוד לא קשה לרש"י דהא הרבה פעמים כתיב בתורה כמו זאת חקת הפסח וכמו אם בחקותי וגם מלת התורה כמו זאת התורה לעולה ולחטאת וזאת תורת העולה אבל כאן כתיב זאת חקת התורה קשה למה לי תרווייהו ועוד שהסמיך חקת לתורה ע"כ צריך לומר שהאחד הוא פירוש לשני כאלו אמר שהתורה הזאת של פרה היא חקה ולא הוה דומיא דחקותי ותורתי דהתם אינו סמוך חוקים לתורה ואף על גב דכל התורה כולה היא גזירת המלך הכא בא להודיע שאין בזה טעם כלל רק הגזירה וראוי לקבלה אף שאין טעם כלל נודע לישראל וזהו שפרש"י ומתרץ לפי שהשטן וכו'. ואם תאמר גבי כלי מדין נמי כתיב זאת חקת התורה. ויש לומר דהתם נמי קאי אאפר פרה דכתיב אך במי נדה יתחטא ולפי מדרש רבותינו זכרונם לברכה דקאי קרא אך במי נדה יתחטא אטבילה שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות צריך לומר דגם הטבילה עצמה היא מאותן שאין בהם טעם למה לא יועיל אלף סאה שלא במקום טבילה כמ' סאה דמי מקוה. רא"ם:

ב ואם תאמר למה נקט רש"י כפל לשון מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה ועוד קשה למה מונין את ישראל במצוה זו יותר מבשאר מצות שהרי כמה מצות ישנן שאין בהם טעם כגון כלאים או שאר דברים וכיוצא בזה. ויש לומר דבמצוה זו הן מונין ואומרים מה מצוה זו שהרי היא עצמה סתרי אהדדי דאפר פרה מטהר הטמאים וטהור שנושא אפר פרה מטמאו ועוד מה טעם יש בה שיכולה לטהר טמאים:

ג רצל"ת למה כתיב אליך דאליך משמע שמשה יתעסק בפרה ובסמוך כתיב ונתתם אותה אל אלעזר. אבל גבי ויקחו אליך שמן זית שלא ביאר הכתוב מי היה מתעסק יש לומר שמשה היה מתעסק בו לכך כתיב ויקחו אליך שמן זית:

ד לפי כשעשה משה פרה זו במדבר היו מניחין ממנה להר המשחה לכהנים גדולים לפרות אחרות שמקדשין ממנה כדפרש"י בסמוך ר"ל בכל פרות היו צריכים לערב מפרה של משה ובזה מקדשין אותה ואי לאו הכי פסולה לאפר פרה לכך נקראין כולן של משה:

ה ר"ל למה כתיב תמימה שאין לומר שתהא תמימה בלא מום הא בהדיא כתיב אשר אין בה מום:

ו ואם תאמר דלמא אפילו שער אחד נמי. ויש לומר דהא אף כשלא הוה כתיב תמימה אלא אדומה בלבד הוה ידענא דצריך שתהא כולה אדומה ואפילו אם לא היה בה אלא שער אחד שחור היתה פסולה וחזר הכתוב וכתב תמימה ללמד שתהא כולה תמימה באדמימות דמשמע הא אם יש בה אפילו שער אחד שחור פסולה הוה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שנים פסולה ואחד כשרה. אבל הרא"ם פירש שתי שערות הלכה למשה מסיני: