אור החיים על ויקרא פרק יז

איש איש וגו׳ אשר ישחט. טעם כפל ״איש איש״. בזבחים (קח.) דרשו אליבא דרבי שמעון לרבות השוחט להדיוט שחיב, וכאלו אמר ״איש לאיש״, ולא דרשו לרבות שנים ששחטו משום שאמר הכתוב ״לאיש ההוא ונכרת האיש ההוא״, ודרשו תבת ״ההוא״ אחת למעוטי מוטעה ואנוס ושוגג, ואחד למעט שנים ששחטו על זה הדרך – ״ההוא״ ולא הם. וקשה, שבתורת כהנים דרשו למעט שנים ששחטו מדכתיב ״דם שפך״ ולא מתבת ״ההוא״. ויש לומר כי להיות שיש שני מעוטים ״ההוא״ ו״שפך״, ודרשו בתורת כהנים מעוט אחד לשוגג ואנוס ומוטעה, ומעוט אחד למעט שנים ששחטו, אינו מקפיד הש״ס להמציא מעוט שנים ששחטו מ״שפך״ או מ״ההוא״, ועין בפסוק שאחר זה.

אשר ישחט. בתורת כהנים אמרו וזה לשונם: אין לי אלא וכו׳, מנין לשוחט עוף? תלמוד לומר ״או אשר ישחט״. והלא דין הוא, ומה שחיטה וכו׳ מליקה וכו׳ אינו דין וכו׳, תלמוד לומר ״אשר ישחט״ – על השחיטה הוא חיב ואינו חיב על המליקה, עד כאן. משמע כי מתבת ״או״ מרבה שחיטת עוף, ומ״אשר ישחט״ ממעט המליקה שהיתה באה בקל וחומר. וקשה, מבריתא שהביא במסכת זבחים (קז.) מוכח כי רבי ישמעאל דורש מ״אשר ישחט״ לרבות שחיטה לעוף, וממה שאמר הכתוב ״זה הדבר״ מעט המליקה שהיתה באה בקל וחומר. וגם לרבי עקיבא שחולק שם עם רבי ישמעאל, דורש רבוי שחיטת העוף מ״דם יחשב״ ומעוט המליקה מ״אשר ישחט״ כדמוכח מהש״ס שם. ואם כן, בריתא של תורת כהנים לא רבי עקיבא ולא רבי ישמעאל. והנה בהכרח לומר כי בריתא של תורת כהנים אינה כרבי ישמעאל, ממה שדרש שם ״זה הדבר״ לגזרה שוה, מה ״זה הדבר״ וכו׳ ״אל ראשי המטות״ וכו׳, אם כן בהכרח שלא כרבי ישמעאל. גם ממה שלא דרש בתורת כהנים יתור ״דם יחשב״ לדרשת רבי ישמעאל לרבות הזורק, אם כן מוכח שדורשה כרבי עקיבא. גם ממה שדרשו בפרשה י׳ ״או זבח״ לרבות הדם, כדברי רבי עקיבא בבריתא שהביא בש״ס דזבחים, הרי זה מראה באצבע כי דרשת תנא דתורת כהנים הוא כדרכו של רבי עקיבא. ומעתה תהיה דרשת שחיטת עוף מ״דם יחשב״ ומעוט מליקה מ״אשר ישחט״, ולמה דורש תנא דתורת כהנים שתי הדרשות מ״או אשר ישחט״? ועוד, לתנא דתורת כהנים שדורש שתי הדרשות מ״או אשר ישחט״, ״דם יחשב״ שאמר הכתוב למה לי?

וראיתי להרמב״ם ז״ל שכתב בפרק י״ח מהלכות מעשה הקרבנות וזה לשונו: שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורים, שנאמר ״אשר ישחט״ ״או אשר ישחט״ – אחד ולא שנים, עד כאן. וקשה להרמב״ם ז״ל למה עשה למוד חדש ולא רשם הלמוד שהוזכר בבריתא ובתלמוד. ועוד קשה להרמב״ם ז״ל והרי פסוק ״אשר ישחט״ ״אשר ישחט״ דרשוה למשפט העוף, בין לתנא דתורת כהנים בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא שהובא דבריהם בזבחים (זבחים קז.) שכתבנו למעלה. ״אשר ישחט״ אצטריך ללמד על העוף, למר לרבות שחיב על שחיטתו ולמר למעט המליקה. ודין זה פסקו רמב״ם בסוף פרק י״ט מהלכות מעשה הקרבנות. ועוד קשה למה שכתב הרמב״ם חיוב לשוחט לאיש מפסוק ״דם יחשב לאיש ההוא דם שפך״, שכתב וזה לשונו: אף על פי שלא נתכון לשחט קדשים אלו לה׳ הרי זה חיב, שנאמר ״דם יחשב וגו׳ דם שפך״, אף על פי שזה הדם במחשבתו כדם הנשפך, לא כקרבן, הרי זה חיב, עד כאן. והרי הש״ס דורש חיוב שוחט לאיש מאמרו ״איש איש״, ועוד ״דם שפך״ דרשו בתורת כהנים למעט שנים ששחטו או למעט אנוס שוגג מטעה כמו שכתבנו למעלה, ומה מקום לדרש ממנה שוחט לאיש. והנה דרשה זו אמרוה בזבחים (זבחים קח:) אליבא דרבי יוסי שחולק על רבי שמעון בדרשת ״איש איש״.

ולזה יש לומר שבחר הרמב״ם להביא הראיה מיתור ״דם שפך״ שהיא יותר חזקה מדרשת ״איש איש״ שאינה דרשה חזקה. והראיה ממה שאמרו במסכת מציעא (ב״מ לא.) בפסוק ״העבט תעביטנו״ שסובר רבי שמעון דברה תורה כלשון בני אדם, וכתבו התוספות שם כי במקום שיש איזה הוכחה הפך דרשה הנשמעת מכפל הדברים אנו דורשים כפל התיבה ואין אנו אומרים דברה תורה כלשון בני אדם, וכשיש התנגדות לדרשת הכפל אנו אומרים דברה תורה כלשון בני אדם. מעתה אין דרשת כפל ״איש איש״ חזקה כדרשת ״דם שפך״ שהביא הש״ס אליבא דרבי יוסי, והגם דהש״ס לא קאמר לה אלא אליבא דרבי יוסי, אף על פי כן ממנה נקח לרבי שמעון כי אין הכרח לעשות מחלקת ביניהם בזה. והגם דהש״ס קאמר לסברת רבי שמעון שדורש שוחט לאיש מ״איש איש״ (זבחים קח.), זה היה קודם שידע דרשת ״דם יחשב וגו׳ דם שפך״, מה שאין כן אחר דרשה זו הוא דבר השוה לכלם, ולזה כתב הרמב״ם מדרשת ״דם שפך״, אבל קושיתינו הראשונה לדברי רמב״ם במקומה עומדת.

ונראה לומר דסובר רמב״ם, כיון שאנו רואים כל כך שנויים בין בריתא של תורת כהנים ובריתא שהביא הש״ס בזבחים ובין דברי הש״ס גם כן כמו שכתבנו למעלה, אם כן מוכיחים הדברים שאין להקפיד על שנוי מקום דרשות אלו. ולזה למה שמוכיח רמב״ם מפסוק ״דם שפך״ שוחט לאיש דחיב, אם כן אין לנו מנין לדרש מעוט שנים. לזה חפש אחר דרשת יתור ״אשר ישחט״ שהיא מיתרת, ואין אנו דורשים שחיטת עוף אלא מתיבת ״או״, וכמו שדרשו בתורת כהנים שמרבה שחיטה לעוף מאמרו תיבת ״או״ לרבות. ולפי זה דרשינן מעוט מליקה בעוף מאמרו ״זה הדבר״ למעט מליקה בעוף, וכדברי רבי ישמעאל שכתבנו למעלה שדורש מעוט מליקת עוף מ״זה הדבר״. ולא יקשה לך ממה דקימא לן (ערובין מו:) הלכה כרבי עקיבא מחברו, כי אין בזה הפך רבי עקיבא בענין הלכה.

זבחי שלמים לה׳ וגו׳. היה צריך לומר ״וזבחו אותם זבחי״ וכו׳, ואולי שנתכון האדון להראות חבת הקדש אשר חבב עמו, ואמר כי זבחי שלמים הם קרבנות המשתתפים בשלחן אחד יחד בנים ואביהם, והוא אמרו שלמים לה׳ אותם, וחוזרת תיבת ״אותם״ לבני ישראל הזובחים האמורים בתחלת הכתוב, לא לנזבחים. ועל דבר זה לבד תתנתק הנפש מנרתקה ותקום לעבודת האל במסירת נפש מבלי הרגש להפלגת ערבות הנרגש בבחינת אהבתו יתברך בנפש המרגשת בטעימת נעם חבתו, וכל זה קטן הוא להמתחיב לנו עשות לערך המוקדם ממנו יתברך בבחינת שעשוע חבובינו ורוממות אשר רומם עם קדושו.

ואליהם תאמר וגו׳. במסכת זבחים (זבחים קז.) תניא רבי ישמעאל אומר: לערוב פרשיות, לומר שאף שחוטי חוץ שהעלה בחוץ, הגם שאין ראויים לפנים, כגון השוחט בפנים ומעלה בחוץ, דתניא במשנה תחלת פרק י״ג דזבחים. ולתן כל האמור של זה בזה, זולת דברים שרבה הכתוב באחד מהם ומעט בחברו. ועין בדברי רש״י בזבחים.

איש איש וגו׳. עיין בפסוק שלפני זה.

מבית ישראל. הצרך לומר ״מבית ישראל״ ולא הספיק במאמר ״ואליהם״ שממנו מובן שחוזר להאמורים למעלה מהענין. לצד שאמר ״איש איש״ לומר שנים ששחטו כמו שכתבתי בסמוך, וחש הכתוב שיבא הדורש וידרש לרבות הגוים, כמו שדורשים (מנחות עג.) ב״איש איש״ האמור בנדרים ונדבות (ויקרא כב:יח) שהוא לרבות גוים, לזה הצרך לומר ״מבית״ וגו׳ דוקא ישראל ולא אמות, וממילא נתחיב לדרש ב״איש איש״ כל מה שדרשו זכרונם לברכה. ואחר שהצרך לומר ״מבית ישראל״ חש הכתוב לומר שמעט הכתוב הגרים, תלמוד לומר ״ומן הגר״.

והצרך לרבות כל הרבויים, דזולת זה יאמר האומר שלא רבה אלא מה שהזכיר בכתוב. וגם לדעת רבי יוסי שסובר דברה תורה כלשון בני אדם, אולי שלא אמר כן אלא לצד שיש לו מניעת הדרשה בו לצד מעוט ההוא. והגם שהקשה הש״ס לרבי יוסי דכיון שאינו דורש ״איש איש״ שבפרשה שניה גם ״איש איש״ שבפרשה ראשונה לא ידרש, אין הכי נמי אם לא היה הש״ס מוצא דרשת ״דם שפך״ היה אומר שדורשה מ״איש איש״, שכל שאין נגדיות לדרשה לא אמרינן דברה תורה וכו׳. ועין בדברי התוספות במציעא דף ל״א ד״ה דברה תורה כלשון בני אדם, שאין סברא לומר דלית לתנא כמה דרשות שנדרשו בכפל, והגם שהתוספות פרטו הקשיא לרבי שמעון עם כל זה ישנה לכל. ועקר מחלקת התנאים היא בסברא בדבר המתנגד לדרשה שכפי הסברא מטה לומר דברה תורה כלשון בני אדם, ותמצא שגם רבי שמעון מצינו שאמר (בבא מציעא לא:) דברה תורה כלשון בני אדם ומצינו לו שדורש הכפל.

ואיש איש וגו׳ אשר יאכל וגו׳. טעם כפל ״איש איש״, בתורת כהנים דרשו וזה לשונם: ״ישראל״ – אלו ישראל, ״גר״ – אלו גרים, ״הגר״ – לרבות נשי הגרים, ״בתוכם״ – לרבות נשים ועבדים. אם כן למה נאמר ״איש איש״? אמר רבי אלעזר ברבי שמעון להביא ולד ישראל מן הגר ומן העבד, עד כאן. צריך לדעת למה הצרך הכתוב לפרט כל הפרטים, וכדרך שהקשו במסכת סכה (כח.) באותה בריתא שאמרה ״האזרח״ לרבות הנשים, וזה לשונם: מדרבי יהודה אמר רב נפקא, דאמר רבי יהודה אמר רב: השוה הכתוב אשה לאיש לכל ענשים שבתורה, ותרץ שם שאצטריכא לתוספת ענוי וכו׳, עד כאן. אם כן גם במה שלפנינו יש להקשות כן, למה הצרך לרבות הנשים וכו׳, בין נשי ישראל בין נשי הגר. עוד יש לנו לעמד על כונת דברי התנא, מה הוא הולד ישראל הבא מן הגר שהצרך הכתוב לרבות מ״איש איש״, אם הוא המיר כבודו מגרות והלך לחרפות, הרי הוא גוי, ולמי בא הכתוב להודיע האסור. ועוד התנא אומר בפרוש ״ולד ישראל״ משמע שביהדותו עומד, אם כן פשיטא שלא גרע מגר שאמר קרא בפרוש, ולמה אצטריך ״איש איש״?

והרב בעל ״קרבן אהרן״ כתב שגרסינן בבריתא ״מן הגוי ומן העבד״, וירצה ולד בת ישראל הבא מן הגוי או עבד, שאף על גב שאביו עכו״ם או עבד שלא הזהרו על הדם וכו׳, מחיב אם אכל דם דגריר אחר אמיה וכו׳, דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, כדאמרינן ביבמות (יבמות כג.) ״בנך הבא וכו׳ קרוי בנך״ וכו׳, עד כאן. וקשה לי, כיון שהכתוב קראו לזה בן ישראל, אם כן ישראל גמור הוא, ואם מדבר הכתוב בבן שלא רצה לעמד ביהדות אמו, אם כן פקו פליליה, ולמי בא הכתוב להודיע תורת ה׳? ואם לכופו על הדבר, ממה נפשך: אם ביד ישראל לכופו, פשיטא שכופין אותו כדין כל איש ישראל שעובר על התורה, ואם אין בידינו לכופו הרי אין ברשותנו, ואם כן קרא למאי אתא?

ונראה לומר בהקדים לדעת טעם אסור זה, כפי מה שהאירו חכמים את עינינו בפנימיות התורה, כי כל נפשות עם בני ישראל הם ממדרגה שאין למעלה ממנה, בסוד (דברים לב:ט) ״חלק ה׳ עמו״. גם אמרו שהגם שהם בעולם התחתון ורחוקים ממקום גבוה, אף על פי כן ישנם דבוקים בחוט של חסד עד מקום שרשה, בסוד אמרו (שם) ״יעקב חבל נחלתו״. ונפש הבהמה היא ממדרגה התחתונה אשר יתיחס מקומה אל קלפת נגה. והנה באכול אדם מדם בהמה שהנפש יוצאה בו, שעליו בא ענש כרת, קונה נפש הבהמית מקומה בנפש אדם. והודיענו הכתוב כאן כי האוכל דם ומכניס נפש הפחותה בנפשו, יגעל אותו שרש העליון לבל יהיה עוד נדבק בו. והוא מאמר ונתתי פני בנפש האכלת את הדם והכרתי אתה מקרב עמה, פרוש שיכרת החוט הקשור בשרשו שהוא מקור כללות נפשות עם ה׳, והוא אמרו מקרב עמה.

עוד ידוע הוא כי הגם שבכללות עם ישראל שרש אחד, אף על פי כן הם במדרגות זו למעלה מזו, בסוד (קהלת ה:ז) ״כי גבה מעל גבה״ וגו׳. וכיון שכן תבא הסברא לומר, לצד שנפש בהמה זו לא טמאה היא, שהרי היא בהמה טהורה הנאכלת, לזה לא תעשה נפש הלזו פגם ודפי אלא דוקא בהדרגה הגדולה שבישראל, וענש שיחד ה׳ לעברה זו אינו אלא להאזרחים זכרים ולא נקבות, וכשירבה הכתוב איזה רבוי אין לנו בו אלא חדוש הדרגה אחת עד שירבה קצת המדרגות.

גם כלך לדרך אחר יש לומר, שאין הפעלה הלז עושה כל כך רשם להצטרך לכרתה אלא נפש שהיא קלת הערך, אבל נפש רמה אפשר שהגם שתעשה בו רשם אף על פי כן לא תעשה כל כך פעלה בה כדי שתצטרך לכרת. אשר על כן נתחכם אל נורא עלילה ורבה כל הרבויים ואמר כי קטן וגדול ישנו בהכרת באכלו דם הנפש, ואמר רבויים לכל ההדרגות קטן וגדול.

והנה לפניך ההדרגות זו למעלה מזו: ראשון שבקדשה זכרי ישראל, ב׳ נשיהם, לצד שהאשה אינה במדרגת האיש, ג׳ גר הבא מישראל וגיורת, ד׳ גר הבא מגר וישראלית, ה׳ גיורת כיוצא בשני ההדרגות, ו׳ גר הבא מגר וגיורת, ז׳ גיורת הבאה מגר וגיורת, ח׳ גר עצמו. וכל אלו ההדרגות באו בכתוב, ראשון שבקדשה ישראל, הזכירם בפרוש, והוא מאמר תנא של תורת כהנים ״ישראל״ – אלו ישראל. והזכיר הגרים שתי פעמים, ושני רבויים עמהם ״הגר הגר״. ותמצא שבמסכת סכה (כח.) דרשו ה״א של ״האזרח״ לרבות נשיהם, נמצאת אומר כי ה״א של ״הגר הגר״ רבויים הם. הרי לפניך ארבעה רבויים בגרים והם כנגד שתי הדרגות שבגרים: הא׳ הוא הגר שנולד מגר וגיורת והב׳ הגר עצמו שנתגיר, ושני הרבויים כנגד נשיהם שבהדרגתם. ואולי שלזה דקדק ואמר תנא דתורת כהנים ״הגר אלו הגרים״ ולא אמר ״זה גר״, שנתכון לשתי הדרגות דגרים כאמור, ואמר ״הגר״ לרבות נשי הגרים, פרוש מרבוי ה״א נתרבו נשיהם. ואמר בתוכם לרבות נשים ועבדים כמאמר התנא, פרוש נשים אזרחיות ועבדים שדינם שוה לנשים. ולא תקשה למה הצרך לרבותם, והלא קל וחמר מגרים, ואין לומר שהייתי אומר כי לצד שהם גדולים מערך גר יצטרך לומר כי גם בהם יפעיל הכרת כמו שאמרנו בטעם זכרון ישראל, כי אחר שהזכרו זכרי ישראל מכל שכן הנשים. הנה אם לא היה רבוי ״בתוכם״ שרבה בה קרא נשי ישראל לא היינו מרבים מה״א של ״הגר״ שתי גיורות כמו שאמרנו. הרי לפנינו ששה רבויים, ואמר איש איש שני רבויים אחרים, ודרש אותם תנא בתורת כהנים ואמר להביא ולד ישראל הבא מן הגר ומן העבד, פרוש ולד ישראל שיש בו זרע ישראל ובא גם כן מן הגר, והוא אמרו ״מן הגר״, והכונה היא שאביו ישראל ואמו גיורת או אביו גר ואמו ישראלית, ושני הדרגות אלו נדרשים מכפל איש איש.

ולא תקשה למה הצרך הכתוב לרבות ההדרגות אלו אחרי שכבר רבה גר גמור כמו שאמרנו, כי אם לא היה רבוי ״איש״ היינו מפרשים דגרים האמורים באו מישראל וגיורת או מגר וישראלית. ומעתה הקדים הכתוב הדרגות החשובים שבגרים שיש בהן חלק ישראל ואחר כך אמר ״הגר הגר״ שכלן גרים, הרי לפניך שמונה רבויים. ואם תאמר גיורת הבאה מישראל וגר מנין, יש לומר שלאחר שנתרבה אפלו גר עצמו שנתגיר, פשיטא שאין להפחית ממנו גיורת הבאה מישראל וגר הגם שהיא נקבה, ולדרך זה תתהלך בכל מקום שירבה רבויים כאלו.

בנפש וגו׳. בתורת כהנים דרשו: ולא בצבור, עד כאן. הטעם כי אין כח בעון זה להכרית צבור. ועין במה שפרשתי למעלה (ויקרא יז:ד).

מקרב עמה. בתורת כהנים דרשו: ועמה בשלם, עד כאן, ואין ידוע הכונה בזה. ממה נפשך: אם חיבים מדין ערב למה יהיו פטורים כאן, ואם אינו מדבר במי שחיב מדין ערב, כגון שלא ידעו או נאנסו, אין צריך לומר. ונראה כי יכון לומר כי כריתת הענף הרע מהאילן משביחו כידוע, ולזה אמר ״מקרב עמה״ פרוש, כדי שלא יזיק ענף הרע לנצר מטעיו יתברך יכריתהו, וישאר עמה בשלם.

כי נפש הבשר וגו׳. צריך לדעת נתינת טעם למה חוזר זה. ולפי מה שפרשתי למעלה הן הן הדברים שכתבנו, שנותן הטעם למה תכרת נפש האוכלת, לצד שיש בדם הנפש והוא נותן בתוכו נפש הבהמית. אלא שעדין יש לנו לחקר למה אמר ״נפש הבשר״ ולא אמר כי הנפש בדם. ונראה שנתחכם ה׳ להשיב לשואל למה לא אסר גם הבשר, כי גם בו היה חיות הבהמה וכשאדם אוכלו יגרם הפגם בנפשו. לזה אמר וכי נפש הבהמי היתה בבשר, לא כן הוא, לא היתה אלא בדמו של בשר והדם הוא מחיה הבשר. ואין הנפש בבשר כל עקר כאמרו נפש הבשר בדם היא הנפש ולא בבשר. ותכונה זו לא הכינה ה׳ בתכונת אדם, כי האדם התפשטות חיונותו היא גם בבשר וגם בעצמות, ונקרא בדבריהם הבלא דגרמי שנשאר אחר כמה שנים בעצמות, ולזה אינם נרקבים הצדיקים. ויש רשעים שנמשלו כבהמות, והן הנה שאינם עומדים בתחית המתים לצד שיבשו עצמותם ונרקבו וכלתה הנפש והלכה לה כרוח הבהמה.

ואני נתתיו וגו׳. פרוש, ותדע שהדם הוא הנפש, שהרי אני נתתיו לכם וגו׳ לכפר על נפשותיכם, נפש תחת נפש, הרי כי הדם הוא הנפש.

עוד יכון הכתוב להזהיר על נפש הבהמה לבל המיתה, כי לא נתן ה׳ דם הבהמות לנו אלא לכפר על נפשותינו, והוא אמרו נתתיו לכם על המזבח לשלל זולת סבה זו שאינו לנו במתנה לעשות כל אשר נחפץ עשות בו. ותמצא (סנהדרין ב.) שדין הריגת בהמה צריך שיהיה על פי בית דין של עשרים ושלשה כמשפט אדם, שהשוה הכתוב משפטם למשפט אדם, ולא התרה בהמה לשחט אלא לצרכי בשרה כי תאוה נפש אדם לאכל בשר, שכן גמר קונה עולמו והקנה לנו, דכתיב (דברים יב:כ): ״כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות״ וגו׳:

אשר יצוד ציד וגו׳. צריך לדעת לאיזה ענין הצרך הכתוב לכתב כל זה, שלא היה לו לומר אלא ״איש אשר ישחט חיה או״ וגו׳ או ״אשר ישפך דם״ וגו׳. עוד, אם גזרת הדברים היא מצות הכסוי, היה לו לומר ״יכסהו בעפר״, כי אמרו ״וכסהו״ משמע שקדמה מצוה אחרת.

ונראה כי באמרו אשר יצוד נתכון לאסור צידת מין טמא לכתחלה, הגם שהתירו הכתוב בהנאה, וכמו שהעליתי בספרי פרי תאר סימן קי״ז כדעת רמב״ם (מאכלות אסורות פרק ח) שאין התר לצודם אלא אם מתכון לצוד טהורים ונזדמנו עמהם טמאים, והוא מאמר הכתוב כאן אשר יצוד וגו׳ תנאי הוא הדבר שאין מתיר לו לצוד אלא אשר יאכל ולא אשר לא יאכל. ואמר וכסהו לצד שקדם מצוה אחרת שלא לצוד שלא יאכל יצדק לומר וכסהו בתוספת וא״ו. ואמר ושפך וגו׳, פרוש, שאסור לאכלו כדרך שאמר במקום אחר (דברים יב:טז): ״לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים״, ולזה גמר אומר כאן ואמר כי נפש כל בשר וגומר ואומר וגו׳, הא למדת כי נתכון במאמר ושפך לאסור אכילת דם חיה ועוף. נמצאת אומר שלש מצוות נאמרו כאן: א׳ לא יצוד טמאים ליהנות מהם, ב׳ לא יאכל דם חיה ועוף, ג׳ מצות עשה לכסות דם חיה ועוף.

עוד נראה שרמז באמרו ושפך וכסהו, שאין צריך לכסות כל דמו, אלא חלק בשפיכה וחלק בכסוי (חולין פח.).

דמו בנפשו. פרוש – במקום נפשו. ובזה נתן טעם למה צריך לכסות דמו, כי לצד שדמו היא נפשו, מהמוסר לנהוג בו כבוד זה, כדרך שצוה ה׳ לקבור אדם מת משום כבודו.

וטעם שלא אמר כדרך שאמר בבהמה ״נפשו בדמו״, אולי שהבהמה יש לה נפש והיא נתונה בדם, אבל חיה ועוף אין להם נפש כבהמה אלא הדם הוא במקום הנפש, ובזה אינם באים על המזבח לכפר כבהמה זולת תורים ובני יונה, וגם המה אין בדמם הזאה על המזבח אלא מצוי כשמולק.

כי נפש כל בשר וגו׳. פרוש, לא לצד שהדם מכפר על המזבח הוא שאסרתי הדם, שאז תחלק בין דם בהמה לדם חיה ועוף, אלא טעם האסור הוא לצד ״כי נפש כל בשר״ וגו׳, ומעתה גם חיה ועוף בכלל.

כל אכליו יכרת. כבר כתבתי למעלה טעם הכרת. וטעם אמרו ״אכליו״ לשון רבים ו״יכרת״ לשון יחיד, להעירך על פרושנו, שהכרת הוא שיסתלק חיוניות המאיר בשרש נשמתו ונכרת השרש ההוא, לזה אמר לשון יחיד. ואמר ״אכליו״ לשון רבים, לצד שהנהנים מהאכילה רבים המה, כי חיוניות הנדבק בשרש עליון יש תחתיו הכנות כדי שיוכל עמוד ביחד עם הגוף, כי הגוף הוא חמר גשם וברא ה׳ בו כח המניע, והוא הנפש שתכונתה היא נוטה על הגשם ויתאו למטעמותיו, ובראם ה׳ ברוך הוא בתכונה זו כדי שיתמזג עם הגוף, והוא מוכן לבחינת הנשתוה לרוח, והרוח הוא מוכן לנשמה, והנשמה הוכנה להשרות שכינתו על הראויים, ומעתה כשאדם אוכל הדם הרי לפניך אוכלין מרבים: הגוף, הנפש, הרוח, הנשמה, ובבחינת הענש שהוא הכרת אין נכרת אלא חוט הנשמה הקשורה למעלה ובזה יבשו כל הענפים, לזה אמר לשון רבים.

עוד רצה על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים יז:י) כי הצבור אינם נכרתים בעון אכילת דם, לזה אמר ״אוכליו״ לשון רבים ו״יכרת״ לשון יחיד, לומר שהגם שיאכלו רבים אין כרת אלא ליחיד ולא לצבור.

ונתתי אל לבי לדעת מה טעם יצו ה׳ לכסות דם חיה ועוף ולא דם בהמה. בשלמא דם הנזרק על המזבח הוד ותפארת לו מדם חיה ועוף, אבל דם שחיטת חלין אשר הוא נופל וגלוי עינים, למה תגרע בהמה מחיה? ומה גם למה שמצינו שבחר לו יה קרבן מהבהמה ולא מחיה ועוף, זולת תורים ובני יונה.

והנה לפי מה שפרשנו שחיה דמה היא הנפש עצמה, מה שאין כן הבהמה, כי יש נפש מלבד הדם והיא מרכבת בדם ואין דמה עצמו נפשה, לזה לא צוה ה׳ לכסות הדם אלא הדם שהוא עצמו נפש, מה שאין כן הבהמה שאין הדם עצמו נפש כמו של חיה ועוף. והגם שגם בדם בהמה יש נפש בו, עם כל זה לא הדם עצמו נפש, ואין כסוי אלא למורגש ולא להיולי הגם שישנו, והבן.

וראיתי לתת לב משכיל מפני מה נשתנית ברית חיה מבהמה בבחינה זו. ונראה שהטעם הוא לפי מה שקדם לנו בהתבוננות משכלות השפעות הקיום והעמדת כל יש, כי האל הבורא ברוך הוא חיות הכל והכין ועשה פעלות כדי שכל הוה יגיענו ההסתפקות מן הצרך לקיומו, וחלק כל בריותיו לארבע הדרגות, והם אש רוח מים עפר, וכל אחת כלולה מהארבעה. וארבעה אלו תחלת הויתה היא נעלמת מעיני כל בשר, והיא רוחנית בתכלית הרוחניות, והם ארבע רגלי כסא כבודו יתברך, ונשפעים מהם בכיוצא בהם ארבע בריות אחרות נושאי הכסא, פני אדם פני נשר פני אריה פני שור, וכנגדם ארבעה מלאכים, גבריאל רפאל מיכאל נוריאל, אלו הכנה לאלו ומקבלין זה מזה, ולעמתם יש למטה מקבלין בבעלי חיים, אדם שור נשר אריה: אדם מין אנושי, שור מין בהמה, אריה מין חיה, נשר מין עוף, וכנגדם בדוממים, עפר מים אש רוח, וכל אחד כלול מארבעתם. וגם בבחינת הנשמות שהם בריאה העליונה שבעליונות אשר ברא ה׳ מאורות עליונות, חלק ה׳ ברוך הוא, כמו כן ימצאון בחינות, וחזר הדין שכל נושא ונושא כולל כל זה וכל מדרגה משפעת ונשפעת ממדרגת כסא הכבוד שהיא למעלה מחיות הקדש עד מדרגת הדומם.

ומעתה אבוא לראות הנשפעים הנדמים מהארבע בחינות הנגלים דוגמתם למעלה, והנה יש לו בחינת שור בהמה טהורה הנשפעת מדמות פני שור, אבל חיה ועוף לא מצינו בנדמים נשפעים למטה מהמושפעים מהקדשה, כי אריה חיה טמאה, נשר עוף טמא, ויש לחקר זאת, למה נמנע הנדמה מהתקבל בחינת הקדשה והטהרה כמו שקבל השור, גם מנין נמשכה בחינת הטוהר לשאר חיות הטהורות אשר התירה תורה, ״איל וצבי״ וגו׳.

דע כי יש הדרגות שאין יכלת במקבל לקבל בתגבורת המשפיע בבחינתם בסוד טעם עוני חכמי ישראל, כידוע ליודעי דעת בהתבוננות הצודק בשכל ההבחן. ולזה, לצד כי אריה ונשר שלמטה באו בתגבורת, לא יוכלו לסבול שעור הנתכן והנשער אליהם בתכונת איכותם. ולצד חסרון התקבלם השערת ההסתפקות מביחון הנרזב אשר בגן ה׳, כשעור הצלחתם מהמקוה אליהם, זו סבה למרחקם אשר צוה ה׳ לאיש ישראל לבל יקרב אליהם. כי איש ישראל הצלח בנקוה אליו בסוד אמרו (דברים ד:ד) ״הדבקים בה׳״, ושעור אשר הגיע בבחינת אריה נשר כמוהו וכשעורו נסתעף בקצת מהחיות והעופות, ועשה בהם שעור ההסתפקות. והגם שלא בא איכותם אלא על ידי נשר, כי הנשפע ראשון זה הוא סוד (איוב יד:ד) ״מי יתן טהור מטמא״ וגו׳. וכל זה עשאו יתברך לסבה הידועה, סוד ה׳ ליראיו. וכיון שכן, אין תכונת הקדשה והטהרה המשתלשלת דבחינת הבהמה דומה לבחינת חיה ועוף, כי בחינת שור יש דומה לו למעלה במקור הקדשה אשר ברא הבורא ותכן בו הנפש, מה שאין כן בחינת חיה ועוף. לצד שנפסק דמות הנדמה למשפיע הנה הוא טמא לפנינו, דכתיב (ויקרא יא:יג) ״את הנשר ואת וגו׳ תשקצו״, תש כחו ואין בו אלא החיוניות שהוא דם טוהר, כאמרו ״דמו בנפשו״, וכמו שפרש דמו במקום נפשו. זולת תורים ובני יונה שיודע אל עליון שגבר בהם החיוניות וממזגים הם בין הבהמה והעוף, שמביאים מהם קרבן עולה וחטאת דוקא, ויחיד דוקא ולא צבור, וצריך כסוי כי עד גדר הבהמה לא בא. כל זה כתבתי אם חפץ ה׳, והמשכיל ישכיל דבר אלהים חיים.

וכל נפש אשר תאכל נבלה. אמר וכל נפש, לכלול כל המתרבים למעלה (ויקרא יז:י) שמנה הדרגות כמו שפרשנו, והזכיר שתי הדרגות כלליות אזרח וגר, ודקדק לומר באזרח ובגר, פרוש, כל שנכלל באזרח וכל שנכלל בגר: