אור החיים על ויקרא פרק יח

דבר ואמרת וגו׳ כמעשה וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר דבר ואמרת, עוד מה חדש במאמר זה אני ה׳ אלהיכם, וכי עד עתה לא ידעו זה? ועוד מה היא כונתו במצות ״כמעשה״ וגו׳, אם אין ידוע מה המעשה שעליו תבא המצוה, וכמו כן מעשה ארץ כנען.

ורז״ל אמרו (תורת כהנים) שהקיש מעשה מצרים למעשה כנען. ולדבריהם ז״ל קשה למה כפל המצוה, ואם להשמיענו בא שמעשה שני הרשעים שוה, מה צרך לתורה להודיענו דבר זה? עוד צריך לדעת למה צין ארץ מצרים באמרו אשר ישבתם בה, וכי יש ארץ מצרים אחרת? עוד ציין ארץ כנען ואמר אשר אני מביא וגו׳, שנראה שיש אחרת ולא ידענו זולת זו, ולו יהי שתהיה ארץ כנען אחרת, כיון שאינה ידועה מנין יהיו מעשיה נודעים לצוות עליהם?

ונראה כי לפי מה שהסמיך למצוה זו מצות העריות, גם ממה שאמר בסוף הפרשה (ויקרא יח:כד) ״אל תטמאו בכל אלה וגו׳ כי בכל אלה נטמאו הגוים״, הדברים מוכיחים ומגידים כי מעשה ארץ מצרים כמעשה ארץ כנען הוא מעשה עריות, ובזה נבא לפרש הכתוב על נכון.

הנה ידוע הוא כי כל מצות אשר צוה ה׳ לעם קדשו הם מצות שיכול האדם לעמד בהם ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשותם, זולת בהתעצמות הרחקת שני דברים מהאדם, והם מרחק הרגש ראות העין, ומרחק בחינת החושב, ואם שני אלו לא יעשה אין אדם שליט ברוח זה לכלותה ממנו, כי כל שלא תהיה לו הרחקת הרגש הראות בדבר הגם שירחיק בחינת החושב לא ישלט בעצמו לכלות ממנו הכרח החשק. וצא ולמד (קידושין פא.) ממעשה של רבי עמרם רבן של חסידים, שהגם היותו משלל מבחינת החושב נתנצח מבחינת הראות. גם ממעשה רבי מתיא בן חרש (ילקוט שמעוני פרשת ויחי) שבחר לסמות עיניו למחוש הכרחה אשר מהם תבא בדבר הרע, הגם שהיה משלל מבחינת החושב כאשר מעשיו מוכיחות. גם אם ישלל מבחינת הראות, אם לא ירחיק בחינת החושב, מחשבותיו יחיבו לבקש ולהתלהט אחר המעשה. וצא ולמד ממעשה שהובא בש״ס (עבודה זרה כב:) באותו גוי שקנה ירך בשר וחטט בו כדי וכו׳ ובעל וכו׳ עד כאן. וזה יהיה תולדות החושב הכריחתו עשות מבלי בחינת הראות. נמצאת אומר שבאחת מהשתים תהיה משללת מהאדם שליטה בעצמו בדבר זה, ואין צריך לומר בהצמד שני דברים, ראות וחושב, הן האדם חלוש כנגד תאותו, ואין צריך לומר אם ישלח ידו ואכל מעט מן הרע הזה, הנה הוא מסור ביד תאותו. מעתה תחבולות האדם להעריך מלחמה נגד בחינה זו היא בשלילת ממנו שני דברים, ובזה תהיה נרכבת באדם תכונה לבל יתלהט אחר זה וישלט הרצון בחפץ הטבעי, והוא טעם אמרם זכרונם לברכה (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורין יכולין לעמד, כי הצדיקים גמורים תכונת רצונם נוצחת החפץ מבלי צרך התעצמות, מה שאין כן בעלי תשובה.

ובזה נבוא אל הבאור. הנה האדון ה׳ צבאות נתחכם בצוותו מצוה זו ודבר נגד יצר הרע, שיאמר איך יכול אנוש טבעי למשול בתאותו אשר היא אנסתו? דבר זה הוא משלל מהדעת שיחיב ה׳ שמירתו לכל בהשואה, אלא לאנשים אשר יכולין לעמד ויש כח ברצונם לשלל החפץ בזה, והם אותם שלא באו לידי מבחן הראות והחושב, באלו וכדומה דבר הכתוב. אבל במי שעברו בחינה הנזכר כפי הטבע אין אדם שליט ברוחו למנע מעצמו חשק המכריחו. ועל זה נתכון ה׳ בנעם דברי אלהים חיים ואמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם, פרוש, הגם שישבתם במקום שאנשיה בני זנונים ולא תמנע מכם בחינת החושב לצד ישיבתכם ביניהם כל הזמן ההוא, כאמרו אשר ישבתם בה, ואין ישיבה אלא עכבה, וזה יסובב תגברת החפץ בכם, אף על פי כן אנכי מצוה אתכם שתתעצמו לנצח החשק לבל תעשו כמעשיהם.

ואמר עוד וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה וגו׳, פרוש, אף על פי שאתם באים למקום אשר שם הרגיעה שדה של בחינת הרע הזה, ונמצא בחינת החושב מתעוררת, אף על פי כן מחיב אני אתכם לבלתי עשות כמעשיהם.

ולצד שיאמר אדם כי אין מעצור ברוחו בדבר זה, לכן הקדים ה׳ בתחלה דברו הטוב ואמר דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אני ה׳ אלהיכם, כי הן אמת במין אנושי זולת ישראל ישנו בטענה זו, כי לא ימצא בכחו למנע עצם חשקו ממנו, מה שאין כן אתם בני ישראל לצד היותי ה׳ אלהיכם, והיא השגה אלהית, בכח האלהי ינצח כח הטבעי גשמי, כי הצורה תשלט בחמר כשיסכים איש ישראל להתדבק בה׳ אלהיו ישלט בטבעו. והוא כמאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פל״ד) שאמרו: הצדיקים לבם מסור בידם והרשעים הם מסורים ביד לבם. הכונה בזה כי החפץ והחשק ישנו בלב האדם, והרצון הוא במחו, והם שתי מדרגות שנתן האדון בבני אדם, וכשתזדמן לאדם דבר ערוה הלב חומדה, ואין גמר בחמוד זה, ויכול הרצון התלוי במח למנע החפץ ולא יעשנו הגם שיחמד. הלא תמצא בבני אדם שמקבלים תענית, הגם שהחפץ יתגבר בהם לאכל יבא הרצון וימנענו, וכן על זה הדרך. וצדיקים תמיד מתנהגים כסדר זה ולבם מסור בידם, שהגם שיתאוו תאוה בלבם יבחר השכל שהיא הנשמה, ואם ישנו באזהרה מה׳ או מכללי התעוב, ישלל הרצון בו וימנע החפץ הגם שישנו. אבל הרשעים הם מסורים ביד לבם, לכל אשר יבא החפץ בלב לא ימנעהו הרצון. ואולי כי אין להם נשמה, או שכבר פגמוה ונכנעת היא לפני הרוח שבלב. ולכן אמר ה׳ כי אני ה׳ אלהיכם, פרוש להיות שבחינת הנשמה בה ה׳ משרה אור שכינתו באדם בסוד (תהלים עח:ס) ״אהל שכן באדם״, ומצד זה יש כח באדם לנצח החפץ לפני הרצון.

והוא מה שנתכון לומר דוד המלך עליו השלום במה שאמר (תהלים מ:ט) ״לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי״, הכונה היא שמרוב דבקותו באדון האדונים יתברך שמו לעד, עד שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה, שבא החפץ בו והתאוה לעשות רצונו יתברך, שאינו מהכת החפצים דברים המרוחקים מהקדושה וצריכים למנעם בשלילת הרצון, אלא שמעצמו חפץ ברצונו יתברך לשנוא דברים אשר הלב חפץ וחושק בהם. והוא מה שדקדק לומר ״חפצתי״, כי אפס חפץ המרגשת, וזה אמר במקום אחר (תהלים קט:כב) ״ולבי חלל בקרבי״. ואמרו ״ותורתך בתוך מעי״, פרוש, לרוב חשק עבודת הקדש עד שמרגיש בלמדו תורת ה׳ כאלו אוכל וממלא בני מעיו ממזון טבעי.

עוד אולי שנתכון להודיע הקדמה אחת ששמעתיה משם הרב הקדוש מהר״י לוריא זצוק״ל (שער הגלגולים יט), והוא כי לפעמים יתהפך האדם וישתנה מטוב לרע בטבעו ומזגו, ולא ידע מאיזה סבה, והוא עצמו יתמה איך נהפך בדעתו. ואמר כי זה יסבב לצד שלפעמים יאכל אדם מאכל שיש בו חלק מחלקי הרע או יש בו נפש רעה מהגלגולים לסבת תחלואיהם, וכאשר תכנס הנפש הרעה או ניצוץ הרע בקרבו תטהו מטוב לרע ותגבר בו בחינת הרע. מעתה השומר עצמו ממאכלות הרעות יתגבר החפץ בו בדברים הנוגעים לנפש, והוא אמרו ״לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי״.

ולהשכילך במשמעות אמרו ״ותורתך בתוך מעי״, דע כי כל הצומח, בין בדברים הכרחיים לחיות הנפש, בין בדברים הסגליים בעולם, בין בדברים שהם תענוגי אדם – שרש הכל והוויו הוא מהתורה אשר היא אם הכל. וכשם שבתורה פשט רמז דרש סוד, כן מאכלים של עולם הזה. ועין בפרוש שיר השירים (ראשון לציון על שיר השירים ב:ד) שחדשתי, וכשם שבעשבים יש דברים סגליים וטבעיים כן יש בתורה מצוות סגליות וכו׳, והקדמה זו גדולה ויקרת הערך. וכתבתי ראשי פרקים להבינך אמרו ״ותורתך בתוך מעי״, כי כל האכל אשר יאכל יסוד חיותו שבה נתהוה וגדל הוא מיניקת הקדשה שהיא התורה. ומעת פגם אדם הראשון ונתערב טוב ורע בכל אכל תמצא חלק מהרע. ולזה צוה ה׳ על ערלת האילנות, ולזה גדל עם החטה מוץ ותבן וסובין הנזרקים. והבדילנו ה׳ מכמה דברים אשר שלט בהם חלק הרע לבל שקץ נפש הנבחרת. ולזה כשאדם אוכל דבר המתר כאלו נהנה מאור העליון ממאורי אור תורה, אלא שנגשם לצד הצלחת יסודי ארץ שצריכים מזון כפי הכנתם והרכבתם. וזה אמרו ״ותורתך בתוך מעי״, בזה גבר חפצו ותשוקתו לעשות רצונו יתברך, כי אין רע בקרבו המסיר חפץ הערב לנפש.

נחזור לענין שבאנו עליו, כי בחינת החושב בדבר ערוה תגביר החפץ ותשליטנו ברצון, ולא ישג הנצחון החפץ אלא דוקא באמצעות הרחקת הדבר מדעתו ומחשבתו לבל ראות הכעור ולא יחשב בו, אבל אם עיניו יביטו בדבר הנה הוא מסתכן, וכמעשה דוד המלך עליו השלום כשנסבב הדבר וראה מה שראה (שמואל ב יא:ב) נתעורר לבו שהיה חלל ועשה מעשיו. ואפלו תחלת המחשבה בדבר זה תגרם תגברת והולדת טבעיות החפץ ותגברתו, ולזה נתחכם חכם החכמים שלמה המלך עליו השלום ואמר (משלי א:י): ״בני אם יפתוך חטאים״ – פרוש בחינת החטא – ״אל תאבה״ – פרוש לא תכנס עם פתוייך בטוען ונטען, כי אריכות הרגשת החושב אפלו לבחינת השולל תפעיל הגברת החפץ ותהפך הרצון אליה. ומצות ה׳ ברה באה על הדבר בבחינת דבור ואמירה, דבור – לומר גזרת מלך היא דבר מלך שלטון, אמירה – לשון מענה רך ולשון רוממות, לצד שהם ישנם במדרגה זו לאמר עליהם אני ה׳ אלהיכם ליחד שמו יתברך עליהם. גם מעלה גדולה היא לשומר בריתו, והיא ההדרגה שאין למעלה ממנה, לזה אמר ואמרת:

את משפטי תעשו וגו׳. קשה, אחר שאין מדבר אלא בפריצות העריות, מה החקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלהינו אותנו? גם מה היא כונתו באמרו ללכת בהם? גם צריך לדעת למה חזר פעם שניה לומר ״אני ה׳ אלהיכם״?

ונראה לפרש לפי מה שכתבתי בסמוך, שהמחשבה בעריות תגדיל החפץ ותמעט מניעת הרצון, חש הכתוב שיאמר האדם להתרחק מכל וכל מפרט זה ויבטל מצות פריה ורביה ומצות היבום וכדומה, ויהיה פרוש ממין זה לחלוטין, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוכה נב:) אבר קטן יש באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע. לזה צוה ה׳ ואמר את משפטי תעשו שהם ממין עצמו שאסרתי לך אני מחיבך לעשות, ואף על פי כן את חקתי תשמרו שהם העריות שאסר.

או יאמר, כי באמצעות שמירת העריות ימצאו הכנה בנפשותם לקים מצוות עשה, כאמרו משפטי תעשו, ושמירת כל הלאוין, כאמרו חקתי תשמרו. מה שאין כן אם יתעב מעשיו בדרך ההוא, תחלה נפשו בתחלואי הטמאה ולא יקים אחת מהנה, כי טמאת חטא זה משרה טמאה על כל איברי האדם וכחותיו, וכיון שכן כל הלאוין לא ימנע מהן, כי בכל איבר טמאתו בו. וכן מצוות עשה, והגם שיעשה לפעמים איזו מצוה אינה מצוה, כי לא יתרצה בה הבורא יתברך שמו, על דרך אמרו (תהלים נ:טז): ״ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי״ וגו׳, כי אין חפץ לה׳ בהם אלא במצוה הנעשית בקדשה.

ואמרו ללכת בהם יכון לומר לדרכנו כמין חומר, כי כאשר יהיה האדם טהור וקדוש מהתיעוב יוליד בטבעו לקים המצוות תמיד, על דרך אמרו (תהלים קיט:נט) ״חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך״, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה לה:א) שרגליו של דוד מעצמם היו הולכות לבית המדרש לצד ההרגל והחפץ הנבחר. לזה אמר ללכת בהם, פרוש, שמעצמו ילך בהם בטבעו כעושה דברים שהטבע עושה, לצד שעקרו וגופו הכל עומד במקום טהור.

עוד יכון באמרו ללכת בהם על דרך מה שאמר הנביא (יחזקאל לג:יב): ״צדקת הצדיק לא תזכר ביום שובו״ וגו׳, שאם יהיה צדיק כל ימיו וירשיע לבסוף, הרי זה הפסיד זכותו ולא ילך עמו ביום לכתו לעולם העליון. לזה צוה ה׳ ואמר ״ללכת בהם״, פרוש שיתמיד במעשים הטובים ושמירות החקים כדי שילך בהם ביום נסעו לדרך כל הארץ.

עוד ירצה, שלא יקוה האדם לשכר מצוות בעולם הזה, על דרך אמרם: ״היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם״ (עירובין כב.), שכל מה שיעשה לא יבחר לאכול עולמו בחייו, אלא ילך לפניו צדקו לחזות בנועם ה׳.

עוד ירצה על דרך אמרו ״כי נר מצוה ותורה אור״ (משלי ו:כג), כי עולם העליון רחוק במהלך, ובעלות נפש אדם מעולם זה לעולם העליון, אם הוא רשע – דרך רשעים כאפלה. ובלכת אדם כשר, מצוות ותורה שבידו מאירים לו, כאמרו ״נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי״ (תהלים קיט:קה), שהכונה הוא להיות כי יש בנר מה שאין באור, ויש באור מה שאין בנר, כי הנר יש בה בחינה גדולה מהאור כשיהיה קרוב, ולזה אמרו רז״ל (פסחים ב.) שבדיקת החמץ צריכה בלילה לאור הנר, שהנר יפה לבדיקה להכניסה בחורין ובסדקין, מה שאין כן באור. ויש באור בחינה גדולה מהנר שרואה למרחוק, מה שאין כן בנר. לזה אמר דוד כי מצוות ה׳ יש באורם שתי בחינות הנזכרות: בחינת הנר בקרוב, וזה אמר ״נר לרגלי״ שהוא בקרוב, ובחינת האור למרחוק, והוא אמרו ״ואור לנתיבתי״. וזה אמר כאן ללכת בהם, פרוש באורם ילך, שאם לא כן בחשכה ילך ולא ידע במה יכשל רחמנא לצלן.

עוד ירצה על דרך מה שאמר התנא האלהי רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום (זוהר ח״א קע:) כי רמ״ח אברי האדם ושס״ה גידיו הם כנגד מצוות עשה ולא תעשה, ובעשות האדם מצוה באותו אבר שנעשית המצוה שורה בו שם הוי״ה יתברך, כי המצוה היא אותיות שם הוי״ה חציה מגלה והוא סוד עלמא דאתגליא, וחציה מכסה סוד עלמא דאתכסיא, כי אותיות מ״צ בא״ת ב״ש הם י״ה. ודבר ידוע הוא כי הקדוש ברוך הוא הוא שמו ושמו הוא, בסוד אמרו (זכריה יד:ט) ״ה׳ אחד ושמו אחד״. הראת לדעת כי בעשות המצוה נעשה האדם מרכבה לשכינה ומתהלך ה׳ בתוכו, וזה אמרו ללכת בהם, וחזר ופרש מי הוא ההולך בהם, ואמר אני ה׳ וכאלו אמר ללכת אני ה׳ בהם, והוא סוד (שמות כה:ח) ״ושכנתי בתוכם״. וכפי זה ירצה אמרו ״בהם״ כפשטה, כי בעשית המצוה נעשית ההכנה ללכת בה, וזהו סוד אמרו (ויקרא כו:יב) ״והתהלכתי בתוככם״, (דברים ד:ד) ״ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם״:

ושמרתם וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר דברים עצמם שאמר בסמוך. ויתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (סנהדרין עד.) שאמרו ״וחי בהם״ – ולא שימות בהם, שאם אנסוהו לעבר על אחת ממצוות ה׳ יעבר ולא יהרג. ואמרו עוד כי על שלש עברות חיב אדם ליהרג ולא יעבר, והם: עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים. מעתה אמר פסוק ראשון סמוך למצות עריות, ולא התנה הכתוב ״אשר יעשה וגו׳ וחי בהם״, ואמר פסוק שני לצוות על שאר המצוות, ואמר וחי בהם לדיק ולומר שבמצוות שנאמרו בפסוק שלפנינו שלא אמר ״וחי בהם״ – יהרג ואל יעבר.

עוד נראה בהעיר עוד למה שנה הכתוב בשני כתובים, בראשון אמר ״אני ה׳ אלהיכם״, ובפסוק שני אמר ״אני ה׳״. אכן כנגד שני בנים דברה תורה: אחד העושה מיראה ואחד העושה מאהבה, וכבר נתבארו הדברים במקומות אחרים (סוטה לא.) כי העושה מיראה שכרו לאלף דור והעושה מאהבה שכרו כפול לאלפים. והנה מן הנמנע שישיג המשיג בחינת האהבה עד שתקדים לו בחינת היראה, בסוד (תהלים קיח:כ) ״זה השער לה׳״, ואשר על כן אמר הכתוב כנגד בחינת היראה ״את משפטי וגו׳ אני ה׳ אלהיכם״, דקדק להזכיר בחינת הדין שהוא רמוז בשם אלהים, להעירך במי הכתוב מדבר, ואחר כך צוה לגדר שני לעשות מאהבה, ולזה אמר אני ה׳ ולא הזכיר שם אלהות לומר שתהיה השמירה לצד אהבת הטוב והחפץ והרצון פעל בו לעשות מאמר קונו החביב מאהבתו אותו, הגם שלא היה ענש לעובר.

ואמר וחי בהם, פרוש כי אדם שעושה מאהבה ישנו גם בטוב עולם הזה יתר על הגמול הקבוע לו בעולם הנצחי. ואולי כי לזה רמז באמרו ״וחי״ בתוספת וא״ו, להעירך שזה נוסף על שכר אחר שהוא שכר הנעלם, מה שאין כן גדר הראשון שעושה מיראה שאין לו אלא לעולם העליון, כאמרו ״ללכת בהם״ לעולם העליון. אבל גדר זה ״וחי בהם״, פרוש, לא לעתיד לבד, שאם כן היה לו לומר ״ויחיה״, אלא מעת טעמו טעם המצוות בערך זה ״וחי בהם״. ולדרך זה יתבאר גם כן מה שאמר בפרשת (דברים יא:יד) ״והיה אם שמע״ שאמר ״ונתתי מטר ארצכם״ וגו׳, פרוש לצד ששם נאמר ״לאהבה את ה׳״ וגו׳, לזה הודיע כי מצוה זו יש לה שכר גם בעולם הזה, וראוי הוא ליהנות בשני עולמות. והגם שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לט:) שכר מצוות בהאי עלמא ליכא, זה ישנו בהטבה זו, ורמז עולם העליון במה שאמר ״ונתתי״ בתוספת וא״ו בתחלת יעוד השכר, לומר אין זה אלא תוספת על הנעלם המשכל הנצחי.

האדם וגו׳. במסכת שבת וזה לשונם (בבא קמא לח.; עבודה זרה ג.): אמר רבי יהודה, מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? דכתיב ״אשר יעשה אותם האדם וחי״ וגו׳, כהנים לוים ישראלים לא נאמר אלא ״האדם״, עד כאן. פרוש, לצד שהוקשה לרבי יהודה יתור ״האדם״, עוד הוקשה לו, למה דבר הכתוב בלשון נסתר, שהיה לו לומר ״אשר תעשו אותם״ כדרך שהתחיל לדבר ״ושמרתם״ וגו׳ לנוכח, ומכח זה דרש שנתכון למי שלא היה שם באותו מצב, שאינו לא כהן ולא לוי ולא ישראל, ומי זה? הוי אומר זה גוי. והתוספות זכרונם לברכה הקשו מבריתא (בבא מציעא קיד.) שדרש רבי שמעון פסוק (יחזקאל לד:לא) ״אדם אתם״, אתם קרויים אדם וכו׳. ואמרו שיש לחלק בין ״אדם״ ל״האדם״, עד כאן. וכמו כן ראיתי בספר הזהר (חלק א כה.) שחלוק זה אמתי מצד עצמו, והוא דבר שבמנין תלוי, כידוע ליודעי חן, שחשבון המעלה הוא של ״אדם״ ולא של ״האדם״, כי המוסיף גורע. ואולי כי כשעוסק הגוי בתורה גם עליו יהיה כתר זה לקראות ״אדם״, וכפי זה אות ה״א שב״האדם״ הוי רבוי הגוי, שגם הוא יקרא אדם כשעוסק בתורה, ואין אות הה״א כאן מעקר השם, והבן.

אל תטמאו בכל אלה. אמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים) בין בכלן בין במקצתן. פרוש, אפלו במקצתו, וכאלו אמר ״אל תטמאו באחת מכל אלה״. וצריך לדעת למה דבר הכתוב בסדר זה, שהיה לו לומר ״אל תטמאו באחת מכל אלה״ כדי שלא יהיה מקום לטעות. עוד קשה מה שגמר אומר ״כי בכל אלה נטמאו הגוים״, והגוים אין לנו מקום לומר שלא נטמאו אלא באחת, שהשטוף בזמה ידו בכל. גם משמעות ״בכל אלה נטמאו״, יגיד שבכלן נטמאו, ומעתה מה טעם נשמע אל הדבר אשר יצוה עליו שהכונה היא ״אל תטמאו בכלן״?

ונראה לפרש בהשכיל על דבר אמת, למה לא גלה ה׳ בתורה הדרגות המצוות וסגולתם, ואדרבה בא שלמה המלך עליו השלום ואמר (משלי ה:ו) ״ארח חיים פן תפלס״, וענו אחריו רז״ל (אבות פ״ב מ״א) שאין לנו לומר מצוה זו גדולה וזו קטנה שאין אתה יודע וכו׳, והוכיחו (דברים רבה פ״ו, ירושלמי פאה פ״א ה״א) ממה שקבע ה׳ שכר שוה לגדולה שבגדולות עם קטנה שבקטנות, ועל כלן אני דן שהסברא נותנת שיש מצוות ודאי גדולות ביותר, ולמה סתם ה׳ הדבר?

ונראה כי לצד שיש צרך במצוות הקטנות כבגדולות, שכל מצוה ומצוה סגלתה בפני עצמה, ומה בכך אם שכרה מעט, כיון ששכרה הוי דבר שאינו בנמצא כשכר הגדולה, וכל המצוות צריכין לתקוני הנפש, לזה צוה ה׳ קטן וגדול בהדרגה אחת כדי שיעשו ישראל כלם כאחד. והוא מאמר שלמה (קהלת ט:י) ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה״.

עוד נראה טעם אחר, כי לצד שיש מצוות שסגלתם להאריך ימים בעולם הזה, ויש שסגלתם עשר, ויש שסגלתם בנים, וכן על זה הדרך, וחש ה׳ כשיתגלה הדבר כל אחד ילך וישתדל במה שחפץ ובמה שצריך ולא ישתדלו בשאר מצוות כמצטרך, לזה סתם הדברים. ובזה ישתדל האדם בכלן כדי שתבוא לידו גם מצוה שסגלתה דבר הצריך לו. ובזה יש טעם למה שאנו רואים כמה בני אדם רעים לשמים ולבריות ובתיהם שלום מפחד מלאים כל טוב, כי אפשר שבא לידם מצוה שסגלתה הצלחת עולם הזה, ואין העברות שעושים מונעים סגלת המצוה והצלחתה. וכל זה בבחינת מצוות עשה, ובמצוות לא תעשה יהיה הדבר כן, יש עברות שפרענותם לעולם הבא, ויש שפרענותם יסורין באריכות הזמן, ויש שפרענותם ברחמנות, ויש כל כך אכזריות, והלא תמצא כמה רשעים שעברו על הכרתות ולא נכרתו הגם שעמדו בתקף הרשע עד שעברו זמן הכריתה, אלא ודאי שיש שמשתלם עליה בעולם הזה ויש שמשתלם עליה לעולם הבא. ודבר ידוע הוא שיותר יפעיל הפחד בלב בני אדם מוסר המשתלם בעולם הזה להיותו נגלה, מענש הנסתר.

וכבר קדם לנו כי ה׳ ברוך הוא יקפיד אפלו על ברואיו הקרובים אליו לבל ידברו דבר שאינו על קו הצדק, ואפלו דברים שנראים כשקר, וצא ולמד מאמר רבי עקיבא לחבריו (חגיגה יד:) כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, ומכאן נקיש לכסף נבחר לשון צדיק, הוא ה׳ אלהינו מקור האמת, כי יקפיד לבל יכתב בתורה אלא דברים המבהקים במדת אמת.

ובזה נבוא אל הבאור, והוא כי לצד שעונש זה של הקאת הארץ יושביה אינו אלא על פרט אחד מהתועבות האמורים בפרשה כאשר אבאר בסמוך, אבל שאר התועבות יש להם עונש אחר, כאשר שפט אל חי תמים דעים כפי בחינת התיעוב. ולזה כשבא לצוות את עמו רצה להודיעם כי יש בתועבות אשר הזהירם עליהם תיעוב אחד אשר יסובב שתקיא אותם הארץ, ולא רצה ה׳ לגלותו כדי שלפחדו ישמרו עצמם מכולם יחד כמו שכתבתי שיותר ירעיד עונש הנגלה מעונש הנסתר, וזה שעור הדברים: אל תטמאו בכל אלה – פרוש, באחד מכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ ואפקוד עונה – פרוש, אחד הוא הגורם ואותו פקדתי על העיר ותקיא את יושביה. הא למדת שעל עון אחד קאה הארץ אותם, אם כן תתחייב לומר כי מאמר אל תטמאו בכל אלה הוא באחד מכל אלה, כיון שעל אחד היה העונש ואין אתה יודע מי הוא.

ואמר עוד ושמרתם וגו׳ ולא תעשו מכל התועבות וגו׳ כי את כל וגו׳ עשו. נתכון הכתוב בזה להודיעם שכל התועבות עשו אנשי הארץ, ואין אחת בכל התועבות שלא עשו אותם. והמכון בזה כדי שיכנסו כלן בגדר המחוש, כי כל שלא עשו אותה אנשי הארץ אין בה פחד ההקאה מן הארץ, לזה הצרך לומר ״כי כל״ וגו׳. ודבר זה דומה לכלי מים שהקיא בו נחש, כל הכלים שיכנסו בגדר ספק כלי זה, אדם נרעד מגשת אליו, וכמו כן הדבר הזה. והגם שהעון הגורם הקאה הוא אחד ותועבות אשר יצוה רבים הם, דבר זה דין קבוע יש לו שאדם הוא פושט עצמו להתעיב, ודין לקוח יש לו ולא דין פורש, וכמו שהארכתי בזה בחבורי על יורה דעה (פרי תואר סימן קי), וכיון שכן, כל הקבוע כמחצה ומחצה. ואחר שהפחידם בענש נגלה חזר ואמר כי כל אשר יעשה וגו׳, פרוש, שגם על כל שאר התועבות יש ענש חמור להכרתת הנפש, אלא שאחת מהם גורמת ענש הנגלה.

ותטמא הארץ וגו׳. הכונה הוא על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה (זוהר ח״ג נג:) כי במעשה ישראל יתהוה הרוחניות אם לטוב אם לרע, והוא אמרם (אבות פ״ד מי״א) העושה מצוה אחת וכו׳ והעובר עברה אחת. וזהו שרמז כאן באמרו ואפקד עונה עליה, על דרך אמרו (ירמיהו ב:יט) ״תיסרך רעתך״, כי מפעלת הרע יתהוה הקטיגור אשר ישלם לאיש כמעשהו. ואמרו זכרונם לברכה (תומר דבורה פ״א) כי תשלום הדין הוא כל מלאך מחבל שנברא מכל עברה בא ומשתלם מעושהו עד שכלה באמצעות פעלת היסורין, כי הוא מתמעט והולך וכשכלה כח פועל הרע הוא נאבד, ושפט ה׳ דבר זה בצדק כדי שישתלם כל אחד כפי מעשיו בכוון מפלא, כי כפי כח הנעשה במעשה הרע יהיה בנברא. והוא מאמר הכתוב כאן באמרו ואפקד עונה, פרוש, לשון מנוי, שממנה העון עצמו על עושהו. ואמרו לשון יחיד כבר פרשתי למעלה. עוד נראה לומר כפי דרכנו שאפשר שאין הקטיגורים משתלמים יחד אלא בזה אחר זה, לזה אמר לשון יחיד, וזה דרך דרש.

ושמרתם אתם. טעם אמרו תבת אתם ולא הספיק במה שדבר להם לנוכח ״ושמרתם״, נראה כי מצוה זו באה להזהיר על החקים והמשפטים שלא יהיו מתבטלים מכל המצטוים עליהם. והכונה שלא יאמר אדם שאין לו להקפיד אלא שלא יתבטלו המצוות על ידו, אבל אם יתבטלו מהזולת אין לו לחוש, לזה אמר ושמרתם את חקותי וגו׳, פרוש, שלא יתבטלו מכל המצטוים עליהם. ולצד כי מצוה זו אינה אלא על הגדולים, לזה אמר ״אתם״, דבר לנכח עם משה ובית דינו, כי על בתי דיני ישראל לפקח עין לבל תתבטל מצוה אחת ממצוות התורה מבני ברית. ובתורת כהנים אמרו זכרונם לברכה: ״ושמרתם אתם״ – אתם נאים שומרים אותם שאתם פתחתם אותם, וכן הוא (שיר השירים ד:יב) אומר: ״גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום״, עד כאן. פרוש, כאן קרב ה׳ אזהרת העריות אל טבע הרגיל, ואמר להם כי מצוה זו של שמירת העריות אינו דבר חדש וזר בערך ישראל, שהרי הם מצד עצמם קדם שנצטוו היו פרושים מן העריות, דכתיב: ״גן נעול אחותי כלה״, והוא מה שרמז באמרו אתם, פרוש, מה שאתם שמרתם כבר מעצמכם.

האזרח והגר. רז״ל דרשו (תורת כהנים): ״אזרח״ – זה אזרח, ״האזרח״ – לרבות נשי אזרחים, ״גר״ – זה הגר, ״הגר״ – לרבות נשי הגרים וכו׳, עד כאן. טעם שהצרך הכתוב לפרט כל פרטים אלו, לבל תטעו מתיבת ״אתם״ ותאמר שבא למעט איזה פרט מהפרטים הרשומים, תלמוד לומר וכו׳.

עוד נראה כי נתכון הכתוב להודיע שאם ישראל והגרים ישמרו כל החקים והמשפטים, אין כח במעשה הגוים, הגם שיתעבו מעשיהם, להקיא הארץ יושביה. ודוקא קודם שנכנסו ישראל לארץ הוא שקאה הארץ הגוים על מעשה התיעוב, אבל אחר כניסת ישראל לארץ אין הדבר תלוי אלא בישראל והגר, ולזה פרט אותם שמעשיהם יסובבו למעט הגוים.

ותמצא שאמר הכתוב (שמות כג:לג) ״לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי״, וכתב רמב״ם וסמ״ק שגוי שלא קבל עליו שבע מצוות אסור לדור בארץ ישראל מטעם ״פן יחטיאו״ וגו׳, הא למדת שאם לא היה טעם ״פן יחטיאו״ הגם שלא יקבל עליו שבע מצוות ויתעב מעשיו, אין לחוש להקאת הארץ בשבילם.

ולא תקיא וגו׳ כאשר קאה וגו׳. לא הספיק מה שאמר למעלה ״ותקיא הארץ״, לזרז ביותר, על דרך מה שדרש רבי אליעזר בן עזריה בפרשת אחרי מות (תורת כהנים, אחרי מות, פרשה ט): משל לחולה שנכנס אצלו הרופא וכו׳, אל תאכל צונן וכו׳, שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר וכו׳, עד כאן. כמו כן במה שלפנינו נתכון ה׳ לזרז ישראל ביותר.

ושמרתם את משמרתי. יצו ה׳ על הגדרים השומרים לבלתי יבא להכשל בתיעוב, והוא אמרו ושמרתם את משמרתי, פרוש, משמרת הגדר, והטעם ״לבלתי עשות״ וגו׳, אפילו בשוגג, והגם שלא תתחייב על התיעוב בשוגג, ואף על פי כן אתם מתטמאים במעשה התיעוב, והוא אמרו ולא תטמאו בהם, ולחשש זה תשמרו משמרתי.

ואמרו אני ה׳ אלהיכם, נתכון לומר כי בהטמאם אפלו בשוגג הם נגרעים מערך זה שיתיחד שמו יתברך עליהם, כי התיעוב בכל מציאות שיהיה, יפעיל פרוד בין ישראל ובין השכינה, שאין שכינה שורה אלא על המושלל מהכעור ההוא, וקדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים.

חסלת פרשת אחרי