אור החיים על שמות פרק ל

ועשית מזבח וגו׳. טעם שסדר כלי זה של פנים מאוחר מכל המשכן ועבודתו, כבר פרשתי בפרשת תרומה בפסוק (שמות כה:ט) ״וכן תעשו״. ואמרו תעשה למעט מעשה שעשה שלמה שלא היה עצי שטים שהיו כלו זהב.

חסלת פרשת תצוה

כי תשא את ראש וגו׳. צריך לדעת טעם אמרו תשא ולא אמר תפקוד כאמרו במטה לוי (במדבר ג:טו). ב׳ אמרו את ראש ולא הספיק לומר ״כי תשא את בני ישראל״, שאין לומר שלא יצו ה׳ למנות אלא לראשים כי הענין יכחיש זה, ג׳ צריך לדעת כונת אמרו לפקדיהם.

ויתבאר הכתוב על פי דבריהם זכרונם לברכה, כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו, כי בחינת הרע מהותה היא אל ארץ תביט כי שפלה היא, ובחינת הקדשה היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות. ותמצא שאמר הכתוב (בראשית כג:יז) ״ויקם שדה עפרון״, ודרשו זכרונם לברכה (בראשית רבה נח:ח) קימה היתה לו. והנה להיות שמצוה זו באה אחר מעשה העגל, וכמו שדיק הכתוב באמרו ונתת אתו על עבודת אהל מועד, ואמרו זכרונם לברכה (רש״י) מכאן שנצטוה למנותם אחר מעשה העגל, והוא מה שאמר כי תשא לשון נשיאות ראש, על דרך אמרו (בראשית מ:יג) ״ישא פרעה את ראשך״ שהוא לשון מעלה, שתשא ראש בני ישראל שראשם נמוך לצד חסרונם במעשה העגל. והוא אמרו לפקדיהם על דרך אמרו (במדבר לא:מט) ״ולא נפקד ממנו איש״, ואמרו זכרונם לברכה (שבת סד.) שלא נמצא בהם אדם שחטא. ונתנו איש כפר נפשו לה׳ אשר חטא על הנפש, בפקד אתם פרוש כמשמעו.

וטעם אמרו ונתנו בתוספת וא״ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואחר כך יתן כופר נפשו לה׳.

עוד ירצה באמרו לפקדיהם וגו׳, שאין לך רשות למנותם אלא לסבת פקודיהם, פרוש, לצד חסרונם אם נחסרו מהם ותרצה לעמד על הנשארים, או שנכנסו בגדר הכנת החוסר, כאמרו (במדבר לא:מט) ״עבדיך נשאו את ראש״ וגו׳ לצד שירדו למלחמה, או לסבת צרך המספר לערך מלחמה עם אויב וכדומה, ובא לשלל שאין למנותם בלא סבה כלל. ואמרו ונתנו בתוספת וא״ו להיות הדבר תנאי נוסף על תנאי ראשון, שצריך לפקודיהם עוד צריך לתת איש כפר וגו׳. ודבר זה אינו נוהג אלא לאותו זמן שהיו ישראל חיבים על העגל, אבל לדורות אין צרך בנתינה, ועין בפסוק שאחר זה.

ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם. צריך לדעת למה כפל לומר פעם שניה בפקד אתם. ונראה כי לצד שבאה המצוה על זמן שהיו חיבים לשמים לסבת עון העגל, יאמר האומר שבזמן אחר כשירצה למנות אין קפידא בדבר ויכול למנותם אחד אחד, לזה אמר ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם רבה מנין אחר זולת הראשון שגם עליו באה האזהרה שאם יפקד יהיה בהם נגף.

עוד ירצה על זה הדרך, כי מלבד שבנתינה הם מכפרים על נפשם, עוד ״ולא יהיה בהם נגף״ בסבת פקוד אותם, וממוצא דבר אתה יודע כי המנין מצד עצמו יסובב הנגף.

עוד ירצה כי יצו ה׳ שני דברים: האחד שיהיה המספר על ידי נתינת דבר, כאמרו ונתנו וגו׳, וכמו שבאר באמרו זה יתנו, והוא לטעם כפרת נפשם. והשני שלא ימנו אותם אחד אחד אלא על ידי דבר אחר, והוא אמרו ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם אחד אחד, אלא על ידי דבר אחר. ודרך מספר זה אין בו הקרבת התועלת אלא הרחקת הנזק הנמשך מהמספר, והוא מה שמצינו לשאול דכתיב (שמואל א יא:ח) ״ויפקדם בבזק״, פרוש, בחרסית. וזולת פרושינו זה תקשה מי התיר לשאול לפקוד ישראל בחרסית, והתורה אמרה ״זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל״? ולדברינו תמצא נחת רוח בענין.

ונתתי לבי להשכיל במעשה דוד (שמואל ב כד), כי לפי הנשמע מהכתובים כי מנה ישראל אחד אחד בלא אמצעי, נוסף על שמנאם ללא דבר, והם דברים תמוהים שיעשה דוד המלך עליו השלום דבר זר כזה. ומצינו שרבותינו זכרונם לברכה (ברכות סב:) אמרו כי מן השמים הכשילוהו בדבר שאפלו תינוקות של בית רבן וכו׳, לטעם אמרו (שמואל א כו:יט) ״אם ה׳ הסיתך בי״ יעין שם דבריהם. פרוש דבריהם, כי לצד שקרא לה׳ חס ושלום מסית נברא מלאך רע, לפי מה שקדם מדבריהם (אבות ד,יא) ״העובר עברה אחת קונה לו קטיגור אחד״, והוא מין העון ממש כמעשהו, ולזה נברא מלאך רע מסית שמו, והסיתו והטעהו לעשות כן בסוד אמרם (שם) ״עברה גוררת עברה״. ותמצא כי העון עשה דוגמתו, שכשם שדברי דוד שאמר ״הסיתך״ כשגגה היתה ממנו, וחס ושלום שנתכון לדבר מלין לצד עלאה חלילה, ומי עבד ירא מאלהים כדוד, אלא שגגה היא, כמו כן לא הוסת מהמסית לעשות דבר בלתי הגון כמזיד.

ועדין קשה, תנח לגבי דוד אמרינן שטעה, מה נענה ביואב? ממה נפשך תקשה: אם דברי דוד באו אליו סתם ״פקוד בני ישראל״, מי אמר לו שאין כונת דוד לומר לו שיפקדם על פי התורה, ומן הסתם לא יוצרך לומר אליו דבר שתינוקות יודעים אותו. ואם נאמר כי דוד צוה אליו בפרוש שימנה אותם אחד אחד ולא על ידי מחצית השקל, קשה איך קבל דבריו כשאמר לו כן, שהיה לו למאן כי ״דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין״, ואפלו במצות מלך, וזה הלכה רווחת (רמב״ם הלכות מלכים פ״ג). ולו יהי שיואב נעלמה ממנו ומקרה אחד קרה לדוד ויואב, מה נענה בסנהדרין? מה נענה בכל איש כשראו שבאו למנותם? היה להם לחרד חרדה גדולה ואימות מות יפלו עליהם, ויצעקו על הדבר לפני יואב ולפני המלך. גם כן יכולין לבא בטענה הנשמעת ״ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם״. ואם חסו על מחצית השקל יותר מגופן, היה להם לטען שימנו בחרסית כמעשה שאול המלך, ואיך לא חסו על נפשם כל בני אל חי?

והנכון בעיני כי דוד אמר דבריו סתם ליואב, והדבר פשוט כי יואב יודע ספר היה ולא מנאם אלא על ידי דבר אחר בבזק וכדומה לו. ותמצא שדיק התלמוד בלשונו (ברכות סב:) ״לא שקל מנייהו כופר״, משמע כופר הוא דלא שקל אבל המנין היה על ידי דבר אחר. והנה דיקנו שלא לכל מספר יתחיב הנתינה, והטעות שטעה היתה שהיה המספר ללא דבר, וכבר פרשנו מדקדוק הכתוב כי לא יפקדו אותם אלא לסבת דבר כמו שכתבנו למעלה, אבל ללא דבר לא. והיא טענה שתמצא שטען יואב לדוד שאין צרך בדבר למנות ישראל. ואולי שאם היה מונה אותם על ידי מחצית השקל לו יהיה שיתחיבו ישראל במיתה הנה הוא כופר נפש של כל אחד. והוא אמרם זכרונם לברכה שאם היה דוד מונה אותם על ידי השקלים לא היה בהם נגף. ותמצא שאמר הכתוב (שמואל ב כד:א) ״ויוסף ה׳ לחרות בישראל ויסת את דוד בהם״, הראת לדעת כי ישראל היו חיבין על הקודם, ולזה כשבא המספר בהם ללא צרך באין רשיון מאדון הכל שלט בהם הדין ונפרע מהם עונם.

עוד אפשר לומר, כי כיון שהוזכר בתנאי המנין שצריך לסבת דבר, כל שחסר תנאי אחד הרי הם נכללים בגדר הנגף בר מנן, וזו היתה טעותו של דוד שטעה. ולזה תמצא בתשובת יואב אליו ״ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה״ (שמואל ב כד:ג), פרוש, מנין ללא צרך, אבל אם היה צרך בדבר יסכים גם הוא. ואם המנין היה אחד אחד, הגם שיהיה צרך במנין, לא יפקדם בדרך זה, והיה צריך לומר לו איך יכול לעשות דבר זה. ולפי שאין ענין זה מפרש בכתוב אלא מדיוק הכתוב, לא מצא יואב לחלק עם דוד. או אפשר שחשב כשראה דבר מלך חזק עליו, אמר אולי שיש לו טעם נכמס, וחש על עצמו ממרוד במלכות, ולעולם לא מנאם אחד אחד. ובזה אין קשיא גם כן על כל איש ישראל שלא פקחו על נפשם, כי הם לא נמנו אחד אחד, ודבר זה שצריך למנותם על ידי סבה אין עליהם מטל לדעת אם יש סבה למלך, ולא בדקו אחריו לחזקת כשרותו.

נמצנו אומרים כללו של דבר: מספר בני ישראל נחלק לשלשה דינים. האחד הוא מספר שהיה אחר העגל, זה היה לצרך, גם הצרך לתת מחצית השקל לצד שהיו חיבים כנזכר. שני, כל שיש צרך במספרם אין צריך למנותם על ידי שקלים אלא אפלו בחרסית אדמה, וזה מעשה שאול. שלישי, כל שאין צרך למנותם אין למנותם אפלו על ידי חרסית, וזו היתה טעותו של דוד שהטעהו ה׳ על שגיונו, ועל ידי נתינת מחצית השקל מתר כי זה מונע הנגף הבאה מהמספר. ואם תאמר למה הצרך דוד למספר ולא הספיק לו מנין שקלי בני ישראל המביאים מדי שנה בשנה, יש לומר שאין הוכחה מהשקלים כי יואב לא הביא אלא מספר האנשים שולפי חרב (שמואל ב כד:ט), והשקלים מביאים הכל ואפלו הקטנים, כאמרם (שקלים א,ג) אדם שוקל על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי אשתו וכו׳, ולזה רצה לדעת מספר אנשי המלחמה, ודבר זה לא ידענו ממחצית השקל המובא בית ה׳.

זה יתנו וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (תנחומא) לקח כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראהו למשה. וקשה, והלא יותר תהיה נשגת הידיעה באמירה כשיאמר לו המשקל בפרוש ממה שיכיר בתבנית אש, כי השערת שעור הדמות לא תחקק בציור לשער אליה אלא בסמיכות.

ונראה בהעיר, למה נתרצה ה׳ במחצית השקל לבד, ולפחות היה לו לומר שקל שלם, גם למה יצו ה׳ לבל יוסיף העשיר ולבל יגרע העני ממחצית השקל.

ולתת טעם לשתי הערות נתכון ה׳ ואמר לו זה יתנו, דע כי אין עקר הענין הוא הנגלה אלא הנסתר שזה בא בדמיונו, וכבר כתבנו בכמה מקומות כי שכינתו יתברך שהיא בחינת כסא כבודו יתברך על ידי מעשה בני ישראל יסובבו הפרדה, והוא אמרו (ישעיהו נ:א) ״ובפשעיכם שלחה אמכם״, גם אמרו (משלי טז:כח) ״ונרגן מפריד אלוף״, ועל ידי מעשה העגל שהוא כנגד כל התורה כלה יסובבו הפרדת השכינה בשרשי בחינת כל נשמות ישראל. לזה צוה ה׳ שיתנו מחצית השקל שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם לשוב ליחדם יחד, ולהכרת הדבר הראהו כמין מטבע של אש מתחת כסא כבודו כי שם בחינת שרשי נשמות בני ישראל, ואמר לו זה יתנו, פרוש, יחזר לתת סוד מחצית השקל שהפריד והוא זה יסוד וסוד הדבר, ולזה יכון כל נותן ורחמנא לבא בעי לכון אל המכון ליחד הנפרד והנחלק, ולזה גמר אומר את תרומת ה׳ והוא מה שרמזנו במחצית השקל כי מתכנית בחינה זו בשם תרומת ה׳.

ומעתה אם ירבה העשיר הנה הוא מפסיד הכונה שהיא העקר. לזה צוה ואמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, והטעם לתת את תרומת ה׳ כנזכר, שאם ירבה או ימעיט אין רשום תרומת ה׳ נכר. ולטעם זה הקדים הכתוב זכרון השעור ואחר כך זכרון הנתינה, שהיה לו להקדים זכרון הנתינה ואחר כך שעורה, אלא נתכון לתת טעם הקצבה למה קצב מחצית השקל, ואמר לתת וגו׳ כמו שפרשנו. ואולי כי רמז גם כן שאין הקצבה שוה אלא בבחינת הקצבה, אבל בבחינת הכונה – מן הנמנע כי ישוו כל ישראל בכונת הלב, שכל אחד כפי בחינת חבתו בקונו יעשה הדבר בחשק גדול, והבן. ולזה סמך מצות ההשואה לא ירבה העשיר ולא ימעיט העני ממחצית השקל, אבל בבחינת הכונה אין מציאות להשוות הלבבות.

ובדרך רמז תתבאר על זה הדרך, כי בא הכתוב לגלות נסתרות לה׳ אשר יעשה בעולמו, דבר שכל רואה יתמה בהלקח איש צדיק ישר קדם זמנו, יחצו ימיו כמשפט המתחיב לאנשי דמים ומרמה. ויבהלו רעיוני האדם לחשוב אחד משני דרכים: או יכחיש בר מנן אשר הצדיקים כי אין טוב בעמל האלהי, או יחשוב כי זה האיש מצפונו אינו כנגלה ממנו והורעה חזקתו לטוב. אשר על כן אמר ה׳ כי תשא את ראש בני ישראל, פרוש, אם תראה שיסתלק ראש בני ישראל בלא עת ולא יעלה בכלח כעלות גדיש בעתו, הטעם הוא לפקדיהם, על דרך אמרם זכרונם לברכה (שיר השירים רבה א:יד:ב) בפסוק ״אשכול הכפר דודי לי״ ואמרו זכרונם לברכה: איש שהכל בו הוא כופר נפשם של ישראל. והוא אמרו לפקדיהם לשון חסרון, על דרך אמרו (במדבר לא:מט) ״ולא נפקד ממנו איש״, כי לצד חסרון ישראל שנתחיבו, לזה אני נוטל את ראשם בעדם לכופר נפשם שלא ימותו כל ישראל. ויתבאר גם כן לפקדיהם על דרך אמרם בזוהר (זוהר חדש) בפסוק ״כל העובר על הפקודים״ – כל העובר על המצוות, לומר כי טעם החסרון הוא לצד עברם על מצוות ה׳. ומעתה לא יחשוב אדם רע לא על המסלק למה ולא על המסתלק כי נסתרו בלתי הגון.

ואמר ה׳ כי לצד שהדור הוא הגורם ללקח הצדיק, לזה צריך לתת כל איש ישראל כופר נפש הצדיק שמת בעדו, והוא אמרו ונתנו איש כפר נפשו של המסתלק או גם כן של הנשארים שירגישו בפטירת הצדיק שנלכד בשחיתותם, וכל אחד ישכיל כי חיב מיתה לשמים ויתקן מעשיו, והוא מה שמפרש בדברי קבלה (ישעיהו נז:א) ״מפני הרעה נאסף הצדיק״, פרוש, אם הסובבים דבר הרגישו בחסרונו ותקנו מעשיהם שלא תבא, ואם לא הרגישו כדי שלא יהיה בתוך הרעה שתבא אחריו, ולזה צוה ה׳ כאן ונתנו איש וגו׳.

ואמרו בפקד אותם, פרוש, לא יאחרו נתינת הכפר אלא תכף ומיד בפקד אותם, במעשה זה שנטל ראשם כל אחד יתקן מעותו. ואמרו ולא יהיה בהם וגו׳, הא למדת שאם לא יעשו כנזכר יהיה בהם וגו׳. ואמר בפקד אותם רמז כי לא יאחר הענש אלא תכף לפקידה, וכן תמצא שבכל עת שיסתלק הצדיק רעה הבאה אחריו היא סמוכה לפטירתו, כמאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין קיג:) וכמו שראינו בעינינו בדורות הללו.

ואמרו זה יתנו, כאן פרש הכתוב מה הוא כפר נפש שצוה לתת, ואמר זה יתנו, יכון אל ספר התורה דכתיב (יהושע א:ח) ״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך״. גם אמרו זכרונם לברכה כי הקדוש ברוך הוא לפניו כל היום מונח ספר תורה כמשפטו אשר צוה למלך ישראל (דברים יז:יט) ״והיתה עמו״ וגו׳, והוא מה שהראהו באצבע ״זה יתנו״, וסתמו כפרושו שעל המונח לפניו תמיד צוה ה׳, ובאמצעות מה שילמדו בתורה היא מגנה ומכפרת עון ומרבה זכיות, כאמרם (מנחות קי,א) ״ותלמוד תורה כנגד הכל״, ואפלו היו ביד האדם עברות רבות ״זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם״ כאלו הקריב כל הקרבנות המכפרים. והוא אמרו כל העבר על הפקדים שהם המצוות, זה יהיו לו לתקון כל דבר. ונמשך גם כן אמרו כל העבר עם שלמטה, לומר תקון למי שאינו בן תורה במה יתן כפר נפשו כי הוא בור ריק אין בו מים, לזה אמר כל העבר וגו׳ יתן מחצית השקל, כיששכר וזבולון ושמעון אחי עזריה (סוטה כא,א), ורבים כהם אשר יחצון כספם לעמלי תורה.

ואמרו בשקל הקדש פרוש בעד שקל הקדש שהוא התורה, או ירצה שבזה ישוה הוא לנותן אמרי ספר, כאמרו (קהלת ז:יב) ״בצל החכמה בצל הכסף״. עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (בכורות ה.) שקל הקדש כפול היה, ובא להודיע כי מה שיטל מהקדש בעד מחצית כספו לא שיתנכה מחלק הלומד ונמצא כל אחד אין בידו אלא מחצית שכר, לא כן הוא, כי שקל הקדש כפול היה ונמצא כל אחד בידו שקל שלם, והבן.

ואמרו עשרים גרה וגו׳, רמז לשתי עשיריות שבשכינה, כסא ה׳, והמלך היושב על הכסא, והבן. והנה באמצעות הלומד והעושה יתכון הדבר ליחוד הבחינות, ורשם באמרו מחצית השקל תרומה לה׳ כי היא זאת שכינת אל חי והיא הנפגמת במעשה ישראל ומתיחדת בתורה ומעשים, ומעתה הגם כי שנים עשו הדבר כל אחד יטול כנגד השנים כידוע הטעם.

ואמרו העשיר לא ירבה, פרוש כי הנותן מחצית שקלו בעולם הזה לא יראה בעיניו שהוא דבר מרבה וירע בעיניו לחלק מחציתו, ואמר והדל לא ימעיט, פרוש לצד היותו דל ונכסיו מצמצמים לא ימעיט. וטעם שני אמר לתת את תרומת ה׳ לכפר על נפשותיכם, ובערך המצג יקטן כל הנתן בעדו. וכאן יש שתי השגות יקרות: אחת שבזה יתן תרומת ה׳ ויחוד קודשא בריך הוא ואין ערך לדבר הלז, ועוד לכפר בעד הנפש אשר בעדה יתן אדם ״עור בעד עור״ וגו׳ (איוב ב:ד).

ואמרו כל העבר וגו׳ מבן עשרים שנה, כאן הודיע סוד מה שלא חיבה התורה לאדם אלא עד שהוא בן עשרים, שהוא לטעם עד שיגיע לגדר זה שתהיה נפשו שלמה מהשגת המשכל מההדרגות הרוחניים האלהיים אשר נפש ישראל משם הוא ולזמן הנזכר תשיג, והוא סוד אמרו (תהלים ב:ז) ״ה׳ אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך״, ועין בדברי הזהר (משפטים צח.). ויש טעם נכבד למה לא יענש אדם עד גבול זה, כי הוא לצד שעדין לא שלמה דעתו בהכרת המשכל ובהשכלת הידיעה ובתגברת המספיק להערכת מלחמה לשבר כח המסית ולנצח תאוות הטבעיות ולהשכיל ברצון הנפש ולהבחין את אשר ידבר בלבו אם לאשר, ובהיותו בן עשרים הנה הוא שלם בדעתו להחזיק מגן וצנה בתגברת השכל וההבחנה והבחירה בדרך החיים, והבן.

ונתת שמה מים. נראה שאין חיוב לעשות הדבר על ידי משה, אלא הוא הדין זר יכול לתת מים בכיור, וכשם שאמר בתחלת הפסוק ״ועשית כיור״ וגו׳ שאין הכונה שיעשה הוא.

את ידיהם ואת רגליהם. לא היה צריך לומר אלא ידיהם ורגליהם, אלא נתכון לומר שאין רחיצה לידים בלא רגלים ולא לרגלים בלא ידים, לזה אמר את פרוש עם ידיהם רגליהם ועם רגליהם ידיהם, והם דברי רבותינו זכרונם לברכה בזבחים (זבחים יט:) שצריך לקדש ידים ורגלים כאחד.

חק עולם. אפלו עלה מבית הטבילה שנטהר מטמאה חמורה, חקה חקק ה׳, ולזה הצרך לומר פעם שניה. ולא ימתו – הא אם לא רחצו, הגם שעלו מטבילה, הרי הם במיתה ולא תועיל טבילה.

ואתה קח לך. פשט הכתוב הוא שיקח הוא משלו שמן המשחה, לזה אמר ואתה פרוש, כי מצוה זו אתה תעשנה ואינו כשאר מצוות שאני מצוך לנוכח וכונתי שהזולת יעשה. והגם שכלל הכתוב השמן והסמנים בנדבת רבים, דכתיב (שמות כה:ג) ״וזאת התרומה וגו׳ בשמים לשמן המשחה״ וגו׳, כאן גלה לו ה׳ כי יחפוץ בשל משה בפרטים אלו.

עוד יתבאר על פי מה דתניא בכרתות (כריתות ה,א) שמן שעשה משה בו שלקו וכו׳, בו נמשחו כהנים שבעת ימים וכו׳, וכלו קים לעתיד, עד כאן. הא למדת שלא נעשה שמן המשחה זולתו. וכן כתב רמב״ם בפרק א׳ מהלכות כלי המקדש שמעולם לא נעשה שמן אחר זולת מה שעשה משה, והוא אמרו ואתה קח לך – אתה תעשה ולא זולתך. ורמז באמרו קח לך על פי דבריהם שאמרו (ילקוט שמעוני תשס״ד) שעתיד משה לעמד לשרת לעתיד לבא. והגם שבפרשת הקטרת נאמר (שמות ל:לד) ״קח לך״, שם לא נאמר ״ואתה״.

וקנמן בשם מחציתו. רז״ל אמרו (כריתות ה,א) מחצית הבאתו, נמצאת אומר שצריך להביא חמש מאות, והקשו בגמרא ודלמא קנמן בשם מאתים וחמשים כקנה בשם, ומתרץ אם כן לכתוב קרא ״קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה מאתים וחמשים״, עד כאן.

ואפשר לנו לתרץ עוד, שאם כן לא היה צריך לומר ״מחציתו״, כי אני יודע שמאתים וחמשים הם מחצית החמש מאות, אבל אי אמרינן מחציתו של קנמן בא לומר ששוקלים אותו שתי פעמים.

ומה שראיתי לרבי אברהם אבן עזרא שכתב שאין מנהג הישמעאלי להוסיף אפלו כגרגיר חרדל במשקל, אין זה אמת, שעל כל פנים צריך הכרת ההכרעה, ואף במשקלי הזהב הגם שמתחכמין לשקול בעיון כף כנגד חברתה בלא הכרעה, אף על פי כן כשיצטרף שני משקלים יוכר ההכרע ביותר. וטעם שהש״ס לא בחר לתרץ כדברינו, כי יש לומר לעולם מאתים וחמשים לבד הוא אומר, ואמרו מחציתו שיביא מאה עשרים וחמש לבד ומאה עשרים וחמש לבד.

קדש הוא. פרוש תכונתו, ואפלו יעשהו מחולין, והעושה במתכנתו כמעלה עולה וחטאת לעצמו, ואם עשאו להתלמד בו או על מנת לתנו לצבור מתר, כן אמרו בכרתות (ה.).

עוד נראה אמרו קדש הוא קדש יהיה על זה הדרך: ״קדש הוא״ – זה שמן שעשה משה שקדשתו יתרה, שהסך ממנו חיב כרת, וכמו שאמר בסמוך ״ואשר יתן ממנו״, ואמרו בכרתות (ו,א) ״ממנו״ – פרוש משמן שעשה משה ולא משמן המשחה זולתו. ואמרו קדש יהיה לכם – זה שמן דורות שאינו שוה לקדשתו של שמן משה, ואין חיב אלא הרוקח כמוהו. ותבת ״ממנו״ לבד לא תספיק, שזולתה הייתי אומר עד שימשחנו כלו.

ורז״ל (כריתות ו,א) דרשו מפסוק זה שצריך לעשותה במקום קדש. ולדבריהם היה לו לומר כן במצותו, לא באזהרת ״לא תעשו כמוהו״. ודבריהם זכרונם לברכה אינם אלא אסמכתא להלכות שבידם, ודברינו הם פשט הכתוב.

ממלח טהור. נראה כי פרוש ״טהור״ הוא שלא יראה בו ערבוב גונים, כי לצד שיש בו אחד עשר סמנים יתרבו הגונים, והגם שיערבם יחד, לצד רבוי הסמנים ורבוי הכמות שלש מאות וששים ושמונה מנים, תשאר איזה פנה בו שאין הגון שוה בה. והגם שיהיה שוה, אף על פי כן כשידקדק בחוש דקות הראות ישכיל כי איננו גון אחד, ואינו קרוי מציאות זה ״טהור״. לזה אמרו ממלח טהור, פרוש זך שיראה גון אחד ממש באמצעות התערבת מעשה אומן, ובאמצעות היותה דקה ביותר.

והקטרת אשר תעשה. יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (כריתות ו.) שאמרו חכמים: כל יום מתקן במתכנתה והיה מכניס, והוא אמרו והקטרת אשר תעשה, פרוש, כל מה שישנו בהכשר מעשה בית ה׳ – במתכנתה לא תעשו, הא למדת המפטם חצי מנה חיב כרת.

לא תעשו. פרוש, אפלו שלא להריח אסור בלאו, אבל בכרת דוקא להריח, ולזה לא רשם תנאי להריח בפסוק זה אלא בפסוק שהזכיר בו ענש כרת (שמות ל:לח).