שמות ל, יט

את ידיהם ואת רגליהם. בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו, וכך שנינו בזבחים (יט ב) כיצד קדוש ידים ורגלים, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומקדש:

וִיקַדְשׁוּן אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי מִנֵהּ יָת יְדֵיהוֹן וְיָת רַגְלֵיהוֹן:

וְיִסְבּוּן מִנֵּיהּ בִּנְטִילָא דַכְיָא וִיקַדְשׁוּן בְּמוֹהִי אַהֲרן וּבְנוֹי יַת יְדֵיהוֹן וְיַת רִיגְלֵיהוֹן

ורחצו אהרן ובניו וגו' הרחיצה הזו דרך כבוד שלמעלה כי כל הקרב לשולחן המלכים לשרת וליגע בפת בג המלך וביין משתיו רוחץ ידיו בעבור היות הידים עסקניות והוסיף כאן לרחוץ הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים ויש בני אדם שיש ברגליהם זוהמא וכיעור ועל דרך האמת בעבור היות ראש האדם וסופו הידים והרגלים כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותן והרגלים למטה והם בצורת האדם רמז לעשר הספירות שיהיה כל גופו ביניהם וכמו שאמרו בספר יצירה (פרק ו) כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו במלת הלשון ובמלת המעור לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אונקלוס ומן הענין הזה תקנו רבותינו נטילת ידים לתפלה שיתכוין לזה כטעם נשיאות כפים והרחיצה היא המצוה אבל הכיור צוה בו להזמנה ואיננו מעכב (זבחים כא) ולא מצוה כי ביום הכיפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו (יומא מג) אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי

ורחצו. הזכיר צורך הכיור בעבור המשרתים שהם אהרן ובניו ודורותיהם. ולא הזכיר משה עתה כי הוא לבדו יעשה כן כל ימי היותו חי אבל הזכיר זה בשעת מעשה:

ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. היה מקדש רגליו וידיו בבת אחת, ושנינו בזבחים כיצד קדוש מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על רגלו השמאלית ומקדש.

וע"ד הפשט טעם רחיצת הידים מטכסיסי המלכות כי כן דרך המשרתים המתקרבים אל שלחן המלך לרחוץ ידיהם תחלה מפני שהידים עסקניות הן, ורחיצת הרגלים לפי שהיו משרתים יחפים.

וע"ד הקבלה טעם רחיצת הידים והרגלים לרמוז על עשר ספירות שכן ראשית האדם עשרה בהגביהו ידיו למעלה וסופו עשרה, והוא הטעם שתקנו לנו רז"ל נטילת ידים בתפלה ולשון נטילה ירמוז לזה שהוא לשון הגבהה כלשון (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידיכם קדש וזהו (שם קיט) ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי וגו'. ולכך תרגם אונקלוס מלת ורחצו לשון קדושה שאמר ויקדשון ולא תרגם ויסחון כמשפטו בשאר המקומות לרמוז כי הכהן העובד מתלבש ומתקדש בקדושת י' ספירות, ויש בצורת האדם דוגמא להם בעשר אצבעות הידים וברית הפה בינתים וכן עשר אצבעות רגלים וברית מילה בינתים.

ורחצו ממנו ולא בתוכו.

את ידיהם ואת רגליהם. לא היה צריך לומר אלא ידיהם ורגליהם, אלא נתכון לומר שאין רחיצה לידים בלא רגלים ולא לרגלים בלא ידים, לזה אמר את פרוש עם ידיהם רגליהם ועם רגליהם ידיהם, והם דברי רבותינו זכרונם לברכה בזבחים (זבחים יט:) שצריך לקדש ידים ורגלים כאחד.

ורחצו, למדו מזה זבחים (דף י"ט) שצריך שעור לריחוץ ד' כהנים [ובארתי בפי' הספרא (ויקרא סי' ר"ן) מדלא כתיב ורחץ משמע שיוכלו לרחוץ כאחד אהרן ושני בניו ופינחס עמהם, כי נו"א מתו תכף, כ"ה גירסת הרמב"ם בפ"ה מה' בהמ"ק הי"ג], וזה לדעת ר"י ור"ש בזבחים (דף ק"א ע"ב) דפינחס נתכהן תיכף, אבל כיון דמאמר זה אמרו ר' יוסי בר' חנינא, ור' חנינא אביו ס"ל בזבחים שלא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי אא"ל שר' יוסי חולק עם אביו, ומוכרח כגירסא דידן שלמד מן הכתוב בפ' פקודי (מ' ל"א) ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו, את ידיהם ואת רגליהם, מניח ידו הימנית על רגלו הימנית וכו' זבחים (דף י"ט ע"ב), ופרש"י דבעינן ידיו ורגליו כאחד כדכתיב קרא, ושו"ת שער אפרים (סי' מ"ח) נתקשה בזה ממ"ש במגילה (דף ב') אימא פרזים בי"ד מוקפים בי"ד ובט"ו כדכתיב להיות עושים את יום י"ד ואת יום ט"ו, ומשני אי הוה כתיב יום י"ד וט"ו כדקאמרת השתא דכתיב את יום ואת יום אתי את ופסיק, וגם הכא כתיב ואת רגליהם. ולק"מ שכבר בארתי (אחרי סי' י"ז) באורך שכ"מ שלא כפל שם היחוס מורה שהוא טפל לחברו, ועז"א אם איתא שיום י"ד עקר לא לכתוב ואת יום ונדע שהוא טפל ליום י"ד שבו קורים הכל, אבל פה אם יכתוב ורגליהם נאמר שרחיצת רגלים הוא טפל, וז"א שהוא עקר ומעכב: (כ) בבואם אהל מועד, להקטיר קטרת או להזות מדם פר כהן משיח ושעירי עכו"ם, רש"י, וכ"כ התוס' בפרק הנשרפין שאינו חייב בלא עבודה, ומפי' הר"ש בכלים משמע שיש מחלוקת בזה:

ס כלומר בשעה שמקדשים ידיהם צריכים לקדש גם רגליהם עמהם פירוש דאת בא לרבות ואת רגליהם כאלו אמר את ידיהם יהיו רגליהם ואת רגליהם יהיו ידיהם דהיינו שניהם בבת אחת: